במציאות החיים כפי שאנו מכירים אותה כיום, פעמים רבות זוגות אינם חיים זה עם זה לאורך כל תקופת חייהם, והליכי פרידה וגירושים נפוצים מאד. כאשר היחסים הזוגיים מתקרבים לסיומם, פעמים רבות עולים בין בני הזוג סכסוכים רבים בנושאים שונים. נושא מחלוקת מרכזי, שעולה בסכסוכים רבים במיוחד, הוא אופן חלוקת רכוש בגירושין בין אם הצדדים היו בקשר ארוך ובין אם בקשר קצר, ישנה סבירות גבוהה שיש להם רכוש, אשר נרכש טרם הזוגיות או במהלכו, ויתכן ששני הצדדים ירצו בו.
שיתוף ספציפי על פי פסק הדין החדש הינה הכרה בזכות קניינית של בן זוג בנכס מסוים, שאינו נכס בר איזון לפי חוק יחסי ממון, וזאת מכוח הסכמה משתמעת הנלמדת מהתנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואין.
הלכת השיתוף הספציפי אינה נובעת מהחוק, אלא מהדין הכללי – בעיקר מדיני החוזים.
היא מתבססת על כוונת שיתוף קונקרטית בנכס מסוים, כמו דירה, קרקע, או עסק.
אין צורך בהסכם כתוב – די בהתנהגות עקבית, מצגים, או השתתפות פעילה של בן הזוג בניהול הנכס, מימונו או השבחתו.
גם נכס שהתקבל במתנה או בירושה עשוי להיות משותף, אם הוכחה כוונה לשיתוף
בית המשפט העליון פרסם השבוע פסק דין חשוב במיוחד בתחום דיני המשפחה, שמחזק באופן משמעותי את הלכת השיתוף הספציפי ומבהיר את גבולותיה. השופטת יעל וילנר, שכתבה את פסק הדין, קבעה כי לא ניתן להפריד בין בעלות על דירות לבין בעלות על הקרקע שעליה הן בנויות, גם כאשר הקרקע התקבלה במתנה לפני הנישואין.
המקרה עסק בזוג שנישא ב-1996 ונפרד אחרי 23 שנים. האישה קיבלה מאביה, זמן קצר לפני הנישואין, קרקע חקלאית בנס ציונה. במהלך הנישואין שונה ייעוד הקרקע למגורים, נבנו עליה דירות, והאיש היה מעורב באופן פעיל בכל התהליך – מניהול הפרויקט ועד להשכרת הדירות.
הערכאות הקודמות החליטו לחלק את הדירות באופן שוויוני, אך קבעו שהבעל צריך לשלם לאישה את שווי הקרקע החקלאית המקורית. בית המשפט העליון דחה את הגישה הזו וקבע כי השיתוף חל על הנכס כולו – קרקע ודירות יחד.
נפגשנו השבוע עם עו"ד רחל שחר במשרדה המרשים במגדלי עזריאלי שמשקיף על קו הרקיע של תל אביב. שחר, שדורגה על ידי חברת Duns 100 כאחת מ-50 עורכות הדין המובילות בישראל בתחום דיני ירושה ומשפחה, הסבירה לנו על פסק הדין החדש של בית המשפט העליון בעניין הלכת השיתוף הספציפי.
"זהו פסק דין מהפכני", היא מוסרת, "שיחזק באופן משמעותי את זכויותיהם של בני זוג שהשקיעו בנכסים שלא רשומים על שמם".
מהי הלכת השיתוף הספציפי בגירושין?
הצדדים, בני זוג, נישאו זה לזו ביום 19.8.1996 וחיו יחדיו חיי נישואין במשך כ-23 שנים, עד לפרידתם בשנת 2019. במהלך חיי הנישואין נולדו להם שלושה ילדים משותפים.
מספר שבועות טרם נישואי הצדדים, קיבלה האישה מאביה, במתנה, שתי חלקות מקרקעין חקלאיות המצויות בתחום שיפוטה של עיריית נס ציונה. עם הענקת המתנה נרשמו החלקות על-שמה של האישה בלבד.
