חוק הירושה, סימן ב': תוקף הצוואה

אונס איום וכו'

30. (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.

השפעה בלתי-הוגנת

ההשפעה הבלתי-הוגנת האמורה בסעיף 30 לחוק, אין משמעותה דווקא “מעשה בלתי-הוגן”. אין הדברים נבחנים על-פי מטרת המעשה או התוצאה – וגם השפעה לצרכים חיוביים ביותר – יכולה להיחשב לבלתי-הוגנת.

"עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318; ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד(2) 337).

קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.בעניין מרום היה השופט חשין בדעת מיעוט בעניין נטל ההוכחה והתוצאה אבל לא בהקשר לנושאים האחרים הקשורים במהותה של השפעה בלתי הוגנת ובכיבוד רצונו של המצווה. ראה גם ע"א 133/84 רכטמן, עו"ד נ' זיסמן ואח' ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות. אומר השופט חשין בעניין מרום , בעמ' 331:

"…כל אחד מאתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו… השפעות אלה כולן הינן מרכיב ברצונו ה'אמיתי' של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. . . החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת שיגרה מעשה שבכל יום אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי. המושג 'אי-הגינות' הוא מושג מסגרת, ותוכנו יימצא בהכרעות אינדיווידואליות שתיעשנה מעת לעת, על-פי השקפות הפרט והכלל בתקופה מסוימת ובמערכת מסוימת…".

היטיב להגדיר זאת כב’ הנשיא אהרון ברק (עא 718/89 ת. אור בת-עמי קניפל נ' נעמי גוץ)

השפעה שאינה מגיעה לכדי השפעה בלתי הוגנת אינה מבטלת הצוואה (ראה ע"א 681/77מרק נ. שאבי, פ"ד לג(1) 7,12). חוסר ההגינות בהשפעה משמעותו שימוש בהשפעה על מנת להביא לעריכת צוואה אשר לולא אותה השפעה לא היתה נערכת, או היתה נערכת אך בתנאים ובנסיבות אחרות (הדגשה שלי ואינה מצויה במקור ר.ש.)

היטיב להגדיר זאת כב’ הנשיא שמגר

“ההשפעה, המכונה בלתי-הוגנת, נושאת שם-תואר כאמור לאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות, אשר אותן מבקשים להשיג, אלא בשל אופייה של מערכת היחסים שבין המשפיע ובין המושפע… אין בוחנים את שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן שמי שאיים על אחר נתכוון לטובתו של המצווה, כאשר כפה עליו את דעתו… כי מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן תוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה…”.

בארצות-הברית מוצאים אנו גישות שונות בסוגיה זו. יש הקובעים כי קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה, ומסרבים לקבוע מבחן כללי. אחרים מדגישים ארבעה אלמנטים מצטברים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: (1) מצווה הנתון להשפעה בלתי הוגנת; (2) נהנה שהייתה לו אפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; (3) נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; (4) התוצאה נחזית להיות תוצאת השפעה בלתי הוגנת ( ,nosniktaבספרו הנ"ל, בעמ' 256). המשפט האמריקני אינו מסתפק בכך שלנהנה הייתה אפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת, ואף לא די לו בכך שהמצווה והנהנה חיו באותו משק בית, וגם חלוקה בלתי שווה בהוראות הצוואה לטובת נהנה שקיים יחסי אמון עם המצווה לא די בה כדי להעמיד את החזקה של השפעה בלתי הוגנת. הוא הדין בהוכחת מצבו הנפשי או הפיזי הרעוע של המנוח. מוצע להפעיל את ארבעת המבחנים שהוזכרו לעיל, ובסופו של דבר יש לקחת בחשבון את כל העובדות והנסיבות במסגרת התשתית הראייתית הכללית:

“על מי חלה חובת ההוכחה כי צוואה נערכה תחת השפעה פסולה? – אין ספק, שהחובה רובצת על מי שטוען לקיומן של הנסיבות יוצאות הדופן, שביטוין בהשפעה בלתי-הוגנת.”

