תביעת מוניטין בגירושין פסיקת בית המשפט העליון ומקרה בוחן אחד | המדריך המלא על כל זכות המגיעה לכם | כל השאלות וכל התשובות

תביעת מוניטין בגירושין מקרה מהפסיקה שהגיע לשולחנו של בית המשפט העליון

בני הזוג שעמדו בפני בית המשפט העליון  נישאו ביום 18.10.1971 כדת משה וישראל. השניים הקימו להם משפחה, והביאו לעולם חמישה ילדים. בשנת 1998 נפרדו בני הזוג, וביום 12.12.1999 – התגרשו.

האישה עוסק בראיית חשבון ובבעלותו משרד עצמאי. האישה היא יועצת חינוכית.

 האישה הגישה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב תביעה נגד האיש. בתביעתה ביקשה כי יוצהר שהיא שותפה בכל הנכסים והזכויות הרשומים על שם האיש, על פי הלכת השיתוף, וכי בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בכל הנכסים והזכויות.

בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט י' גרניט) קבע שהלכת השיתוף חלה במקרה דנן, וכי מועד הפסקת השיתוף הוא יום הגשת התביעה על ידי האישה – 8.4.1997. "אילו היה עלי לבחור משפחה לדוגמה שלגביה חלה הילכת השיתוף בנכסים, באופן המובהק ביותר, הייתי בוחר בצדדים שלפנינו" – כך סבר בית המשפט. בית המשפט ציין, כי בית המגורים של הצדדים ברמת-גן נמכר, והתמורה חולקה בין הצדדים בחלקים שווים. לאור תחולתה של חזקת השיתוף, נקבע כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בכספים ובזכויות האחרות שהיו בחשבון בנק המזרחי מס' 332404 ביום 8.4.1997; בזכויות שנצברו בקרנות ובקופות שונות מיום הנישואין, 18.10.1971, ועד יום 8.4.1997; ובזכויות במגרש בבאר-שבע.

עוד נקבע, כי הלכת השיתוף חלה גם על נכסי הקריירה של האיש, ומשכך, חייב הוא בתשלום חודשי למשיבה. סכום התשלום החודשי הועמד על 3,000 ש"ח לחודש עד הגיעה של הבת הקטינה לגיל 18 שנים או עד לסיום לימודיה התיכוניים לפי המאוחר, ו-4,500 ש"ח לחודש אחרי כן. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ערערו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי.

 התיק הגיע לשולחנו של בית המשפט העליון אשר החליט לתת רשות לערער רק בסוגיית

 הרשות אך לסוגיית תחולת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה"-תביעת מוניטין בגירושין

תביעת מוניטין בגירושין מהי הלכת השיתוף?

חזקת השיתוף – פרי ההלכה הפסוקה – קובעת חזקה לפיה "בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת" (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252-253). ראשיתה של ההלכה בשנות ה-60 של המאה הקודמת (ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240; ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589; ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393. ראו גם: מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך א, מהדורה רביעית, התשס"א) 196-191). היא הועמדה, עוד מבראשית, על שילובם של שני יסודות נורמטיביים איתנים: אוטונומיית הרצון של בני הזוג ועקרון השוויון.

מנקודת המבט של אוטונומיית הרצון של בני הזוג, קובעת ההלכה ברירת מחדל הסכמית, אשר בני הזוג יכולים לסטות ממנה. ברירת המחדל מושתתת על ההנחה כי בני זוג שבחרו לחיות חיים זוגיים מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם בחלקים שווים. זהו למעשה "הסכם מכללא" בין בני-הזוג, הנלמד מנסיבות חיי הנישואין. 

הטעם השני העומד בבסיס ההלכה, כאמור, הוא עקרון השוויון: "כאשר לא קיימת הוכחה ברורה בדבר כוונת הצדדים" – כך ציין הנשיא אגרנט עוד בעניין בריקר הנ"ל – "…מוצדק להיזקק לעיקרון הטמון בדיני היושר, הוא העיקרון הדוגל בשוויון". חזקת החלוקה השוויונית של הרכוש מבטאת את התפישה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם לתג-המחיר שמצמיד לה השוק.