בשנת 2002, כעבור כשש שנים ממועד הרישום, שונה ייעודה התכנוני של אחת מן החלקות – כך שניתן היה לעשות בה שימוש למגורים. בסוף שנת 2002 התקשרה האישה עם קבלן מקומי בעסקת קומבינציה, אשר במסגרתה העבירה לקבלן חלק מהקרקע, בתמורה לקבלת שבע יחידות דיור בפרויקט שייבנה עליה.
לאחר השלמת הבנייה, מכרה האישה שתיים מתוך שבע הדירות, כאשר תמורתן הופקדה במלואה לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג. חמש הדירות הנותרות, להלן: "הדירות בנס ציונה", נותרו בבעלותה ונוהלו להשכרה לאורך השנים. במהלך תקופה זו המשיכה המשפחה להתגורר בדירה אחרת אשר ממוקמת בעיר רעננה, ונמצאת בבעלות משותפת של שני בני הזוג. בנוסף לדירה המשותפת ברעננה, הצדדים החזיקו גם בדירה נוספת בעיר, הרשומה אף היא על-שמם.
לאחר פרידתם בשנת 2019, פנו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה והגישו תביעות רכושיות הדדיות, כל אחד לפי עניינו. האישה הגישה תביעה לפירוק שיתוף בשתי הדירות המצויות ברעננה, אשר רשומות על שם שני הצדדים (תלה"מ 68967-11-20). בנוסף, במסגרת הליך נפרד, עתרה האישה לקבלת שיפוי כספי בגין טענות שונות, ובכללן פערי השתכרות משמעותיים בין הצדדים לאורך שנות הנישואין (תלה"מ 9319-04-21).
מן העבר השני, הגיש האיש תביעת שיתוף ספציפי בגירושין שבה עתר לקבלת מחצית מהזכויות בחמש הדירות שבנס ציונה, אשר כאמור התקבלו על-ידי האישה במסגרת עסקת קומבינציה. לטענתו, מכלול ההתנהגות של הצדדים לאורך השנים — לרבות העברת התמורה בגין שתיים מן הדירות לחשבון משותף והשימוש בדמי השכירות — מלמד על כוונת שיתוף בדירות מצד האישה, ולפיכך יש לראות בדירות ככאלה השייכות לשני הצדדים במשותף.
לחלופין, ולחילופין בלבד, טען האיש כי יש לראות בקרקע עצמה — במובחן מהדירות — "נכס בר איזון" בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק"). לשיטתו, הקרקע עברה השבחה מהותית במהלך חיי הנישואין, הן תכנונית והן באמצעות פעילות משותפת, ולפיכך הוא זכאי למחצית משווי ההשבחה של הקרקע (תלה"מ 59414-01-20).
הלכת השיתוף הספציפי, כפי שהתעצבה בפסיקתו של בית המשפט העליון, מבוססת בעיקרה על קונסטרוקציה הסכמית. במסגרת זו, נבחנת השאלה האם בין בני הזוג התגבשה הסכמה – מפורשת או משתמעת – לשיתוף בזכויות הקניין בנכס מסוים. ליבת ההלכה דורשת הוכחת כוונת שיתוף קונקרטית ביחס לנכס נשוא המחלוקת, הנלמדת מהתנהגותם, התנהלותם ומצגיהם של בני הזוג במהלך חייהם המשותפים.
הפסיקה חזרה והדגישה, כי עצם קיומם של נישואין – אף אם ממושכים – אין בו די, ויש להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" המלמד על כוונה ברורה לשתף את בן הזוג בנכס הספציפי (ראו: ע"א 7687/04 ששון נ' ששון; בע"מ 1398/11 אלונית נ' אלמוני, פס' 17; דנג"ץ פלונית, פס' 31 לפסק דינה של הנשיאה חיות).
בעניין זה, הבחינה הפסיקה בין שני מקבצי שיקולים: האחד – שעניינו הנכס, והשני – שעניינו במערכת היחסים שבין בני הזוג.
כך סיכמה הנשיאה חיות את הפרמטרים הרלוונטיים לבחינת השיתוף הספציפי:
"בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס.
במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, 'גם אם לא היו החיים גן של ורדים'; בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של 'אווירת שיתוף' ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים"
(דנג"ץ פלונית, פס' 32 לפסק דינה של הנשיאה חיות, ההדגשות במקור; כן ראו: בע"מ 1398/11, חוות דעתו של השופט עמית ופסקאות 21 ו-27 לפסק דינו של השופט י' דנציגר).
תרומתו של בן הזוג לנכס נבחנת במסגרת מבחני הלכת השיתוף הספציפי, כאשר דגש ניתן למעורבותו של בן הזוג בניהול, תפעול, או השבחת הנכס. בפסק הדין שנדון, הבעל היה מעורב באופן פעיל בפרויקט הנדל"ן: הוא סייע בניהול, התקשרויות, ואף עסק בהשכרת הדירות. פעילות זו שימשה אינדיקציה מרכזית לכוונת שיתוף מצד האישה, גם אם הקרקע התקבלה במתנה טרם הנישואין.
העברת תמורת מכירת שתיים מהדירות לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג נתפסה בבית המשפט כהתנהגות שמעידה על שיתוף. השימוש המשותף בכספים שחלקם נבע ממכירת נכס שהיה רשום רק על שם אחד הצדדים – חיזק את הטענה לקיום כוונת שיתוף, והיווה "דבר מה נוסף" לצורך החלת הלכת השיתוף הספציפי.
בתי המשפט רואים בניהול שוטף של נכס – כמו טיפול בדיירים, גביית שכירות, החלטות כלכליות – כראיה מכרעת לכך שהנכס שימש את שני בני הזוג, גם אם רשום פורמלית על שם אחד מהם. בפסק הדין הנדון, הבעל נטל חלק פעיל בהשכרת הדירות ובניהולן – נתון ששימש בסיס מרכזי להכרה בשיתוף הקנייני.
הסכמה משתמעת תקום כאשר מכלול ההתנהגות של בני הזוג מצביע על כך ששניהם ראו בנכס נכס משותף – גם אם לא אמרו זאת במפורש או לא כתבו זאת במסמך. בפסק הדין חזרה השופטת וילנר על כך שאין די בעצם הנישואין, אך כאשר מתווסף "דבר מה נוסף" – כמו הפקדת הכנסות לחשבון משותף, מעורבות בשיפוץ, או ניהול הנכס – תקום כוונת שיתוף משתמעת לפי דיני החוזים והמשפט הכללי.
לצד הגישה ההסכמית, הועלו בפסיקה גם עמדות אחרות: כך למשל, השופט עמית הציע לבסס את ההלכה על חזקה נורמטיבית, בעוד השופט שטיין, בדנג"ץ פלונית, הציע להחליף את התשתית ההסכמית במסלול המבוסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט (פס' 95–98 לחוות דעתו). עם זאת, ההלכה המחייבת שנוהגת כיום ממשיכה לעמוד על עקרונות המסלול ההסכמי.
בהתאם לכך, יישום הלכת השיתוף הספציפי נעשה באמצעות בחינה ראייתית של הנסיבות הקונקרטיות – תוך מתן משקל למקבצי השיקולים שפורטו לעיל – ולפי מאזן ההסתברויות האזרחי.
הבחנה ברורה בין איזון משאבים לבין שיתוף ספציפי היא קריטית להבנת אופן חלוקת הרכוש בגירושין. פסק הדין בע"מ 5620/24 מדגיש את הפער בין שני המסלולים, ואת השלכותיהם המעשיות על בני זוג המתגרשים.
איזון משאבים הוא הסדר סטטוטורי לפי חוק יחסי ממון, ומטרתו לחלק באופן שוויוני את כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין. מדובר בחיוב כספי בלבד – ולא בזכות קניינית – והוא אינו כולל רכוש חיצוני כמו דירה שהייתה לאחד הצדדים לפני הנישואין, או נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה. לכן, כאשר צד שואל "מה לא נכלל באיזון משאבים?", התשובה היא: דירה מלפני הנישואין, ירושות ומתנות – כל עוד לא התקיימו נסיבות לשיתוף.
