פיצוי כספי בשל הוצאת לעז על גט בהליך גירושין | המדריך המלא על כל זכות המגיעה לכם | כל השאלות וכל התשובות

עוולת לשון הרע במסגרת הוצאת לעז על גט

המסגרת הנורמטיבית

חוק לשון הרע  מגדיר את המונח ״לשון הרע״, כ:

״… דבר שפרסומו עלול –

• להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
• לבזות אדם בשם מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
• (3)              ….
• (4)              …"
• סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע הוא סעיף סל, אשר מהווה את תכלית החוק של איסור לשון הרע, כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות ולפגום בהערכתו בעיני הבריות, ודי בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות לחוק כדי לבסס אחריות בגין לשון הרע (ראו:  א. שנהר בספרו עמ'  121 וכן (3) 558, 567 (2004)).
• יודגש כי אין צורך להוכיח פגיעה בפועל בשמו הטוב של האדם אלא די בכך שהפרסום ״עלול״ להביא למצבים הנמנים בחלופות הקבועות (1) 567 (2011), סעיף 30 לפסק דינו של כב׳ השופט דנציגר).
• ״פרסום״ של לשון הרע מוגדר  לחוק לאמור:

(א)  פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

• אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
• אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע״.
• פרסום שיש בו לשון הרע, בהתאם להגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מהווה עוולה אזרחית ואם עונה הוא על התנאים הקבועים לחוק זה הרי שמהווה אף עבירה פלילית.
• סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "דרכי הבעת לשון הרע", קובע בזו הלשון:

3.  "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי. מחד גיסא, זכות יסוד של האדם לשמו הטוב, ומאידך גיסא, זכותו של אדם לחופש ביטוי. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהזכות לכבוד האדם

על חשיבותן של שתי זכויות אלה עמד בית המשפט העליון נודלן נ׳ שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.2008)).

יש לציין כי הפסיקה מגנה באופן מוגבר על ענייניו האינטימיים של אדם הזכאים להגנה  [פורסם בנבו] (25.6.2015), סעיף 9 לפסק הדין; פלוני נ׳ אלמונית [פורסם בנבו] (11.11.2013), סעיף 33 לפסק הדין; ש' נ׳ א' כ' ש' [פורסם בנבו] (24.7.2017), סעיף 190 לפסק הדין)).

בספרו מציין המלומד א. שנהר לעניין זה כי:

 ״ככל שמידע נוגע יותר לענייניו האינטימיים של אדם, כך ייטה בית-המשפט פחות להכיר בעניין הציבורי שבפרסומם. נראה כי לא ניתן להגדיר באופן נוקשה מהם הנושאים האינטימיים ביותר שלגביהם זכאי אדם להגנה מוגברת. עם זאת ניתן ללמוד על מהותם של נושאים אלה מחוק הגנת הפרטיות וממוסכמות חברתיות. ממקורות אלה ניתן להסיק, כי הנושאים האינטימיים ביותר, הראויים להגנה מיוחדת, יכללו את חיי האהבה, המשפחה והמין של אדם, את מצב בריאותו, את המעשים שהוא עושה ברשות היחיד ואולי גם את מצבו הכלכלי. ענייניו האינטימיים של אדם אכן זכו בפסיקה להגנה מוגברת. כך, למשל, פסק בית-משפט השלום בעניין אחד, כי לא היה ״עניין ציבורי״ בפרסום פרטיו של סכסוך אישי בין בעל לאשתו״

(עמ׳ 231-232).

