האם הדירה היא בבחינת רכוש משותף של הצדדים שיש לחלק אותו בהליך גירושין? לדברי עו"ד לענייני גירושין רחל שחר חלוקת הרכוש שנצבר לפני הנישואין במהלך הליך גירושין מוסדר בהוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ז-1973
"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג…זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".
הוראות החוק ברורות הן וחד משמעיות, ועל פיהן נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין, או נכסים שקיבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין לא יאוזנו בשעת ביצוע איזון המשאבים ביניהם. עם זאת, במרוצת השנים הרחיבה הפסיקה את הפרשנות להוראות החוק, עת הכירה בזכויות של בן זוג בנכסים שהיו לבן הזוג האחר ערב הנישואין, בעיקר ביחס לדירת המגורים, אשר הוגדרה בפסיקה כ-"גולת הכותרת של השיתוף". יחד עם זאת מהפסיקה ברור ביותר כי אין די בעצם החיים המשותפים של בני הזוג ומגוריהם בדירה, שהייתה שייכת למי מבני הזוג ערב הנישואין על מנת לקבוע כי קיימת כוונת שיתוף ביחס לה, ויש להוכיח "דבר מה נוסף".
בתי המשפט הבהירו לא אחת כי לכל מקרה נסיבות משלו, ועל כן לא הוגדרה בפסיקה רשימה סגורה של קריטריונים או מבחנים המבססים קיומו של "דבר מה נוסף". כך לדוגמא, כאשר הוכח שהצדדים ערכו שיפוץ מאסיבי בבית המגורים או כאשר הוצגו ראיות לקיומה של הבטחה או כוונה מפורשות להפוך את הנכס משותף על ידי שינוי ברישום הבעלות או אפילו על ידי מכירתו ורכישת נכס אחר תחתיו שייחשב כנכס משותף, הכיר בית המשפט בקיומו של "דבר מה נוסף" שדי בו כדי לבסס כוונת שיתוף.
השופט רובינשטיין לתאר זאת כהאי לישנא:
"אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שיתוף ספציפי בדירה".
יוצא אפוא, כי בהעדר הגדרה ברורה של המבחנים או הקריטריונים בכגון דא שיקול הדעת של בית המשפט הוא רחב לכאורה, אך בשל ההשלכות שיש לדבר ונוכח נפקותו בעולמן של הזכויות, מחויב הוא לנהוג בזהירות מרבית ובריסון.
החלת האיזון בין בני זוג גם על נכסיו הפרטיים של אחד מהם, תוך סטייה מהוראות החוק, יוצרת, כמובן, חוסר וודאות. על כן מחובתו של בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבחינת השאלה האם הייתה כוונת שיתוף של בני הזוג בנוגע לנכסים אשר החוק מוציא מגדרי האיזון, אם לאו.
פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש פלוני נ' פלונית ממחישה היטב את הסכנה הטמונה במצב דברים זה, לאמור:
"אמור מעתה, בן זוג שהביא עימו לנישואין דירה בה בני הזוג מתגוררים, שעה שאין לבן הזוג השני דירה אחרת, יוצר מצג כלפי בן זוגו כי יוכל לשכון לבטח בדירה, וזו תהא רכוש משותף, וזאת משלא נתן סימנים כי בדעתו לשמור על רכושו זה בפקיעת הנישואין".