לעומת זאת, שיתוף ספציפי הוא דוקטרינה פסיקתית, שמבוססת על כוונה משתמעת לשיתוף בנכס מסוים, גם אם הוא מוחרג מהאיזון לפי החוק. מדובר בזכות קניינית אמיתית – לא רק כספית – והיא יכולה לחול גם על נכס שלא רשום על שם בן הזוג, כמו דירה שהתקבלה במתנה.
פסק הדין קובע באופן חד משמעי: כאשר מוכחת כוונת שיתוף, לא ניתן לחלק את הנכס באופן חלקי או "מתחשב". השיתוף חל על כל הנכס – קרקע ודירות גם יחד. ההתנהגות קובעת: אם בן הזוג השתתף בניהול, שיפוץ, מימון או קבלת החלטות מהותיות – ייתכן שניתן יהיה להחיל עליו שיתוף ספציפי.
לסיכום, איזון משאבים מול שיתוף ספציפי הם מסלולים שונים בתכלית: האחד חוקי-סטטוטורי ומוגבל בנכסים שהוא כולל, והשני פסיקתי וגמיש, המאפשר להחיל שיתוף גם על רכוש שלא מתחלק בגירושין לפי החוק היבש.סיכום המסגרת המשפטית – הלכת השיתוף הספציפי
הלכת השיתוף הספציפי חלה על בני זוג אשר כפופים להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973, וקובעת כי גם כאשר נכס מסוים אינו נכנס לגדר האיזון הסטטוטורי הקבוע בסעיף 5 לחוק, ניתן עדיין להכיר בזכויות משותפות של בני הזוג לגביו – מכוח הדין הכללי, ובפרט לפי עקרונות דיני החוזים וההתחייבות. הכרה זו נעשית בראי מאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין", ובהתאם לפרשנות מרחיבה של דיני ההסכמים בהתחשב בטיב הקשר הזוגי.
הפסיקה קבעה כי הלכה זו נשענת על קונסטרוקציה הסכמית, ולפיה יש לבחון האם מהתנהגותם המצטברת של בני הזוג עולה הסכמה משתמעת לשיתוף זכויות קנייניות דווקא בנכס המסוים. לא נדרש הסכם כתוב או מפורש, ודי בהתנהגות עקבית, במצגים או בהשתתפות פעילה (כלכלית או פיזית) של בן הזוג שאינו רשום – כדי להקים כוונת שיתוף.
תוקפה של הסכמה זו נגזר מדיני החוזים הכלליים, אך גם מתיישב עם עקרונות סעיפים 1–2 לחוק יחסי ממון, המבחינים בין נכסים חיצוניים לבין נכסים בני איזון, וכן עם הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט–1969, הקובע כי שיתוף בזכויות במקרקעין יכול להיווצר גם בהיעדר רישום, ובלבד שקיימת ראיה לכוונת שיתוף.
בנסיבות אלה, ולאור מאפייני המסגרת המשפחתית, ההנחה היא כי שיתוף בזכויות בנכס משתמע כהסכמה לשיתוף שוויוני, להבדיל מהסכמות מורכבות או "מתוחכמות", שיש בהן כדי לחלק את הזכויות באופן בלתי שוויוני – וזאת במיוחד כאשר לא הוצגה ראיה ברורה לכוונה כזו.
לסיכום, כאשר התנהלות הצדדים במהלך חייהם המשותפים מצביעה על כוונה לשתף זה את זו בזכויותיהם בנכס מסוים – בין במישרין ובין בעקיפין – עשויה לקום ביניהם הסכמה משתמעת לשיתוף קנייני, שעל בית המשפט להכיר בה לפי הדין הכללי, גם אם הנכס עצמו מוחרג מהאיזון הסטטוטורי לפי חוק יחסי ממון. לנוכח זאת קיימת חשיבות מכרעת בפנייה לעו"ד לענייני גירושין בטרם פנייה לאקטואר על מנת להגדיר מהו הרכוש המשותף.
