גירושים יכולים לגרום לבעיות רבות לא רק בנכסי המשפחה הגרעינית אלא בנכסים שהתקבלו בירושה
אישה התגרשה ותקבל 50% מההשבחה של 13 דירות שירש הבעל, כך קבע כבוד השופט נפתלי שילה.
כידוע על פי חוק יחסי ממון בעת גירושין וזאת יודע כל עורך דין, אין לגרושה זכויות בירושה ואולם אם הצדדים לא ערכו הסכם ממון וניהלו את הירושה יחד, בהחלט יהיה לגרושה חלק בהשבחת הנכסים שהתקבלו בירושה.
ואכן השופט נפתלי שילה קבע כי לגרושה אין זכויות על אותן דירות שבעלה ירש ואולם יש לה מחצית מכל שווי השבחת הנכסים.
מכיוון שבני הזוג היו נשואים שנים רבות ולנוכח העובדה שלא ערכו הסכם ממון מסודר, אזי מחצית ההשבחה משמעותה הייתה ממון רב.
אישה שהשתתפה בניהול "עסק" להשכרת 13 דירות שבעלה קיבל בירושה, תהיה זכאית למחצית מסכומי ההשבחה שהשקיעו בני הזוג בדירות – כך קבע סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, השופט נפתלי שילה.
(לקריאה נוספת על זכויות בן זוג בפרידה ניתן ללחוץ ממש כאן)
בני הזוג נישאו זה לזו בנישואין דתיים.
לאישה היו אלו נישואין ראשונים ולבעל היו אלו נישואין שניים, כאשר היו לו כבר שני ילדים, האחד מאשתו הראשונה והשני כתוצאה ממערכת יחסים שניהל עם אישה אחרת. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים משותפים.
האישה טענה בתביעתה כי למרות שהאיש הוא מפיק בהכשרתו ועבד בעבר בתחום זה, במהלך הנישואין האיש לא עבד אלא ניהל נכסים שקיבל בירושה שאת חלקם הוא השכיר.
לטענת האישה: "לאורך שנות נישואיהם של הצדדים, עבדו הצדדים בתחזוקה, קבלה, והפעלת רכושו של הנתבע. הנתבע ירש רכוש רב, ואף רכש רכוש, אשר תחזוקתו היוותה משרה מלאה הן לנתבע והן לתובעת.
גם כאשר התובעת ביקשה לעבוד מחוץ למשק הבית אמר לה הנתבע כי הוא זקוק לה בטיפול בנכסים ובירושות ואינו מעוניין שתעבוד בעבודה חיצונית, אלא תשביח ביחד עמו את הרכוש…"
האישה טענה בכתב התביעה כי עבודתם המשותפת כללה טיפול בנכסים, פינוי פולשים, שיפוץ הדירות ואחזקתן, עריכת הסכמי שכירות ומו"מ עם דיירים והיא סייעה לבעלה בפעולות אלו, בד בבד עם גידול שלושת ילדיהם המשותפים.
האישה טענה כי הונו של האיש מהרכוש שהוא קיבל בירושה עומד על עשרות מיליוני ₪ והוא משתכר מהשכרת הנכסים סך של 35,000 ₪ לחודש.
כמו כן טענה האישה כי במהלך הנישואין הם השקיעו סכומי כסף נכבדים בשיפוץ הנכסים, על מנת להשביחם ונהנו מרמת חיים גבוהה.
לטענת האישה: "בנסיבות אלו, יש לקבוע כי בני הזוג חיו במשטר של שיתוף מלא, תוך ערבוב כלל נכסיהם, בין אם רשומים על שם אחד מהם ובין אם לאו, מתוך כוונה ברורה כי מדובר בנכסים השייכים לשני בני הזוג. בפועל, מדובר בעסק, בו התובעת הייתה מעורבת ועבדה ביחד עם הנתבע, והיא זכאית למחצית משוויו של העסק ומשכך, היא בעלים של מחצית מהרכוש, על כלל הנכסים ופירותיו" (סעיף 34 לתביעה).