בני הזוג עשויים לשאת בתפקידים שונים במסגרת הקשר הזוגי והמשפחה בכללותה. תפקידים אלה עשויים להיות מושפעים מן ההטיה המגדרית. זאת ועוד, חלק מן התפקידים שממלאים בני הזוג זוכים לשווי-שוק נמוך יחסית, ואחרים כלל אינם ניתנים לאמידה בערכים ממוניים.

אולם, גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. קשר זוגי אינו נסב – ולא ראוי שייסוב – על התחשבנות בגין ה"השקעה" שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה"תשואה" הכספית שזו הניבה. לאור זאת, ולאור החשש משעתוק אותה הטיה מגדרית, הכלל הוא כי בהעדר הסכמה אחרת, אין צד אחד זכאי יותר מהאחר למשאבי הנישואין (ח' דגן קניין על פרשת דרכים (תשס"ה) 472-468). עמד על כך השופט י' טירקל באחת הפרשות:

מטרתה של חזקת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים להכנסות ולרווחים הנצברים בקופה המשותפת; יכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על-ידי קיומו וטיפוחו של בית משותף – במשמעותו הגשמית, הרוחנית והרגשית – כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו (ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250, 254).

 תביעת מוניטין בגירושין מכוח הלכת השיתוף מהם המבחנים שהתגבשו בפסיקה כתנאי להחלתה של חזקת השיתוף

שני המבחנים אשר נתגבשו בפסיקה כתנאי להחלתה של חזקת השיתוף: מבחן אורח החיים התקין ומבחן המאמץ המשותף. הללו כשמם כן הם, ותכליתם לאתר מסד עובדתי מספק להחלתה של ההלכה. אולם, יש הסבורים כי במשך הזמן צומצמו המבחנים, והתנאים העובדתיים הדרושים להחלת החזקה, הוגמשו. עמד על כך השופט ג' בך:

במשך הזמן צומצמה דרישה זו עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשיים…

אמנם אין די במעמד הנישואין כשלעצמו ליצירת שותפות רכושית בין בני זוג, אך הפסיקה אינה דורשת הרבה מעבר לכך כדי שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף. די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על האיש לסתור קיומו של שיתוף נכסים כאמור (רוזן-צבי, 287).

(ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, 304)

 בפרשה אחרת סקר השופט צ' טל את התפתחותה של ההלכה:

 …אם בתחילה בן הזוג הטוען לשיתוף צריך היה להראות שהנכסים נרכשו במאמץ משותף ובמהלך חיי משפחה הרמוניים, הנה עם הזמן "צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממש." (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645, 650. ולהלן – "בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת." (שם, 652).

…ואם בתחילה, הטוען לחזקת השיתוף – עליו היתה הראיה ולו גם קלושה… הנה עתה, עצם "המאמץ המשותף" והחיים המשותפים תחת קורת גג אחת מעבירה את נטל הראיה על הטוען לשלילת השיתוף, ונטל זה הוא כבד למדי….

הלכות אלה וכאלה, משקפות מגמה: התרחקות מן הצורך בהוכחת הכוונה המשוערת של בני הזוג לשיתוף נכסים בכל מקרה ומקרה, והחלת החזקה על כל בני הזוג כולם. יותר ויותר חזקת השיתוף היא הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה, אלא כדי לבדוק שמא יש בהן, באותו מקרה ספציפי, ראיות לסתור את החזקה….

(ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 579-578).

תביעת מוניטין בגירושין מתי יהיה שיתוף ב"נכסי קריירה"