הלכת השיתוף הספציפי – חוזה מכללא, דרישת כתב, ודין מהותי מחייב
הלכת השיתוף הספציפי עוצבה בפסיקה כהתפתחות של דוקטרינת החוזה מכללא, קרי: הסכם שהתגבש בין בני זוג ואשר נלמד מהתנהגותם בפועל, גם בהיעדר ראיות פורמליות או כתובות. ההלכה מכירה בכך שבשל טיבה הייחודי של מערכת יחסים זוגית – המאופיינת לרוב בתלות, חוסר פורמליות, וגבולות מטושטשים בין רכוש פרטי ומשותף – הסכמות לשיתוף בנכסים אינן מקבלות בהכרח ביטוי במבעים פורמליים, אך עם זאת עשויות לשקף כוונה משפטית מחייבת.
כפי שצוין בפסיקה:
"התכחשות בדיעבד להסכמה לשיתוף עלולה לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת. תרחיש כזה, שאינו משקף את הבעלות 'האמיתית בנכס', הוא התרחיש שביקש בית המשפט בעניין אבו-רומי למנוע"
(דנג"ץ פלונית, פס' 42 לפסק דינה של הנשיאה חיות; ראו גם בע"מ 1398/11; שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי, עמ' 187).
נשמע לעיתים הטיעון שלפיו הלכת השיתוף הספציפי עומדת במתח עם דרישות הכתב הקבועות בדין, ובפרט:
סעיפים 1–2 לחוק יחסי ממון, המחייבים "הסכם ממון" להיעשות בכתב ובכפוף לאישור שיפוטי.
סעיף 8 לחוק המקרקעין, הקובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב.
עם זאת, הפסיקה הבחינה בין סוגים שונים של הסכמים בין בני זוג: רק כאשר מדובר בהסכם שעניינו צפייה פני עתיד והסדרת איזון רכושי עם סיום הקשר – מדובר ב"הסכם ממון" לפי החוק, הטעון כתב ואישור פורמלי. לעומת זאת, הסכמה המתהווה במהלך חיי הזוגיות ועניינה שיתוף בפועל בנכס מסוים, אינה נחשבת "הסכם ממון", אלא חוזה אזרחי רגיל, שאינו טעון אישור לפי החוק.
כפי שנפסק:
"כאשר ההסכמה היא לגבי נכס ספציפי, מדובר באינדיקציה לכך שאין מדובר ב'הסכם ממון' לפי החוק"
(בע"מ 5142/10, פס' ה').
אפילו בהנחה שמדובר בהסכם ממון פורמלי, הפסיקה הכירה בתוקפם של הסכמים כאלה כאשר בני הזוג נהגו על פיהם בפועל, וזאת מכוח עקרונות של תום לב, השתק ומניעות (ראו: בע"מ 7734/08, פס' י"ז).
באשר לדרישת הכתב לפי חוק המקרקעין, נפסק זה מכבר כי אין להחיל את דרישת הכתב בצורה טכנית ונוקשה במערכת היחסים הזוגית, ובנסיבות מיוחדות שבהן עקרון תום הלב, ההסתמכות וההגינות גוברים – ניתן לאכוף הסכמה גם בהיעדר מסמך כתוב (ראו: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא; ע"א 7388/97 עיזבון שמיר נ' דולב; בע"מ 1270/23).
סיכום
הלכת השיתוף הספציפי חלה גם כאשר אין ראיה פורמלית להסכם, והיא משתלבת בדין הכללי ומכוונת לתוצאה שמשקפת את המציאות הממונית כפי שהתעצבה בפועל בין בני הזוג. אין מדובר בהכפפת דיני המשפחה לכללי ראיות מחמירים של המשפט האזרחי, אלא בהכרה בהסכמות שנוצרו באופן טבעי ומעשי במהלך חיי השותפות הזוגית.
"פסק הדין הזה מבהיר כמה נקודות יסוד חשובות", משיבה שחר. "בגירושין, רכוש יכול להתחלק במסגרת שני מסלולים עיקריים: איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, או שיתוף ספציפי של נכסים מסוימים. מה שמהפכני בפסק הדין הוא העובדה שהוא מבהיר שכאשר הוכחה כוונת שיתוף ספציפי, השיתוף הוא מלא ושוויוני – לא ניתן ליצור 'שיתוף חלקי' מטעמי צדק כפי שבתי המשפט ניסו לעשות לאורך השנים."