לחילופין, טענה האישה כי יש לראות בנכסי הירושה הרבים של האיש נכסי קריירה ולכן היא זכאית לחלק מהם, עקב פערי ההכנסות שבין הצדדים. הבעל טען מנגד כי בכל שנות הנישואין הצדדים שמרו על משטר של הפרדת רכוש מוחלטת ואפילו חשבון בנק משותף לא היה להם.
לטענתו, הוא ניהל בעצמו את כל נכסי הירושה ועזרתה של האישה הייתה קטנה ביותר. הבעל טען כי אין לאישה כל חלק ונחלה בירושות שהוא קיבל מבני משפחתו במהלך השנים וההפרדה הרכושית נשמרה בקפדנות.
חיי הנישואין "לא היו הרמוניים והצדדים לא חיו בשלום בית".
לטענתו: "כבר מראשית חיי הנישואין ובמהלכם היה ברור לצדדים כי כל הרכוש שרכש וירש הנתבע … אינו רכוש משותף" הבעל טען כי האישה סירבה לעזור לו בניהול נכסיו "והיא נאותה לעשות כן רק לאחר שקיבלה תשלום בסך של 300 ₪ בגין פעולה זו".
לדבריו, האישה עסקה בלימודים אקדמאיים ולא הייתה מעורבת כלל בטיפול בנכסים ובהליכים המשפטיים הקשורים לרכושו, שהאיש היה צד להם היא ידעה לנקוב רק בשמות של שני שוכרים, שעה שבמהלך 14 שנים, הנכסים הושכרו לעשרות שוכרים והדבר מלמד כי היא כלל לא הייתה מעורבת בטיפול בהשכרת הנכסים.
הבעל טען עוד כי הנכסים לא הושבחו במהלך השנים ועלות תיקונים ששוכרים ביצעו בדירות, הופחתה משכר הדירה שהם שלמו. הבעל טען כי האישה לא היתה מעורבת בניהול הרכוש ולא פעלה למענו ולהשבחתו. לדבריו, האישה ידעה תמיד כי מדובר ברכוש השייך לו בלבד.
לטענתו, רק שתי הדירות ברח' —— רשומות על שמו וכל יתר הרכוש נתון עדיין בהליכים משפטיים ולא ברור מה וכמה הוא יקבל מנכסים אלו. לדברי האיש (סעיף 48 לסיכומיו): "היעלה על הדעת שלו הדפיסה התובעת את החוזים אזי יש לה חלק ונחלה ברכוש שאינו בר איזון?".
סעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") קובע כי "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" לא יאוזנו. על אף האמור, ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני.
במקרה אשר הגיע לכתליי בית המשפט טענה האישה כי הייתה כוונה מצד האיש לשתף אותה בכל נכסיו. כמו כן לטענתה, ניהול השכרת הנכסים והטיפול בהם נעשה גם על ידה ויש לראות בנכסים עסק, שהיא שותפה לו. לבעל היו זכויות בבניין שהיו בו 49 דירות אשר חולקו ל-200 יחידות דיור.
האישה טענה כי היא סייעה לאיש לפנות את הפולשים מהבניין ופעולותיה אלו יחד עם בעלה הביאו למצב שקידם את חלוקתו בין היורשים.
האישה העידה, כי לאחר שנפטר דודו של האיש ששלט בכל הדירות בבניין זה בשנת 2006, היא עודדה ולחצה על הנתבע לתפוס חזקה בשתי דירות בבניין זה.
לדבריה: "אני זו ששכנעתי אותך למרות שלא רצית להיכנס ולתפוס את חלקך" (עמ' 37 שורה 30)…זה היה מכספים השוטפים ולא מחסכונות שלך מלפני הנישואין. זה היה הכל בדחיפה וביוזמתי" (עמ' 38 שורות 8-9). לטענתה, הם שיפצו מכספים משותפים את שתי הדירות והפכו כל דירה לשלוש יחידות דיור, כך שהושכרו שש יחידות בסך כולל של 16,500 ₪ לחודש (עמ' 22 שורות 7-8 ועמ' 41 שורות 6-11). לטענתה, דירה אחת מחולקת ליחידה אחת גדולה שדמי השכירות שלה הם 5,000 ₪ בחודש ושתי יחידות נוספות בסך של 2,500 ₪.