• המלומד שנהר מפנה בעניין זה האחרון לפסק הדין בעניין נוף נ׳ אבנרי [פורסם בנבו] פס"מ תש"ן ג, 9, בו התובע היה דמות ציבורית (ח״כ).
• המבחן לבחינת השאלה האם הפרסום הוא פרסום משפיל, פוגע או מבזה, הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר [ראו: שנהר בספרו, בעמ' 122; חוטר ישי נ' גילת ]פורסם בנבו[ (2.3.2011)].
• עוד יש להדגיש כי בחינת המעשה תיעשה בנעליו של הנפגע ותוך התייחסות למשמעותו של הפרסום בעיני המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו של הנפגע.
• על הקושי בקביעת עמדות מוסריות בתביעות לשון הרע, עמד היטב כב' השופט ד' לוין):

"החברה בישראל מאגדת בתוכה פסיפס של קבוצות אוכלוסין בעלות תפיסות עולם ואורחות חיים שונים ומגוונים מן ההיבט הלאומי, הדתי והעדתי. סביר איפוא לגרוס, כי מידת הסובלנות, המאפיינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על-ידי פירסום כזב בקרב המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה."

1. הפסיקה קבעה שלא רק במסירת עובדות יבשות עסקינן אלא בהעברת מידע בדבר דעת הכותב והטלת דופי על פעילותו של נשוא הכתבה. משום כך התקבלה התביעה בת"א (שלום ירושלים) 11662/05 בן גביר ואח' נ' חמיש [פורסם בנבו] (5.3.08) (להלן: "פס"ד בן גביר"),בו נטען כי התובע הוא סוכן שב"כ המסייע נגד המחנה אליו משתייך באופן משמיץ ופוגעני.
2. לאור דברים אלה, עליי לבחון מה המשמעות של הפצת מידע שלפיו הגט שניתן על ידיהבעל לתובעת הוא גט פסול או גט "מעושה" בחברה אליה משתייכת התובעת.

גט פסול או גט "מעושה"

1. ההלכה היהודית קובעת כי כפיית גט במקום שאין הדין נותן – הרי זה גט "מעושה" ופסול. וכן מובא ברמב"ם, גירושין, ב, כ [יח]:
2. 16. "לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש – הרי זה גט פסול."
3. ברור ללא כל ספק כי אם הגט פסול או "מעושה", הרי שאם תינשא האישה לבעל אחר, למרות שהגט פסול, ילדיה יהיו ממזרים "מדאורייתא" ואין צורך להוסיף על משמעות התוצאה והפגיעה בצדדים כולם גם בחברה הכללית.
4. ר' לעניין זה סעיף 28 ד' לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000 האוסר על עריכת בדיקת רקמות במקרה שעלול לפגוע במעמדו של הקטין, שלא לעורר חשש לממזרות.
5. ברור כי בנסיבות הצדדים שלפניי, אשר משתייכים לחברה החרדית, הפגיעה קשה עוד יותר כפי שיתואר באירועים שהתגלו לפני בית המשפט כמפורט בהמשך.

עמדת ההלכה בנוגע למי שמוציא "לעז על הגט"

• קיימת פסיקה הלכתית ענפה בנוגע להתייחסות החמורה של הרבנים בכל הנוגע להוצאת "לעז על הגט" תוך התייחסות מיוחדת לתקנת רבנו תם.
• וכך צוטט בפסיקת בית המשפט העליון (מפי כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז)) :

"פסילה רטרואקטיבית של גט נתפסת בהלכה כאקט חמור ביותר, שהוטלו בגינו סנקציות נדירות:

 "כך החרים רבנו תם (רבי יעקב בן מאיר תם (מגדולי בעלי התוספות,

נכדו של רש"י), צרפת המאה הי"ב)… וכל הגדולים… באלה חמורה, ובגזרה

חמורה שלא יקרא שום בר ישראל ערעור על שום גט אחר נתינתו. ואם לא ינתן בפניו אל יאמר אילו היה ניתן בפני כך הייתי מערער על העדים או על הגט או על כל שאר דברים. על כל אלה גזרנו והחרמנו באלה ובנידוי ובשמתא, בשם מיתה ובשממה… ולא יהיה אדם רשאי להתירו עד עמוד הכהן לאורים ותומים" (הדגשה הוספה; מרדכי (רבי מרדכי בן הלל, גרמניה, המאה הי"ג), מסכת גיטין, אות תנ"ה)."

בג"ץ 8872/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (20.12.2006).