 בית המשפט העליון קובע בהלכה זו כי:"התפתחותו המקצועית של האדם מהווה פרק מרכזי בסיפור חייו.  תכופות, שלובה ההתפתחות המקצועית של כל אחד מבני-זוג בזו של האחר, עד כדי שהשתיים מספרות יחד סיפור אחד. "בנייתן המשותפת של קריירות היא לרוב אחד המיזמים החשובים ביותר בנישואים, ויכולת ההשתכרות המוגברת היא הנכס המשמעותי היחיד, או למצער המשמעותי ביותר, מן הבחינה הכלכלית בנישואים רבים…" (דגן, בספרו הנ"ל, בעמ' 477). בני זוג עשויים לוותר על השכלה או על משרה, לעבוד או ללמוד שעות מעטות יותר, להקריב פוטנציאל לקידום ואף לוותר לחלוטין על קריירה, כל זאת כדי שיוכל בן הזוג האחר להתפתח בעצמו, למען טובתו-שלו, למען טובתו של הקשר הזוגי ולמען טובתה של המשפחה. לעיתים, נוטל על עצמו אחד מבני הזוג את עיקר עבודות הבית והטיפול בילדים, בעוד שבן הזוג האחר יוצא לעבודה מחוץ לבית לשם פרנסת המשפחה. אכן, חלוקה זו, היא עצמה, עשויה לשקף הטיה מגדרית, ובמשפחות רבות תורמים שני בני הזוג את חלקם הן בעבודות הבית ובגידול הילדים, הן בפרנסה, תוך שכל אחד מהם מפיק את הסיפוק ונושא במאמץ הכרוכים בשני מרחבים מרכזיים אלה בחייו של אדם. הצגת אבן הבוחן כמקרה קיצוני של חלוקה ברורה בין "בן-זוג ביתי" לבין "בן-זוג חיצוני" נועדה אך לשם זיקוק תמציתם של הערכים והאינטרסים הכרוכים בסוגיה שבפנינו. אין בכך משום תיאור של המציאות הרווחת וברי כי הפתרון לכל מקרה יקבע לפי האיזון הפרטני בחייהם של בני הזוג שיבואו בפני בית המשפט, כפי שנראה להלן.

תביעת מוניטין בגירושין מהו כושר השתכרות?

כושר השתכרות הוא היכולת לעשות וליצור דבר-מה בעל ערך אובייקטיבי. הוא מושפע ממשתנים רבים ומגוונים, בהם כשרונותיו האישיים של האדם, המקצוע שבו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש. חלק מכושר ההשתכרות אינו בא לאדם מן הטבע. הוא אינו טבוע בצופן הגנטי שלו. הוא פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. רכישתם של חלק מאלה, בעיקר רכישתה של השכלה, מצריכה זמן וכסף. הללו, בדרך כלל, עומדים לבני הזוג באופן מוגבל, והקצאתם תלויה בשיקולים שונים. כל זוג וסיפורו-שלו. העיקר הוא, שבני הזוג עשויים לעמול יחד למען יגבר כושר ההשתכרות של אחד מביניהם, לרווחת המשפחה כולה. ה"קריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיווידואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי – פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה. אכן, הזמן ה"משפחתי" הוא אחד, והוא נוצר בשניים. היכולת של כל אחד מבני הזוג להשיא את יכולת ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת-זמן (ומשאבים אחרים) מצדו של בן הזוג האחר. 

 גם את "נכסי הקריירה" עשויים בני הזוג לרכוש יחד. משידענו כי בייסודה של חזקת השיתוף מונחת הסכמה מכללא בין בני הזוג, אזי כפי שמנסיבות חיי הנישואין – אורח הנישואין התקין והמאמץ המשותף – ניתן לאתר הסכמה לשיתוף בדירת המגורים או בעסק, כך הוא גם באשר לפירות הצומחים מכושר ההשתכרות שנרכש בצוותא. בפרפראזה על שאלתו של הנשיא אגרנט שהובאה לעיל: על דרך הכלל, אילו הוצגה לצדדים, בזמן הרלבנטי, השאלה, מי אמור ליהנות מהצלחתו המקצועית של האחד, כי אז היו עונים: כמובן ששנינו – התקדמותו המקצועית נועדה לפרנסת המשפחה כולה. התחשבנות על תרומה אינדיווידואלית אינה עולה בקנה אחד עם אופיים הרווח של הנישואין.