יש להבחין בין דברים הנאמרים על-ידי הנהנה למוריש ומתקבלים על-דעת המוריש, ושאין בהם שום שמץ של אי-הגינות, לבין השפעה בלתי-הוגנת שמשמעותה היא – שהמוריש מבטל את רצונו בפני רצון הנהנה מתוך חולשה, פחד וכד’.

החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של הנהנה על המצווה, כל עוד ההשפעה או השכנוע נעשים “בנימוס וללא לחץ ואיומים, מפורשים או מכללא.”

הבחנה בין “השפעה” לבין “השפעה בלתי-הוגנת”

יש להבחין בין השפעה לבין השפעה בלתי-הוגנת – רק השפעה בלתי-הוגנת מביאה לבטלות הצוואה. הדברים הובאו לעיל ויש להדגישם. השפעה שאינה מגיעה לכדי השפעה בלתי-הוגנת אינה מבטלת הצוואה.

יפים לעניין זה דברי הנשיא שמגר: "למצער על בית-המשפט להשתכנע, כלשונה של הילכת בן נון [2], כי תלותו של המצווה בזולת הייתה "כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי" (שם, בעמ' 378). הווי אומר, כי לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה.

יפים לכאן דברי אזהרתו של הנשיא שמגר

"אכן, המנוח היה כבן 80 בעת שערך את הצוואה, וככל הנראה היה גם חולה, אך אין בשני נתונים אלה כדי לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. צוואות אינן נערכות תמיד על-ידי מי שבריא ושלם ואינו חרד מיומו הקרב, אלא דווקא היפוכו של הדבר הוא התדיר; בכך כשלעצמו אין, כמובן, כדי לפסול תקפותה של הצוואה" (ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי (להלן – פרשת כצנשטיין [19]), בעמ' 225).

ע"א 4284-91 סולי סטיינבוק נ' אלי מזרחי

עניינו של ערעור זה בצוואתו של המנוח משה אדלר אשר נפטר בהיותו ערירי ובודד. המנוח ציווה את כל רכושו לידידו הטוב, הלוא הוא אלי מזרחי, שדאג לו לכל ענייניו לעת זקנתו. מי המתנגד לצוואה? האחיין, שטען כי יש לבטל את הצוואה ולהחיל את חוק הירושה.

לא למותר לציין שהאחיין לא היה בקשר עם דודו אותו הוא רצה לרשת

"המנוח היה אומנם אדם בודד, ואולם הוא שירת את עצמו ודאג לענייניו. המשיב היה קרוב אליו מאוד, והתפתחו ביניהם יחסי ידידות. המנוח ראה במשיב את האדם הקרוב אליו ביותר, וכך התבטא גם בפני העדים (השכנה, גב' ביברינג והרב שמואל גלסנר). לא הובאה כל ראיה בדבר תלות של המנוח במשיב. כל שנאמר בעדויות היה, כי המשיב היה עושה עבור המנוח סידורים שונים (ביצוע תשלומים וכו'), כי המשיב דאג עבור המנוח לאוכל חם בשבת, וכי המנוח נהג לבקר לעיתים קרובות בבית המלאכה של המשיב שהיה ממוקם בסמוך לביתו, ואף לעזור למשיב בעבודתו. כל אלה אינם עולים בשום אופן כדי תלות של המנוח במשיב. המדובר במערכת יחסים יפה שבין המנוח, שהיה אדם מבוגר ובודד באותה עת (לאחר מות אשתו), לבין המבקש שהיה, למעשה, שכנו, והתייחס אליו, במובנים מסויימים, כפי שנוהג בן באביו.

בפרשת כצנשטיין נ' סידרסקי (ע"א 510-90 מרים כצנשטיין נ' חינה סידרנסקי , מה(2) 221)

המשיבה ביקשה בבית המשפט המחוזי כי יינתן צו, המקיים את צוואתם המשותפת, שלה ושל בעלה המנוח, מיום .7.8.80 המערערת – בתו היחידה של המנוח מנישואין קודמים – הגישה התנגדות למתן הצו. על-פי הצוואה הוריש כל אחד מבני הזוג את רכושו למשנהו. עוד נקבע, כי בן הזוג הנותר בחיים יצווה את הרכוש שיישאר לאחר אריכות ימיו באופן הבא: למערערת ולשניים מילדיה – לכל אחד מהם 300 ש"ח צמודים למדד יוני 1988, לנכדה נוספת – סכום של 000, 15ש"ח צמודים כנ"ל, ויתרת הרכוש – לבנה של המשיבה.