היא מסבירה שבמשרדה, שמתמחה גם בתיקי ירושה מורכבים וניהול התנגדויות לצוואות, הם רואים לא מעט מקרים שבהם אנשים מגיעים עם הבנה מוטעית של מה שמגיע להם.
"זו שאלה מצוינת שמעסיקה הרבה לקוחות". "בעבר הכלל היה שלא מתחלקים נכסים שהיו לבני הזוג לפני הנישואין – מה שאנחנו קוראים לו נכסים חיצוניים – נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, ונכסים אישיים. אבל זו בדיוק הנקודה המעניינת – פסק הדין מבהיר שאם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי, אפילו בנכס שהתקבל במתנה כמו במקרה שדן בו בית המשפט העליון, השיתוף יחול על הנכס כולו."
"בעלי רוצה חצי מהדירה שלי. מה עלי לעשות" – זו שאלה שאת שומעת הרבה?
"כמעט כל יום. אבל התשובה תלויה בנסיבות. אם הדירה נרכשה לפני הנישואין או התקבלה במתנה, בדרך כלל היא לא תיכלל באיזון המשאבים. אבל – ופה זה נעשה מעניין – אם בן הזוג היה מעורב באופן משמעותי בניהול, שיפוץ או השבחה של הדירה, ואם ההתנהגות שלכם לאורך השנים העידה על כוונת שיתוף, יכול להיווצר שיתוף ספציפי. פסק הדין הזה מחזק בדיוק את העיקרון לפיו ההתנהגות היא הקובעת, לא רק מה שכתוב על הנייר."
"זו שאלה טכנית אבל קריטית", משיבה שחר. "איזון משאבים מחושב על בסיס שווי כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, בניכוי נכסים חיצוניים. כל צד זכאי למחצית השווי הנקי. חשוב להבין שזה חיוב כספי, לא זכות קניינית. השיתוף הספציפי הוא סיפור אחר לגמרי – הוא יוצר זכות קניינית אמיתית בנכס עצמו. כעת לאור פסק הדין החדש צפויים להיכנס למסת הנכסים נכסים נוספים כמו מתנות לפני הנישואין אשר בני הזוג נהגו בהם כוונת שיתוף.
כשנשאלה מדוע בעצם במקרה הזה בית המשפט קבע שיתוף ספציפי, מה היה שונה בעובדות פסק הדין הזה מפסקי דין אחרים השיבה: "זהו אחד החששות המשמעותיים שבהם אני פוגשת, אבל התשובה היא לא בהכרח. הוא יקבל חצי מהנכסים שנכללים באיזון המשאבים – לא מכל הנכסים. נכסים חיצוניים לא נכללים. ואם יש שיתוף ספציפי בנכס מסוים, השיתוף יהיה שוויוני באותו נכס. פסק הדין מדגיש בדיוק את החשיבות של להבין את ההבדלים בין המסלולים השונים."
"לא," השיבה שחר מיד. "ירושה היא נכס חיצוני ולא נכנסת לאיזון משאבים. אבל יש פה ניואנס חשוב שפסק הדין מבהיר: אם הירושה הושבחה במהלך הנישואין במאמץ משותף של בני הזוג, השבח האקטיבי עשוי להיכלל באיזון. הפסק מבהיר את ההבדל בין מסלול איזון השבח למסלול השיתוף הספציפי – שני דברים שונים לגמרי שאסור לערבב ביניהם".
"פנסיה זה נושא שמטריד הרבה אנשים, ובצדק". "זכויות פנסיה שנצברו במהלך הנישואין נכללות באיזון משאבים. כל צד זכאי למחצית מזכויות הפנסיה שנצברו בתקופת הנישואין. אנשים לא תמיד מבינים כמה זה נכס משמעותי – לפעמים הכי משמעותי שיש לזוג".
"אני לא מוכנה לוותר על מה שמגיע לי" – איך אוכל להבטיח את זכויותיי?