ככל שצדדים רוצים להיכנס למסגרת של נישואין ולקבוע הסדר אחר ביניהם, עליהם להסכים על כך מפורשות. במסגרת אותו "הסכם מכללא", כך נראה, אין זה סביר לומר שבן-זוג אחד הסכים לוותר מעצמו ולסייע בפיתוח כושר ההשתכרות של בן-הזוג האחר, מבלי שהובטח לו ליהנות מכך במקרה של גירושין

החלת הלכת השיתוף על כושר השתכרות מוגבר ראויה גם בראי עקרון השוויון. "אי-הכללתה של יכולת ההשתכרות המוגברת של בן-הזוג שההון האנושי שלו פותח בתקופת הנישואים מהווה ניצול של בן-הזוג האחר, שכן במצב זה הסכמתו ליטול על עצמו נטלים עודפים עולה כדי הקרבה עצמית. ברוב המקרים, בן-זוג זה הוא אישה (במיוחד כאשר עסקינן בנישואי עקרת-בית), ועל-כן אי-הכללת הרכיב של יכולת ההשתכרות מביאה לידי מיסודו של היעדר השוויון המגדרי" (דגן, בספרו הנ"ל, בעמ' 477. ראו גם א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 19-18 (תשמ"ב)). בספרות הזרה מתוארת תופעה של הרעה במצבן הכלכלי של נשים לאחר גירושין והיווצרות פער משמעותי בינן לבין גברים (על כך ראו ליפשיץ, במאמרו הנ"ל, בעמ' 729-728). יש שקושרים תופעה זו לכך שנשים מקבלות אמנם מחצית מהנכסים המוחשיים במסגרת הגירושין, אך הן נותרות עם מקורות פרנסה עתידיים פחותים מאלה של בני-זוגן, אשר פיתחו את כושר השתכרותם במהלך הנישואין. ברי כי שיפור כושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג במהלך הנישואין עשוי ליצור פער מבחינת היכולת הכלכלית של בני הזוג. מסגרת הנישואין, על דרך הכלל, היא מסגרת שוויונית. בני הזוג פועלים יחד כשווים, במאמץ משותף. שוויון זה, לפחות בחלקו, צריך להישמר גם כאשר ניתק הקשר הזוגי. היגיון זה עמד ביסוד החלת הלכת השיתוף גם על נכסים עסקיים.

תביעת מוניטין בגירושין חילוקי דעות בפסיקה 

לא הכל מסכימים להחלת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה". בפסיקה הזרה ובספרות הועלו מספר טענות-נגד בהקשר זה. טענה אחת הינה כי ההגדרה של "נכס" אינה כוללת "נכסי קריירה", בהיותם נכסים עתידיים, שטרם צמחו ובאו לעולם, ולא ניתן לסחור בהם או להוריש אותם

המתנגדים להכרה בתחולת הלכת השיתוף "נכסי הקריירה" טוענים כי תחולה זו מעניקה לבן הזוג השני "זכות" באדם אחר באופן שפוגע באוטונומיה ובחירות שלו. טענה כזו הועלתה בפסק דין ברגר נ' ברגר טענה זו גורסת כי קבלה של תביעת מוניטין בגירושין עלולה לגרם לכך שבן הזוג השני עלול למצוא עצמו תחת הכרח להתמיד בעבודתו כדי לפרוע את חובו, בלא יכולת להתוות את חייו כרצונו. יצויין כי בית המשפט העליון בפסק דין זה דוחה את הטענה על הסף  וקובע  כי: "הכרה בתועלת הכלכלית שהפיק אחד מבני הזוג מקשר הנישואין כאשר שיפר את כושר השתכרותו בתמיכת בן הזוג האחר, אינה מעניקה לאחר זכות בגופו ואינה כובלת אותו במוסרות. היא מעניקה אך ורק זכות לקבל מקצת מן הכספים והזכויות הכלכליות שיפלו בידיו בעתיד. משל למה הדבר דומה? לאדם המבצע מראש עסקאות בהכנסתו העתידית או מתחייב לבצע עבודה מסוימת. טלו את מי שמתחייב לעבוד בעתיד למשך זמן מה, בעבור מי שיממן את לימודיו. בבחירתו זו אין בהכרח משום פגיעה פסולה בחירותו. כך גם מי שבוחר להקים משפחה ונוטל על עצמו אחריות. אכן, החלת הלכת השיתוף לא באה לגרוע מזכותו של בן-הזוג לפרוש לגמלאות או להסב את מקצועו כפי בחירתו. היא באה להקנות לבן הזוג האחר מקצת מפירותיה של התועלת הכלכלית שהופקה במסגרת הנישואין".