בית המשפט המחוזי דחה את התנגדות המערערת. מכאן ערעור זה, שנסב על השאלות, אם היותו של המנוח בן 80 וחולה במחלה ממארת בעת עריכת הצוואה מצביעה על קיום השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה, ואם עריכת צוואה משותפת במסמך אחד די בה כדי לקיים את התנאי בדרך נטילת חלק בעריכת הצוואה. נקודה מרכזית שיש לשים עליה זרקור היא היות הבת מנותקת קשר מאביה ועל כן כלל לא היה בכוחה להוכיח את היסוד העובדתי הנדרש להשפעה בלתי הוגנת.

בית המשפט העליון פסק

א. (1) כלל גדול הוא, כי המתנגד לקיום צוואה, בשל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, עליו הראיה שהיא נערכה כאמור ( 224ו-ז).

(2) גם מקום בו קיימת הנחה לכאורה, כי הענקה או עיסקה במסגרת יחסי אמון נגועות בהשפעה בלתי הוגנת – אין ההנחה האמורה חלה על יחסיהם של בני-זוג ( 224ז).

(3) אין בנתונים בדבר היותו של המנוח כבן 80ובדבר היותו חולה בעת עריכת הצוואה כדי לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המשיבה ( 225ג).

(4) (בעקבות ע"א 423/75 [1]) הלכה היא, כי כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר, שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר ( 225ה-ו).

ב. (1) בשל תוצאתו הקשה של סעיף 35לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, יש לפרשו על דרך הצמצום ( 225ז).

(2) עריכת הצוואה משמעותה "הכנתו הטכנית של המסמך", וזו אינה מתחילה לפני שעורך דין או אדם אחר המנסח אותה נכנס לפעולה ( 525ז- 226א).

נסיבות בהן אדם יכול להיות צלול ובריא לחלוטין אך עדיין תלוי בתלות מוחלטת הודגמו בפרשת מיקשווילי (ע"א 3828-98 רחל מיכקשווילי נ' דוד מחקשווילי , פ"ד נד(2) 337)

בעניין זה אלו היו עובדות המקרה

אהרון ישר מחקשווילי נפטר ביום 5.6.1994, בהיותו בן 87 שנים. המנוח היה אדם אמיד. את נכסיו, ובכללם נכסי דלא ניידי, ירש מאביו, לאחר שעיזבונו של האב חולק בין המנוח לאחיו, וביניהם שלוש אחיותיו של המנוח – מלכה, רחל ורוזה – הן המערערות שבפנינו.

בשנת 1948, במהלך נסיעה עסקית לצרפת, נשא המנוח את חווה גורל לאישה. לבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים – דוד, כרמלה, ליאורה ורונית. תקופה ארוכה חיה המשפחה בבית הוריו של המנוח, יחד עם המערערות. אשת המנוח לא הייתה מקובלת על המערערות, ויחסן אליה היה קשה, ולעתים אף אלים. בשנת 1964, לאחר שוויתרה האישה על כל זכות ברכושו של המנוח, התגרשו השניים.

במהלך השנים, השאיר המנוח את ניהול עסקיו בידי המערערות. בשנת 1984 הוא אף נתן ייפוי-כוח כללי למערערות 1 ו-2, והן עשו בכספיו שימוש כרצונן. בשנת 1987 עבר המנוח להתגורר בבית המערערות. מעט לאחר שהעתיק את מגוריו לביתן, חתם המנוח, בתאריך 7.9.1987, על צוואה, בנוכחות עורך-דין. הצוואה נכתבה על-ידי המנוח, בכתב ידו, בבית המערערות ובנוכחותן.

בצוואתו ציווה המנוח את רכושו למערערות, תוך ציון מספרי תעודות הזהות שלהן, להוציא סך של 300,000 דולר, שאותם ציווה להקמת קרן צדקה לזכר הוריו, וכן 5,000 דולר שציווה לבנו, ו-100 ש"ח שציווה לכל אחת משלוש בנותיו. המנוח אף מינה את המערערות כמנהלות עיזבונו. וכך כתב, בין השאר, בצוואה:

"יורשותי הנ"ל, הן ורק הן, ואין זולתם תהיינה יורשותי ומנהלי עזבוני, ותודתי נתונה להן בזה על הטיפול, והמסירות בזה זה עשרות שנים.