• ובבג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים [פורסם בנבו] (30.3.2017) ממשיך ומצטט המשנה לנשיאה כב' השופט רובינשטיין בסוגיה זו:

"ברוח זו, פסק גם השולחן ערוך כי "צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט, שלא להוציא "לעז על הגט"", והרמ"א הוסיף במקום "ומזכירין שרבנו תם גזר בכנופיא (בחבורה – א"ר) עם תלמידיו על מי שמוציא "לעז על הגט" הניתן" (שולחן ערוך אבן העזר קנד, כב). יפים גם דברי המהרש"א, שכתב (חידושי אגדות יבמות קכ"א, א') "ממידת שלום שלא תעגן האשה… כי הקב"ה נתן עוז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים בדבר הזה להיות מקילין בדבר, שהרי ה' יברך את עמו בשלום. כמו שכתוב: 'וכל נתיבותיה שלום', ואין כאן שלום אם תתעגן"."

מה פוסקים בתי הדין בענין גט מעושה?

ולבסוף ראוי לציין את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו – (ת"א) 352036/24 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (25.4.13), שם קובע כב' בית הדין כך:

"בפרט, בית הדין מורה בצו ומתרה בבעל ובקרוביו, כי אם יוציאו לעז או ערעור על הגט, בכל דרך שהיא שעלולה לגרום נזק כזה או אחר לאשה –שאותה אמלל הבעל באכזריות וברשעות מרובה במשך שנים, ואף שהצהיר בפני ביה"ד כי האשה מאוסה בעיניו וכינה אותה בכינויי גנאי והביע בפני בית הדין את רצונו להתגרש ממנה, הרי כל מעייניו להוציא כספים שאינם מגיעים לו ע"פ דין, וניכר מהתנהגותו ומהתנהגות מקורביו כי ייתכן שבדעתו להמשיך ולהתעלל באשה, ככל הנראה בהפעלת אמצעי סחיטה כנגד האשה ומקורביה – שאם יעשה איזו פעולה בכל דרך שהיא להוצאת "לעז על הגט", הרי בהתאם לאמור בחוק הנ"ל, בית הדין ידון את הנ"ל למאסר ממושך בהתאם לחומרת העבירה, וכן לקנס כספי גבוה, הכול בהתאם לחומרת העבירה."

• 23. מכאן ברור כי במקרה זה ראה בית הדין בהוצאת לעז על הגט כהמשך התעללות של הבעל בגרושתו, והזהיר כי במקרה זה לא יהסס להטיל מאסר ממושך וקנס כספי גבוה.

בית המשפט קובע כי פעולה שכזו של הוצאת "לעז על הגט" היא בגדר פרסום לשון הרע וזאת ביתר שאת כאשר מדובר באנשים המשתייכים לחברה החרדית.

מידת ההוכחה הנדרשת בהוצאת "לעז על הגט"?

בית המשפט מעיין בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מיום 16.3. ממנו עולה כי הבעל ביקש לדחות את הדיון בטענה כי אינו מיוצג וטען מפורשות כי הגט מעושה.

• אולם לא הייתה מחלוקת כי דברים שנאמרו במהלך הדיון זוכים להגנה העומדת לו בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הקובע:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הבעל עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

1….

2…

3. "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"

פרסום לעז על הגט מחוץ לכתלי בית המשפט הוא הקובע

• בית המשפט קובע כי השאלה העומדת להכרעה היא: האם הוכח כי מעבר לדבריו לפני בית הדין בהם הביע את דעתו כי הגט מעושה, האם הבעל פעל  לפרסום אמירתו זו בפני אדם או אנשים נוספים?
• בית המשפט מגיע למסקנה כי כי הבעל הוציא לעז על הגט גם מחוץ לכתלי בית הדין הרבני וכל זאת כדלקמן:
• מתוך פרוטוקול הדיון עולה כי:

"האם : פרסמו עלי בעיר את טענתו שהגט אינו כשר ושכנות שואלות אותי ע"כ.

ב"כ האם : יש גם קונים שהאב מפרסם נגדה שמונע את מכירת הדירה.

האם צריכה לעבור למקום אחר, ולכן יש למכור את הדירה.