"מן האמור לעיל עולה, כביכול, כי נטל ההוכחה עובר אל כתפו של בן הזוג אשר הביא עמו לחיי הנישואין רכוש שנצבר על ידו טרם הנישואין להראות, כי הביע דעתו באופן מפורש, שבדעתו להגן על רכוש זה כרכושו הפרטי בעת פקיעת הנישואין. תוצאה זו הופכת את היוצרות ועומדת בסתירה להוראת ס' 5 א' 1 לחוק. משכך, עלינו להישמר מפניה, ולהזהיר עצמנו מפני ההליכה בדרך זו משל הייתה דרך המלך בעוד אינה כן"
מי שמחליט הוא בית המשפט לענייני משפחה אשר קובע כי אל לנו להפוך החריג לכלל. הכלל ברור, והוא קבוע וטבוע בסעיף 5 (א)(1) לחוק. סטייה ממנו אשר משמעותה היא, פגיעה בזכות קניינית של בן הזוג צריכה להיעשות במשורה באותם מקרים חריגים בהם זעקת ההגינות ושיקולי הצדק מחייבים זאת. בית המשפט קובע כי במקרה הזה אמנם אין מדובר בנכס שהיה בבעלות מי מן הצדדים ערב הנישואין אלא בדירה שנרכשה במהלך נישואי הצדדים ורכישתה מומנה בעיקר ממקורות פרטיים של האישה בעוד היתר באמצעות הלוואה שניטלה ע"י הצדדים במשותף, והזכויות בה נרשמו במלואן על שם האישה. בית המשפט קובע כי מעדות הבעל עולה כי אין הוא שולט באופן מלא בפרטי העסקה; כי בשעת מעשה כלל לא ידע אם הזיקה שלו להלוואת המשכנתא היא בהיותו ערב או לווה נוסף; כי ממועד הפרידה בין הצדדים והפרדת חשבונות הבנק שלהם המשיכה האישה לשאת לבדה בהחזרי המשכנתא החודשיים והוא מצדו נותר אדיש לעניין; כי במועד נישואי הצדדים לא היה ביכולתו לגייס הון ממקורותיו הפרטיים לצורך השתתפות במימון רכישת דירה; וכי לשיטתו, זכאי הוא למחצית מעליית שוויה של הדירה בשנות החיים המשותפים (הנובעת בעיקר מעליית מחירי הנדל"ן בארץ).
מן התשתית הראייתית המונחת לפניי אף לא התרשמתי, כי התובע הסתמך על מצג כלשהו של האישה כלפיו לפיו יש לו זכויות בדירה, וודאי לא באופן המצדיק הגנה על אותה הסתמכות המגיעה כדי הקניית זכויות קנייניות בדירה בהתבסס עליה.
כידוע במסגרת בחינת השאלה האם יש הצדקה להגן על אינטרס ההסתמכות יש לבדוק אם הייתה ציפייה לגיטימית מצד התובע לקבל מחצית (או חלק אחר) מן הזכויות בדירה.
התובע לא הוכיח, כי האישה יצרה כלפיו או כלפי כולי עלמא מצג לפיו מדובר בדירה משותפת של הצדדים. כפי שצוין לעיל, התובע לא היה בקי בפרטים אלמנטריים הקשורים בעסקה שבצעה האישה לרכישת הדירה, ונהיר מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי, כי לא היה מעורב בה, לפחות לא כשותף מלא לה, ובשעת מעשה אף לא ראה עצמו ככזה.
בחקירתו הנגדית מעיד כך התובע:
אין חולק כי בשום שלב לא נחתם בין הצדדים הסכם ממון.
בחקירתה הנגדית נשאלה על כך האישה, והשיבה לאמור :
"ש. חתמתם על הסכם ממון לפני הנישואין.
ת. לא. היה לנו מכתב שכתבתנו, בלי עורכי דין. שאם אנו נפרדים הדירה נשארת אצלי.
ש. איפה המכתב הזה.
ת. המכתב נמצא אצל עו"ד ….
ש. אבל הוא לא צורף לכתבי הטענות, לא צורף עד עכשיו.
ת. לא".
(ראו עמ' 26 שורות 18-23 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך נשאלה בשנית על העניין, והשיבה כך:
"ש. חשבת באיזה שהוא שלב לערוך הסכם ממון עם האדון או לא עלה בראשך.
ת. לא עלה בראשי, כי לא חשבתי שנגיע למצב הזה. לא חשבתי שזה יגיע לכך. גם מההתחלה …. ידע שזה רכוש שלי, כי כשקנינו את הבית, הכל אני עשיתי, אני מצאתי את הדירה, אני הלכתי לעוה"ד. אני חתמתי על כל המסמכים. לקחתי אותו לחתום משכנתא, רק בגלל שהוא השתתף איתי בהוצאות. רב הכסף שהוא בזבז היה על המשחקים שלו על הפלאפון והלימודים שלו.
….
ש. איזה הוצאות הוא השתתף.