טענה שלישית אשר נטענת במסגרת תביעת מוניטין בגירושין הינה כי הישגיו של בן הזוג החיצוני הם פרי כישרונותיו ומאמציו שלו עצמו, כאשר לעיתים, את עיקר משאביו האישיים הוא משקיע דווקא לאחר הגירושין.

גם טענה זו נדחית על הסף על ידי בית המשפט העליון אשר קובע כי אכן לכישרון והיכולת האישיים של האדם נודעת חשיבות רבה בשיפור כושר השתכרותו. אולם, כפי שראינו לעיל, התמיכה לה הוא זוכה מבן-זוגו וממשפחתו, מאפשרת לו לתעל יותר משאבים אל האפיק המקצועי ולהוציא ביתר קלות את הפוטנציאל שגלום בו אל הפועל. לאלה כמו גם לאלה, סבור בית המשפט העליון,  יש ליתן ביטוי מתאים עת מפורק הקשר הזוגי. בן הזוג התומך ראוי שייהנה מן הפירות מכוח תרומתו וכפי תרומתו בלבד. בהתאם להלכת השיתוף החלה על נכסים "רגילים", לא יהנה בן-הזוג מן הנכסים שנוצרו בלעדיו, לאחר פירוק הקשר הזוגי; הוא גם לא יזכה, למשל, לזכוּת המוסרית (ה-Droit Moral), היא זכותו של היוצר לזקוף על שמו את תוצרי עבודתו.

טענה משפטית רביעית אשר מועלית על ידי באי כוח הצדדים במסגרת  תביעת מונטין בגירושין מתייחסת לאפשרות כי החלת חזקת השיתוף על "נכסי הקריירה" עלולה להקשות שלא לצורך על פירוק הקשר בין בני הזוג.

 טענה זו מבוססת על כך שלעיתים, לאור שווים הרב של "נכסי הקריירה", לא ניתן יהיה לחייב את בן-הזוג החיצוני בתשלום סכום השיפוי כולו מיד עם הגירושין.

 לפיכך – יש המניחים – יתעורר צורך לפסוק את הסכום בתשלומים עיתיים, באופן שישמר את הקשר בין בני הזוג, כמעין שותפות כלכלית למשך זמן בלתי מוגבל.

תביעת מוניטין בגירושין מה קובע בית המשפט העליון?

בית המשפט העליון קובכ כי אכן טענה זו אינה נטולת יסוד. ובלשונו של ריבלין:  "אכן, בכל הקשור ביחסים הכלכליים, על המשפט לאפשר, ככל הניתן, לבני-זוג שמתגרשים להיפרד זה מזה באופן מלא. אין לכפות על בני-הזוג קשר בעל כורחם. יש לשאוף לכך שהסדר השיתוף לא ישפיע על הבחירה אם לקיים קשר מתמשך אם לאו. אולם הקושי בהקשר זה נוגע בעיקרו לשיטת השיפוי ולא לעצם הזכאות. תמימי דעים אנו עם האישה כי אין לשלול זכות בשל קשיים שמתעוררים במימושה. פרימת קשר הנישואין ההדוק מעוררת שלל קשיים ואתגרים הצריכים פתרון. באופן דומה, אין גם בקשיי השומה וההערכה הכרוכים בכימות "נכסי הקריירה" לערכים כספיים כדי להשפיע על הזכאות. גם ההתמודדות עם אלה תעשה במישור היקף השיפוי".

תביעת מוניטין בגירושין מה נכלל בגדר נכסי קריירה?

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי מבלי להציב רשימה סגורה, אנו עוסקים בכושרו של האדם להשתכר, קרי: בשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין. כושר זה מורכב, בדרך כלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי. ברי כי אלה קשורים זה לזה ועשויה להיות ביניהם חפיפה – כך למשל, המוניטין שאדם רוכש, השכלתו וניסיונו, אינם בהכרח מרכיבים נפרדים.