באשר לבני דוד. אשר התיחס אלי ביחס בלתי כנה, ובזלזול מוגזם, והתעלמות ממני, אני מצוה למנהלי עזבוני להעניק לו סך של חמש אלפים דולר בשווי מטבע ישראלי בלבד.

באשר לבנותי, כרמלה, ליאורה ורונית אני מצוה למנהלי עזבוני להעניק להן סך של מאה שקל לכל אחת מהן, וזה הוא הסכום הראוי להן על התעלמות ממני וזלזול בכבוד אביהם. אינני מאמין שיש עוד דוגמה כדוגמתן".

המערערת 1 הגישה בקשה לקיום צוואה זו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבים, ילדיו של המנוח, התנגדו לאישור הצוואה בטענות בדבר השתתפות בעריכתה והשפעה לא הוגנת מצדן של המערערות.

בית המשפט המחוזי קבע כי

"מהעדויות עלה כי המשיבות אכן שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח ובקשריו עם ילדיו ורעייתו. ביהמ"ש שמע ראיות… מהן ניתן ללמוד… על בידודו המוחלט, חולשתו ותלותו הנפשית והכלכלית באחיותיו…

במהלך השנים גם פעלו המשיבות לניתוק המנוח מילדיו…

הניתוק הזה [לא] היה מתוך בחירת ילדי המנוח ומרצונו החופשי של אביהם. אדרבא התרשמתי מהעדויות כי במהלך השנים ניסו ילדי המנוח

לחזק או לחדש את הקשר בינם לבין המנוח, אולם נתקלו 'בחומת הגנה' של אחיותיו שסלדו מהן. סלידה זו נבעה כנראה מסלידתן מאשת המנוח שלא הייתה לדעתן במעמד המתאים למשפחה. סבורתני שלא אחטא אם אומר שרק הבן דוד 'הצליח' לחדור דרך חומה זו ולבסס קשר עם אביו; אולי בשל היותו בן ממשיך למשפחה (המשיבות אינן נשואות)…

אחיות המנוח בודדו אותו אפילו כשהיה על ערש דווי בבית החולים וניסו להרחיק אנשים מקירבתו…

אורח החיים של המנוח במשך כל חייו, לרבות עובר לכתיבת הצוואה ואף לאחריה, ייצג מערכת יחסים מאד מיוחדת, מעין שלטון אמאזונות, שלטון שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא. הגעתי למסקנה כי במהלך כל השנים רצונו החופשי של המנוח נשלל. הוא הופעל ע"י המשיבות. במקרים מסויימים אפילו פחד לבטא את רצונו הוא…".

עקרונות נוספים שרויים לציון בפסק דין זה הינם הקביעה של בית המשפט העליון כי

“ההשפעה על המצווה כשלעצמה אינה פוסלת צוואה. נדרש שההשפעה תהיה לא הוגנת – היינו, השפעה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה.”

“חוסר הגינות בהשפעה – משמעותו שימוש בהשפעה על-מנת להביא לעריכת צוואה אשר לולא אותה השפעה לא היתה נערכת, או היתה נערכת אך בתנאים ובנסיבות אחרות.”

ב-ע”א 157/89, הבחין כב’ השופט אור בין ההבחנה האמורה בהתייחס לפסיקה הנדונה ב-ע”א 718/89, כאשר בנסיבות מקרה זה – “עולה כי ההשפעה שהפעיל המערער על המנוחה חצתה את קווי “אי-ההגינות”, והיתה לה השפעה בלתי-הוגנת”.

כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והשפעות אלה הינן מרכיב ברצונו האמיתי של אדם. השפעה בלתי-הוגנת הינה השפעה שאינה השפעת שיגרה אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות. המושג “אי-הגינות” הוא מושג מסגרת, ותוכנו יימצא בהכרעות אינדיווידואליות שתיעשנה מעת לעת על-פי השקפת הפרט והכלל בתקופה מסויימת ובמערכת מסויימת.

