"חזקת הגיל הרך" היא כלל משפטי הקובע כי אם הורים אינם מגיעים להסכמה בעניין המשמורת של ילדיהם, בית המשפט יורה על קביעת משמורת קטינים מתחת לגיל 6 למשמורת האם.
יסודה של חזקת הגיל הרך הינו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר בסעיף 25 קובע כי כאשר הורים אינם מסכימים ביניהם על שאלת המשמורת, בית המשפט יורה על מסירת ילדים מתחת לגיל 6 לחזקת האם.
בשנים האחרונות מתרחשת מהפיכה אמיתית בתחום חזקת הגיל הרך וכיום יותר ויותר שופטים בבית משפט לענייני משפחה נוטים שלא להיזדקק ישירות לחזקת הגיל הרך אלא לבחון את טובתו של הקטין באופן ספציפי.
חזקת הגיל הרך חלה על ילדים מתחת לגיל 6, שהוריהם אינם מגיעים להסכמה ביניהם על שאלת המשמורת, והסכסוך הועבר להכרעת בית המשפט.
בפועל פקידות הסעד מיישמות את העיקרון הפסיכולוגי הנכון לפיו אין להפריד בין אחים ולכן יישומה של חזקת הגיל הרך עשוי להשפיע על המשפחה כולה.
כך למשל, כאשר לילד מתחת לגיל 6 יש אחים או אחיות בוגרים, פעמים רבות יביא יישום חזקת הגיל הרך לכך שכל הילדים במשפחה יימסרו למשמורת האם, כדי לא להפריד בין האחים.
אב המעוניין שילדיו הקטנים יימסרו למשמורתו ולא למשמורת האם, צריך להראות כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, בשם טובת הילד.
יש לציין כי כיום, ניתן לראות פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה שאינם מיישמים את חזקת הגיל הרך ככלל גורף, ולעתים אף פוסקים משמורת משותפת גם כשמדובר בילדים מתחת לגיל 6.
הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין (ועדת שניט) המליצה כי יש לבטל את חזקת הגיל הרך ולקבוע את המשמורת בהתאם לטובת הילד הספציפי, בשים לב לאופן בו כל אחד מההורים מתפקד כהורה, ללא קשר למינו של ההורה.
בעקבות דו"ח ועדת שניט, ניתן לראות שינויים באופן בו מיישמים בתי המשפט לענייני משפחה את חזקת הגיל הרך, כאשר קיימים יותר מקרים בהם מוכרעת שאלת המשמורת רק בהתאם לשיקולי טובת הילד הספציפי.
" על ענייני הורים ילדים חל הפרק השני לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן:"החוק"). חובת ההורים קבועה בסעיף 15 לחוק הקובע:
"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד בעבודתו, וכן שמירת נכסיו ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע מקום מגוריו, והסמכות לייצגו."
סעיף 17 לחוק קובע כי:
"באפוטרופסות לקטין חייבים ההורים לדאוג לטובת הקטין בדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין."
"רשאי… לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת."
העניינים המנויים בסעיף 24 לחוק הינם:
"על מי מהם תהיה אפוטרופוסות על הקטין, כולה או מקצה, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע."
הוראת סעיף 25 לחוק קובעת את חזקת "הגיל הרך", לפיה ילד עד גיל 6 יישאר בחזקת ובמשמורת האם , אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכך.
בהתאם להחלטה הקטינים מצויים במשמורת זמנית של האב ,כאשר נקבעו הסדרי ראיה עם האם. כיום הילדים בני x ו-x ועל בית המשפט להכריע, האם טובתם להישאר במשמורת האב או להעבירם למשמורת האם.
ההכרעה בתובענה שבפני תינתן תוך בחינת טובת הקטינים.
16. ברע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נה (2) 321 נקבעו ע"י כב' השופטת דורנר אמות המידה המנחות לבחינת הסוגיה:
"אמת-המידה המנחה בעת דיון בענייני משמורת ילדים היא טובת הילדים. אמת-מידה זו אמורה להנחות הן את ההורים (סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; להלן – החוק) והן את בית-המשפט (סעיף 25 לחוק) בקבלם החלטות הנוגעות לילדים."
המלאכה למציאת טובת הקטין אינה קלה, לאור הניתוק שנוצר עם אחד ההורים ובלשון פסק הדין ב רע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני(ראה לעיל):
"עם זאת, לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו מכיוון שטובת הילדים מחייבת כי יגדלו במחיצת אביהם ואמם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרדה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו. ראו ע"א 503/60 וולף נ' וולף [1], בעמ' 764."
לכן נקבע כי ההסדר שבית המשפט יגבש צריך להגשים במידה המירבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה, במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ועם זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה השני.
באשר לדרך בה על בית המשפט לבחון את מכלול השיקולים נקבע בפסק הדין רע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני(ראה לעיל):
"בחינה זו צריכה להתבסס על תשתית עובדתית נאותה. חשיבות רבה במיוחד יש לחוות-דעת של מומחים הן בשל יכולתם לבחון את השאלות המתעוררות בכל מקרה בעין מקצועית והן בשל היותם גורם ניטרלי לעומת ההורים היריבים. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בבג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים [2], בעמ' 462:
"טובתו של ילד אינה מושג תאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם – על דרך הכלל – אלא אם יובאו לפניו ראיות וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות-דעת של מומחים".
על-כן, בהיעדר ראיות בעלות משקל לסתירת האמור בחוות-דעת המומחים ייטה בית-המשפט לאמץ את מימצאי חוות-הדעת ומסקנותיהן."
בתמ"ש 12148-04-10 (טב') ס.ג נ' ע.ג (ניתן ביום 28.4.11) קובע השופט זגורי:
"כיום נהוג על ידי בתי המשפט להעניק חשיבות רבה למסקנות דיווחי ועדות מומחים בשל השתתפותם של גורמים מקצועיים בוועדות אלה והממצאים נתפסים בבחינת קווים מנחים המסייעים לבתי המשפט לקבוע את טובת הילד הקונקרטית בכל מקרה ומקרה (ראה: תמר מורג, השפעת הוועדה לבחינת עקרונות היסוד בתחום הילד והמשפט על תפישות העומק של הפסיקה השראלית, משפחה במשפט, כרך ג-ד, 67, בעמ' 91)."
וכן
" בהקשר זה קובעת הפסיקה, כי תסקירי הסעד וחוות דעתם של מומחים מהווים אמצעי מרכזי, חשוב ומשמעותי במסכת הראיות שיובאו בפני בית המשפט; התסקירים הינם בבחינת חוות הדעת ההופכות את "טובת הילד" ממושג ערטילאי ואמורפי, לבעל ממשות ותוכן קונקרטי."
חשוב לציין כי חוות דעת המומחה מתייחסת ל"עולם הפנימי" של הנבדק בעוד התסקירים מתייחסים למציאות "החיצונית" ויש לבצע אינטגרציה בין החומרים. לפיכך נבחן את חוות דעת המומחה ואת התסקירים שהוגשו במסגרת ההליך.
עם זאת, פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון מדגישים כי חזקת הגיל הרך טרם בוטלה בחקיקה רשמית, ולכן היא עודנה תקפה ויש ליישם אותה.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