כמו כן, הדירה השנייה מחולקת אף היא לשלוש יחידות כשכל אחת מושכרת בסך של 2,500 ₪. בנוסף, יש עוד יחידה בקומת הכניסה ששופצה, אבל היא לא מושכרת (שם שורות 10-12). האישה טוענת כי הם הצטמצמו במחייה השוטפת על מנת לשפץ את הדירות במאות אלפי ₪ (עמ' 38 שורות 1-9).
בתקופת הנישואין ועד לאחרונה האישה לא עבדה. לדבריה היא עזרה לבעל לתלות שלטים, להדפיס מודעות, לענות לטלפונים, להראות לשוכרים פוטנציאלים את הדירות, לרכוש פריטים לעיצוב הדירות ולרהט אותן.
לדבריה: "הייתי שותפה מלאה בניהול, בהתעסקות, בשיפוצים ובהשכרות… היו הרבה פגישות משותפות… עשינו יחד הכול. תמיד אמרת שזה העסק שלנו… ביקשת ודרשת שאתלווה אליך לפגישות, שאענה לטלפונים, אני הייתי אחראית על כל מה שהיה קשור להדפסות.
כל שוכר חדש הוצאתי לו חוזים, עדכנתי את פרטי השוכר, את פרטי הדירה, הייתי באה לפגישות משפחתיות, הייתי באה אתו להראות דירות.. הכול עשינו יחד.. התלוויתי אתך לבנקים, דרשת ממני להתלוות אליך לכל דבר" (עמ' 41 שורות 16-29, עמ' 44 שורות 15-16 ועמ' 45 שורות 6-7 ושורות 13-14).
טענתה כי סייעה לאיש לא נסתרה.
העובדה שהאישה לא הכירה את שמות כל השוכרים אלא רק שמות בודדים וכי חלק מהשוכרים מעולם לא פגשו בה (עמ' 45 שורות 27-28 ועמ' 105 שורות 20-24), לא גורעת מטענתה כי היא סייעה לאיש מאחורי הקלעים (עמ' 46 שורות 25-27).
לטענתה, האיש אמר לה כי: "הנכסים זה העסק שלנו" גם אבי האישה העיד כי שני בנה"ז ניהלו את הנכסים יחדיו וכי היא הכינה את החוזים ועבודת האיש התמקדה בטיפול המשפטי בנכסים ולזה הקדיש את זמנו. העובדה שהאישה לא הייתה נוכחת בפגישות עם עו"ד — למעט פעם אחת לא גורעת מעזרתה בטיפול בנכסים. גם העובדה שהיא לא נפגשה עם השוכר עו"ד —-, ששכר את אחד הנכסים תקופה ארוכה, או שהיא לא השתתפה בפגישות עסקיות עם בני משפחתו של האיש כפי שהעיד אחי האיש, לא גורעת מטענתה כי היא סייעה "מאחורי הקלעים".
בפסק הדין קובע השופט שילה כי מניתוח העובדות עולה כי במהלך החיים המשותפים המשפחה התקיימה מכספי השכירות אשר הושגו בין היתר גם מעזרתה של האישה בטיפול בנכסים.
השיפוצים עצמם בוצעו מכספי פירות נכסים שהם נפרדים.
לא הוכח כי הייתה כוונת שיתוף ספציפי בנכסים אלו. לא מדובר בדירת מגורים אלא בנכסים שהושכרו והצדדים מעולם לא גרו בהם.
האישה סייעה לאיש בקבלת דמי השכירות ובפעולות שבוצעו לצורך השבחת הנכסים והיא עבדה ב"עסק" שניהל את הנכסים וקיבל את פירותיהם.