 "נכסי הקריירה", כפי שראינו, הם נכסים אישיים. הם טבועים באדם. להבדיל מנכסים אחרים שצוברים בני הזוג, אין זו שותפות הצריכה פירוק. התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה", גם בגדר הלכת השיתוף, דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים. יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. ודוק: מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין. יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק. יובהר, כי בדברנו על כושר השתכרות אין אנו עוסקים ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים. כושר ההשתכרות נוצר וקיים. הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד. במובן זה, אין הוא שונה מכל נכס, שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד. 

בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים וענייני משפחה בתורם מתאימים את הפסיקה בתביעת מוניטין בגירושין על פי המקרה המונח לפניהם. אין דומה המקרה של בני זוג שהתגרשו מספר שנים לאחר שנשאו למקרה של שניים שהתגרשו כעבור שני עשורים. אין דומה המקרה של בני זוג שפיתחו לעצמם קריירה במקביל, למקרה של בן זוג שוויתר על התפתחותו המקצועית על-מנת לאפשר לשותפו-לחיים לקדם את כושר השתכרותו לרווחת המשפחה.

תביעת מוניטין בגירושין תשלומים חודשיים לפיצוי או תשלום חד-פעמי?

שאלת אופן התשלום לפיצוי בגין תביעת מוניטין בגירושין היא שאלה שאף היא עולה חדשות לפרקים.

קיימים נימוקים מדוע מוטב לפסוק תשלום חודשי הם:

 ראשית, האפשרות להתאים את התשלום לשינויים בחייו המקצועיים של בן הזוג החיצוני. אם בן הזוג חפץ לחדול מעבודה או להסב את מקצועו, ניתן יהיה ליתן לכך ביטוי בתשלומים. כך, מתפוגג החשש מפני "כפיית" עבודה על בן-הזוג החיצוני, להבדיל מן השיטה של תשלום חד-פעמי, שבה צריך היה לכאורה להמשיך ולעבוד כפי שנקבע מראש, כדי לעמוד בדיעבד בתשלום שנקבע. שנית, שיטה זו מקלה על בן הזוג המשלם את עול התשלום, שכן היא אינה כופה עליו תשלום אחד משמעותי ופורשת את התשלומים לאורך זמן.

מהו החיסרון של שיטת התשלומים החודשים בתביעת מוניטין בגירושין?

חסרונה של שיטת התשלומים העיתיים הוא יתרונה של שיטת התשלום החד-פעמי. בנסיבות של גירושין, קיימת חשיבות רבה להפרדה הסופית בין בני הזוג. התשלום החד-פעמי מקל על הפרוד. חסרון נוסף של שיטת התשלומים העיתיים הוא הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך – או הכורח – בהתדיינויות חוזרות ונשנות לויסות גובה התשלום.

גישת בית המשפט העליון היא שעל דרך הכלל, וככל שהדבר אפשרי ומועיל, עדיפה שיטת התשלום החד-פעמי. הטעם המרכזי לכך הוא הימנעות משימור קשר כלכלי בין הצדדים אם אין הם רוצים בכך. בדרך זו יכול גם בן-הזוג מקבל התשלום לתכנן את עתידו על סמך הסכום שקיבל באופן וודאי. יחד עם זאת בית המשפט העליון קובע מפורשות שלא מדובר בהלכה מנחה ככל הלכותיו וכי הוא מאפשר מרחב תמרון שיפוטי לשופטים "ראוי לה להלכה שתתפתח ממקרה למקרה, ויהיו בוודאי נסיבות בהם יתאימו יותר תשלומים עיתיים. יש לזכור כי כאשר לבני הזוג ילדים קטינים, נאלצים הם בדרך כלל ממילא לשמור על קשר ביניהם, עד אשר הופכים הילדים בגירים. הערכאה המבררת היא זו שתתאים את הסדר התשלום הראוי לפי מידותיהם של בני-הזוג שבפניה. מקום בו נקבע תשלום החד-פעמי, ניתן לרכך את החשש מפני הטלת נטל כבד מידי על המשלם בדרך של חלוקת הסכום למספר תשלומים שישולמו במועדים ובסכומים קבועים מראש".