ת. בהוצאות הבית, רציתי שהוא ישתתף גם בהוצאות של הבית. ארנונה, מים, חשמל וכו'".
(עמ' 52 שורות 21-23 ועמ' 53 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון).
בעניין השבחת נכסים שאינם בני איזון, נפסק על ידי בתי המשפט לענייני משפחה ועל ידי בתי המשפט המחוזיים, כי ככלל יש להבחין בין השבחה שמקורה בנסיבות חיצוניות כגון תנודות בשוק ההון, ריבית, עליית מחירי השוק וכיו"ב ובין השבחה שמקורה בעמל או בהשקעה כספית.
השבחה מכוח נסיבות חיצוניות דינה כדין הנכס עצמו. דהיינו, מקום בו הנכס אינו בר איזון גם השבחה "חיצונית" ביחס אליו אינה בת איזון. לעומת זאת, השבחה הנובעת מעבודת בעל הנכס, בן זוגו או שני בני הזוג או מהשקעת משאבים משותפים של בני הזוג או מהשבחה שנעשתה באמצעות נכס בר איזון בתקופת הנישואין – דינה כדין נכס בר איזון.
דהיינו, ההשבחה היא תוספת לנכס אשר ככלל דינה כדין הנכס עצמו, למעט מקום בו ההשבחה היא תוצאה של עמל או השקעה מכל סוג שהוא שבוצע במהלך שנות הנישואין, שאז יש לראותה כנפרדת מן "העץ" וכנכס בר איזון. מעדות הצדדים שניהם עולה, כי לכל היותר בוצע שינוי קוסמטי בדירה ולא בשיפוץ של ממש. כך או כך, התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי הודות להשקעה הכספית המשותפת של הצדדים בשיפוץ הדירה עלה שוויה בשוק, ולא הציג קבלות או אסמכתאות אחרות המעידות על תשלום חלקי ו/או מלא מצדו לטובת שיפוץ הדירה והשבחתה. לפיכך, אין בידי לקבל גרסתו.
בעניין זה יצוין עוד, שמעדות האישה עולה, כי אכן נערך שיפוץ עובר לקבלת החזקה בדירה, אך היא מעריכה את עלותו בסכומים נמוכים בהרבה מאלה בהם נקב התובע, העולים כדי אלפי שקלים בודדים.
כאמור, מימון רכישת הדירה נעשה ברובו ממשאביה הפרטיים של האישה באמצעות כספי תמורת המכר של דירה שהייתה בבעלות אמה ונרכשה עבורה טרם נישואיה לתובע בסך 560,000 ₪ ובאמצעות הלוואה מובטחת משכנתא אותה נטלו הצדדים במשותף בסך 260,000 ₪.
נשאלת, אפוא, השאלה האם זכאי התובע להשבת כספים שהושקעו על ידו בדירה בעצם השתתפותו בהחזרי המשכנתא החודשיים. בית המשפט קובע כי הבעל יקבל החזר מחצית מתשלו המשכנתא אשר נשא בהם במהלך חיי הנישואין.
"אין בידי לקבל טענת האישה לפיה השתתפות התובע בהחזרי המשכנתא החודשיים דינה כדין תשלום דמי שימוש ראויים. עסקינן בבני זוג לשעבר, אשר בחרו להינשא זה לזו, וניהלו משק בית משותף וחיי משפחה מלאים. דרכו של עולם היא, כי איש ואישה שקשרו גורלם זה בזו ומאחדים את משאביהם הכלכליים ונושאים במשותף בהוצאותיהם המשותפות, אינם מתייחסים זה לזו, עת חייהם מתנהלים כשורה ובהרמוניה, כאל צדדים לעסקה כלכלית כזו או אחרת הטעונה כדאיות ומצדיקה התחשבנויות כספיות. לתא המשפחתי, מטבע בריאתו, גם אפיונים כלכליים אך אין הם מהווה העיקר, גם אם מהווים הם נדבך הכרחי לקיומו ולתפקודו".
למידע נוסף ולייעוץ על ידי עורך דין הסכם גירושין בנושא, פנו לכותבת המאמר, עו"ד ונוטריון מוסמך משרד המשפטים רחל שחר עורך דין בקריית אונו ופתח תקווה.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