השופט קובע כי אין בעצם הניהול והסיוע בכדי להקנות לאישה זכויות בגוף הנכסים המקוריים ואולם הדבר שונה ביחס להשבחת הנכסים, שבהם קובע השופט נפתלי שילה כי יש לה זכויות.
בפסיקה נערכה אבחנה בין השקעה בנכס חיצוני שנבעה מנסיבות חיצוניות כגון עלייה בשוק הנדל"ן שדינה כדין הנכס עצמו ולכן אף הוא "יוצא" מגדרי האיזון, לבין השבחה הנובעת מהשקעת עבודה של בני הזוג בנכס החיצוני. נקבע כי יש להתייחס לתוספת שנוצרה כתוצאה מעבודת בן הזוג בתקופת החיים המשותפים כנכס חדש ועצמאי ובתור שכזה הוא הופך לנכס בר איזון.
בספרו "השיתוף הזוגי" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן ונבו – 2016) וכן במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", חוקים א' 2009, 227, דן פרופ' שחר ליפשיץ בטענה כי "טעם הפרי כטעם העץ, למעט פרי ושבח שהופקו ממאמץ משותף..". לשיטתו, קיימים שני מצבים חריגים שבהם השבח של "העץ הנפרד", יחשב כנכס בר איזון:
הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דרשה מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, כגון השבחה או השכרה של נדל"ן הנעשית במהלך הנישואין, בהיקף רחב הדורש הקדשת זמן רב ומומחיות.
במצב מסוג זה, תוספת הערך לנכס החיצוני תחשב כפרי מאמץ משותף שייכלל במסגרת האיזון, אולם הנכס עצמו המפיק את הפרי נשאר נכס שאינו בר איזון.
השני, כאשר ישנו שיתוף של בן הזוג שאינו הבעלים של הנכס בניהול הנכס החיצוני ונעשה שימוש במשאבי המשפחה לצורך השבחת הנכס החיצוני, כך שקיים ערבוב בין הפירות המופקים מהנכס החיצוני לכלל הנכסים הזוגיים. (שם, עמ' 185-187).
במקרה דנן הוכח כי האישה סייעה רבות לאיש בכל הטיפול בנכסים, הן בגביית שכר הדירה והן בביצוע השיפוצים ובניהול ההליכים המשפטיים.
לפיכך, יש לראות בהשבחה שנוצרה במהלך השנים כנכס משותף השייך לשניהם.
אם הצדדים לא היו משקיעים בנכסים, חלק מהרווחים שנוצרו מהשכרת הנכסים ומהשבחתם, הם יכלו לחסוך או להשקיע בנכסים אחרים.
אם האישה לא הייתה עוזרת לאיש בניהול הנכסים, היא יכולה הייתה לעבוד בעבודה אחרת ולצבור כספים, כולל זכויות פנסיוניות.
האישה בחרה בהשקעת עתותיה ומרצה בעזרה לבעלה שפעל להשבחת נכסי הירושה שקיבל ולכן על-פי החוק היא זכאית למחצית משווי ההשבחה שנוצרה בתקופת הנישואין, בניכוי עליית ערך הנדל"ן.
בצדק טוענת האישה בסיכומיה כי היא: "הסכימה לוותר על כספים שנכנסו מעסק זה ואף להצטמצם בצריכה היומיומית ולו רק כדי שיישאר כסף מהשכירויות כדי לשפץ עוד ועוד יחידות דיור"
לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט בסוגיית זכויות גרושה בירושה חלקה של האישה בהשבחות הנכסים, אני נעתר לסעד שביקשה האישה במסגרת סיכומיה וקובע כי האישה זכאית למחצית משווי ההשבחות.
למידע נוסף ולייעוץ על ידי עורך דין הסכם גירושין בנושא, פנו לכותבת המאמר, עו"ד ונוטריון מוסמך משרד המשפטים רחל שחר עורך דין בקריית אונו ופתח תקווה.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