"חשוב להיעזר בעורך דין מנוסה שיבחן את כל הנכסים בזכוכית מגדלת, יזהה אילו נכסים נכללים באיזון ואילו לא, ויבדוק אם יש בסיס לטענת שיתוף ספציפי. פסק הדין הזה נותן לנו כלים הרבה יותר חזקים להוכחת שיתוף ספציפי, אז חשוב לא לוותר בקלות על זכויות אפשריות".
"זו שאלה קלאסית," שחר מחייכת. "דירה מלפני הנישואין היא נכס חיצוני ובדרך כלל לא תיכלל באיזון. אבל פסק הדין הזה מחזק באופן משמעותי את האפשרות להוכיח שיתוף ספציפי אפילו בנכס כזה, אם בן הזוג השני היה מעורב משמעותית בניהולה, שיפוצה או השבחתה, ואם ההתנהגות הייתה שיתופית לאורך השנים".איך אפשר למנוע חלוקה של רכוש אישי?
"הדרך הטובה ביותר היא חתימה על הסכם ממון מראש – תמיד אמרתי את זה ללקוחותיי", שחר מדגישה. "אם אין הסכם ממון, חשוב לשמור על הפרדה ברורה בניהול הנכסים האישיים ולהימנע מהתנהגות שיתופית שיכולה להעיד על כוונת שיתוף. פסק הדין מדגיש שההתנהגות היא הקובעת".
"כעורכת דין, זו אחת המשימות הכי מורכבות שאיתן אני מתמודדת", שחר משיבה בכנות. "ללא הסכם ממון, חל חוק יחסי ממון – איזון משאבים שוויוני של נכסים שנצברו במהלך הנישואין. בנוסף, ניתן לטעון לשיתוף ספציפי בנכסים מסוימים מכוח הדין הכללי. פסק הדין הזה מחזק את הדרך השנייה ונותן לנו כלים משפטיים טובים יותר".
"יש כלים משפטיים חזקים להתמודדות עם הסתרת נכסים – צווי גילוי,מינוי כונס נכסים זמני ועוד. חשוב לפעול במהירות ובנחישות. בית המשפט מתייחס בחומרה רבה להסתרת נכסים והדבר יכול להשפיע על החלוקה הסופית לטובת הצד שנפגע."
לסיכום, מסרה עו"ד שחר: "פסק הדין הזה מחזק משמעותית את זכויותיהם של בני זוג שהשקיעו בנכסים שלא רשומים על שמם. זוהי התפתחות חשובה שתשפיע על תיקי גירושין רבים בעתיד. כמי שמטפלת בתיקים מורכבים כאלה כבר שנים רבות, אני רואה בפסק הדין הזה צעד משמעותי לעבר צדק ושוויון אמיתי בין בני זוג."
16
עו״ד ונוטריונית רחל שחר, המופיעה בדירוג הבינלאומי של 50 המשרדים המובילים בישראל, נמנית עם המומחיות הבולטות בדיני משפחה, ירושה, צוואות ואפוטרופסות. בעלת ניסיון רב בליטיגציה מורכבת, עריכת צוואות מכל הסוגים, תכנון ירושה אסטרטגי, וניהול עיזבונות בישראל ובחו״ל.
המשרד מתמחה גם בהתנגדויות לצוואות, ובייצוג בתיקים העוסקים בהשפעה בלתי הוגנת, כשירות, פגמים בצוואה וסכסוכים בין יורשים — לצד כתיבת מדריך מקצועי בתחום זה, המשמש עורכי דין וסטודנטים.
אנו מלווים משפחות, יורשים ולקוחות בינלאומיים ומספקים שירות מקיף הכולל:
הגישה שלנו משלבת מקצוענות ללא פשרות, דיסקרטיות מלאה וזמינות אישית — כדי להעניק ללקוחות פתרונות מדויקים, יציבים וארוכי טווח.הגישה במשרד מבוססת על שילוב של עומק משפטי, חשיבה אסטרטגית, רגישות למצבים משפחתיים מורכבים ועמידה בלתי מתפשרת בסטנדרט מקצועי גבוה. כל זאת לצד דיסקרטיות מלאה, זמינות גבוהה ויחס אישי, שמטרתם להעניק ללקוחות פתרונות מדויקים, יציבים וארוכי טווח.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