 תביעת מוניטין בגירושין מה הוכרע במקרה זה

במקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון דובר היה באדם אשר  מנהל משרד רואה חשבון עצמאי. המשרד נפתח מספר שנים לאחר שנישא לאישה. על-פי חוות דעת מומחה שהובאה בפני בית המשפט לענייני משפחה המחזור של האיש בשנת 1997 עמד על כ-800,000 ש"ח ושווי המוניטין של המשרד שהוא מנהל הוערך בסך של 700,000 ש"ח.

 לאור כל אלה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי האיש ישלם לאישה תשלום עיתי בסכום חודשי של 3,000 ש"ח, עד אשר ימלאו לבתם הקטינה של השניים 18 שנים או עד לסיום לימודיה בבית ספר על-יסודי, לפי המאוחר. לאחר מכן, יעמוד סכום התשלום העיתי על 4,500 ש"ח לחודש. "התשלום העיתי" – כך קבע בית המשפט – "כפוף לשינוי נסיבות, עקב מצב הכנסותיו של הנתבע, כך שהנתבע יוכל לפנות לבית המשפט ולבקש הפחתת הסכום עקב הפחתה בהכנסותיו". בית משפט השלום הוסיף כי "הסכום העיתי לא יהיה ניתן להגדלה עקב שינוי נסיבות" וכן כי "התשלום העיתי יחייב גם את יורשיו של הנתבע [האיש – א"ר]". סכום התשלום הוצמד למדד המחירים לצרכן, כאשר המדד הבסיסי הוא זה שפורסם ביום 15.11.2002, ונקבע שיתעדכן מידי חצי שנה ללא הפרשים רטרואקטיביים. בית המשפט המחוזי הותיר קביעות אלה על כנן. בית המשפט העליון הפך את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ויישם את את תפיסת עולמו לפיה ייקבע סכום חד פעמי של פיצוי בסכום של 250,000 ש"ח נכון ליום פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. סכום זה משקלל את הפער בפיתוח כושר השתכרותו של כל אחד מבני הזוג עקב הנישואין – על הכנסותיו של האיש והמוניטין שרכש – והמחויבות שנטל על עצמו האיש מעצם יצירת הפער, וכן את האפשרות של תפנית בחייו המקצועיים של האיש. האיש יוכל לשלם את הסכום בשלושה תשלומים שווים: התשלום הראשון בתוך חודש ימים מהיום; התשלום השני כעבור שנה מיום התשלום הראשון; התשלום השלישי כעבור שנתיים מיום התשלום השני. התשלומים השני והשלישי ישאו ריבית והצמדה כדין.

כמה דברים לסיכום בעניין החשש מתביעת מוניטין בגירושין

ראשית מגיעים למשרדי רבים המהססים אם להתגרש רק בגלל החשש מתביעת מוניטין בגירושין. כמי שמלווה גם אנשים המצויים על ערש דווי ועורכת עבורם צוואות נוטריוניות אני יכולה רק לייעץ בצניעות שבני אדם אלה תמיד מביעים חרטה על שבחרו לחיות את חייהם ללא בחירה חופשית אמיתית ולא הלכו לפי נטיית ליבם אלא רק לפי החשש מה יקרה לכספם.

אנחנו פה להצגה אחת בלבד ורבים מאיתנו כבר אחרי ההפסקה הראשונה ואצלנו אין הדרן.

אני בהחלט יכולה להבין את החשש לחלוק עם אדם את הנכסים של הקריירה שצברתם בעמל כפיכם אבל לחלוק איתו את יצועכם כשאתם רק נושמים בלי לחיות נשמע לא פשוט גם.

אני מקווה כי לכל הפחות המאמר הזה יעשה מעט סדר ברמת הידע והחרדה הגדולה הנלווית להליך תביעת מוניטין בגירושין.

 

למידע נוסף ולייעוץ על ידי עורך דין הסכם גירושין בנושא, פנו לכותבת המאמר, עו"ד ונוטריון מוסמך משרד המשפטים רחל שחר עורך דין בקריית אונו ופתח תקווה.