האב:   אף אחד לא רוצה למכור את הדירה. ניתן להשכיר אותה."

        ובהמשך דברי האב באותו דיון:

               "האב: …בכתבה ניתן לראות שכתוב שהגט ניתן בכוח."

        ולבסוף, עמ' 3 לפרוטוקול שורה 55 ואילך:

               "האב: … הגט היה מעושה, שהאם תשכור לה דירה."

"הגט מצויין.

כמו שהעו"ד שלי אמרה, אין שום הוכחה, לא נאמר שום דבר בשום מקום אחר, אמרתי את זה בביה"ד במסגרת בלגנים שמתנהלים בביה"ד, מעבר לזה אף אחד לא יכול להגיד ששמע ממני או ממשפחתי או ממישהו. אין חיה כזאת.

הגט קיים, אין בו שום פגם."

(עמ' 5 מול שורות 14-18 לפרוטוקול).

• בחקירתו בבית המשפט בדיון מיום 30.11.17 העיד הבעל ואף הודה כי האמירה נמסרה מפיו:

 "כל התביעה בדיון זה נעוצה בזה שאמרתי לא אמרתי גט מעושה בתוך דיון בביה"ד בעיר אלמונית. כל זה מתבסס על דיון שהיה בתוך דיון בתוך ביה"ד בעיר אלמונית. אני לא יודע אם אמרתי או לא אמרתי.

• דווקא מאירועים שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה עולה כי הבעל פעל להוציא "לעז על הגט", בעצמו ובאמצעות משפחתו, כפי שטענה התובעת בתביעתה.
• התובעת הוסיפה בעדותה כי גם לאחר סידור הגט – בשיחות עם משפחתה, טען הרב ב' כי הגט פסול. וכך העידה:

"שבוע לפני הגט התקשר אדון ב' וביקש שהגט לא היה ברבנות ואני אמרתי שאם לא סומכים על הרבנות, אני אעשה את הגט ברבנות וניסע משם לאן שהם ירצו, כי ברבנות לא נתנו לו את ה-2 מיליון שהוא רצה. פתחתי את התיק הזה כי יום לאחר הגט, אותו רב ב', פגשו את המשפחה שלי ואמרו שהגט לא כשר, כל אחד שנפגש איתי אמר שהגט לא כשר, וכל אחד עוזב אותי בגלל זה.. אני מבקשת שתעזרו לי שביהמ"ש יחליט שזה היה גט כשר אני לא רוצה כסף ולא רוצה כלום"

(עמ' 11 מול שורות 23-20 לפרוטוקול).

• מהעדויות שהיו בפני בית המשפט עולה כי גורמים רבים עורבו בטענה כי הגט פסול: השכנות של התובעת, חתנה של התובעת  אחיו של הבעל והרב השכונתי.
• לבסוף, יש להניח כי לקהל, שהוזמן להפגנות שהתובעת וחתנה חששו מהן (ועל כן אף העבירו את מקום עריכת החתונה יום לפני המועד שנקבע), ניתן הסבר מדוע יש למנוע את עריכת החופה, וההסבר הסביר הוא כי הגט פסול.
• מכאן שללא ספק מתמלאים התנאים הדרושים בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, בדבר הפצת המידע לאדם או יותר, ואני קובעת כי הבעל ביצע עוולה אזרחית על פי חוק איסור לשון הרע.

גובה הפיצוי בשל הוצאת לעז על הגט

• חוק איסור לשון הרע קובע כי:

"7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.

7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם    לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק;     חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה,  הוא כפסק דין של אותו בית משפט,  שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את המזיק לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.      

• בהתאם לפסיקה הנהוגה תכליתו של הפיצוי בגין עוולת לשון הרע היא כפולה: האחת – תמיכה מנטלית לנפגע שחש כי הציבור מכיר בנזקיו ובפגיעה בשמו הטוב, האחרת – חינוך והרתעה, שלא יקל בעיני האחד לעלוב בחברו (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 493 (1991); וכן ר' דברי כב' השופט בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57 (1992) והשוו רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)).
• בע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (24.3.2011) נקבע כי בית המשפט יתחשב בהיקף הפגיעה, במעמד הניזוק בקהילתו, בהשפלה ובסבל שעבר. אולם אין לקבוע "תעריפים" ובין השאר יש להתחשב בהתנהגות הצדדים.
• עוד יצוין כי במקרים מתאימים בהם הוכח קיומו של נזק לא ממוני בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע, לא הסתפקו בתי המשפט בפיצוי הסטטוטורי, ופסקו פיצויים בהתאם לדיני הנזיקין הכלליים (ר' ע"א (מחוזי ת"א) 14716-04-10 בומבך נ' פישביין [פורסם בנבו] ( 11.4.11) וכן ר' א. שנהר בספרו עמ' 372 והאסמכתאות הנזכרות שם:

"אולם ההלכה כיום היא שבתביעות לשון הרע ניתן לפסוק פיצויים מוגברים או עונשיים במקרים של פגיעה קשה וזדונית בנפגע".

• בתמ"ש (משפחה כ"ס) 24983/04 רודרידג נ' ד"ר בר און [פורסם בנבו] (13.1.2008), קבע כב' השופט וייצמן:
• "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק.
• המלומד א. שנהר בספרו עמ' 390 קובע:

"בפסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע מבקש בית-המשפט לא רק לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו, אלא גם להעניש את המפרסם ולחנך את הציבור. לפיכך ישקול בית-המשפט שיקולים הנוגעים למידת הסטייה מההתנהגות הנורמטיבית הרצויה, למרות שלשיקולים אלה אין כל השלכה ישירה על מידת הנזק שגרם הפרסום לתובע. בית-המשפט מחמיר ככל שהתנהגותו נראית נפסדת יותר, ומקל עמו ככל שהפגם המוסרי בהתנהגותו נראה קטן יותר.

הקלה עם נתבע תם לב בשלב פסיקת הפיצויים מהווה איזון חשוב לכללים האובייקטיביים הנוקשים המגדירים את עוולת פרסום לשון הרע. ככלל, בשלב קביעת האחריות מתעלם בית-המשפט מכוונתו, מידיעתו ומתום לבו של הנפגע. הדגש בשלב זה הוא על הפגיעה האובייקטיבית בתובע. עיקרון זה עלול לגרום אי צדק לנתבע. המחוקק והפסיקה מצאו לנכון לאזן אי צדק זה בשלב קביעת הפיצוי, ולהקל (ולפעמים להחמיר) תוך התחשבות בכוונתו, בתום לבו ובמידת זהירותו".

•  הפרסום נעשה על ידי הנתבע על מנת למנוע מהתובעת להמשיך בחייה, להכיר חתן, לשקם את חייה ולהינשא שנית. מחומר הראיות עולה כי הגרוש  נקט בתוכנית פעולה מתוכננת על מנת להשיג לעצמו יתרונות כלכליים עת מצא לסחוט את התובעת ערב חתונתה באמצעות פנייה עקיפה אל חתנה המיועד. חוסר תום לבו שלהבעל זועק עד השמיים וניכר כי מטרתו הייתה לפגוע בזדון בתובעת מתוך כוונה ברורה של סחיטה.
• כבר פורט לעיל לגבי החומרה שבה יש להתייחס להוצאת "לעז על הגט", והדברים ידועים לכל והיו ידועים כמובן גם לנתבע.
• מכאן למסקנה כי על בית המשפט, במקרה זה, לחייב את הבעל בכפל הסכום הקבוע בחוק איסור לשון הרע לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
• לאור כל האמור בית המשפט חייב את הבעל בסך של 142,886 ₪ ₪ בגין עוולת לשון הרע שביצע בהוצאת "לעז על הגט". 
  
  

למידע נוסף ולייעוץ על ידי עורך דין הסכם גירושין בנושא, פנו לכותבת המאמר, עו"ד ונוטריון מוסמך משרד המשפטים רחל שחר עורך דין בקריית אונו ופתח תקווה.