בעניין אלוני, (עא 5640/92‏ ‏ י' אלוני ואח' נ' באומן, פ"ד מט(5) 373) נדון מקרה בו המנוחים צוואות הדדיות שבהן הורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם למשיבה. סבם וסבתם של המערערים היו קשורים למנוחים בקשר אמיץ של קרבה וידידות רבת שנים, כשברקע ליחסיהם העובדה שהמנוחה סייעה להצלת חייו של הסב בתקופת השואה. ביום 21.2.85ערכו המנוחים צוואה הדדית ובה ביטלו את צוואותיהם הקודמות והורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם למערערים. הצוואה נחתמה בבית החולים שבו היה מאושפז המנוח ולשם הובאה המנוחה על-ידי הסב. החתימה הייתה בנוכחות עורך-דין, אשר ערך את הצוואה והוזמן לשם כך על-ידי הסב, ובנוכחות הסבתא. השניים האחרונים שימשו עדם לצוואה. מצבם הפיזי של המנוחים בעת החתימה על הצוואה היה רעוע ביותר. הסב והסבתא הם שדאגו לכל צורכיהם של המנוחים. המנוח נפטר ארבעה ימים אחר עריכת הצוואה, והמנוחה נפטרה כחודש לאחר עריכת הצוואה. בצוואה מונה הסב למנהל העיזבון, והוא פנה לבית המשפט המחוזי לצו קיום צוואה. ביום 26.7.85קוימה הצוואה. ביום 18.6.91, כשש שנים לאחר קיום הצוואה, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי וביקשה לבטל את קיום הצוואה. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה. מכאן הערעור שנסב על השאלות אם היה שיהוי בהגשת הבקשה על-ידי המשיבה כדי לשלול את זכותה לעתור לביטול צו קיום הצוואה, אם הנסיבות מצביעות על השפעה בלתי הוגנת, הגורמת להעברת נטל ההוכחה בדבר כשרות הצוואה על המערערים, ואם יש מקום להעברת הנטל למערערים עקב פגמים צורניים שנתגלו בצוואה – היעדר ביטוי על גבי הצוואה להצהרה של המנוחה כי זו צוואתה האחרונה המבטלת צוואות קודמות וכי חתמה עליה מרצונה הטוב והחופשי, היעדר אישור מצד העדים כי הייתה לפניהם הצהרה כזו והיעדר רישום על גבי הצוואה בדבר תרגומה למנוחים.

הדילמה הקיימת במקרה זה, היא בשאלת הסיבה לציווי. האם המנוחים ערכו צוואתם מרצונם החופשי וכהכרת טובה ותודה, או שמא עשו הם את רצונם של האחרים, ובהיותו נתון להשפעתו, לא פעלו עוד על-פי רצונם החופשי והעצמאי. קושי בסיסי זה, מעמיד את שאלת נטל ההוכחה ולפתחו של מי רובץ נטל זה, לשיקול המכריע.

דילמה זו בין יחסי האמון המיוחדים הנובעים מסיוע כזה למצווה ובין ניצול יחסים אלה להשפעה בלתי-הוגנות הועלתה אף בעניין לנדאו. (עא 2119/94‏ לנדאו‎ ‎נ' וין, פ"ד מט(2))

באותו עניין, עסקינן במקרה בו הורישה אם לבנה את מלוא רכושה והדירה את בתה מן הצוואה. בראשית ינואר 1987, בהיות המנוחה כבת 88, ואך כשלושה חודשים לאחר תאריך הצוואה, בה הדירה כאמור את בתה מן הירושה והורישה הכל לבנה, הגישה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה בקשה לבית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו למינוי אפוטרופוס על המצווה.

הבקשה נתמכה בתעודת רופאה, ד"ר מ' רמות, ממרפאה לבריאות הנפש. בתעודה תוארה המצווה

"היה אפשר לנהל עם הנ"ל שיחה. היא גם התמצאה בזמן ובמקום. אך היו תופעות אופייניות בתיסמונת מוחית אורגנית … כשהיא לעתים לא זיהתה א ת בנה ואנשים קרובים לה. סבלה מהזיות, חשבה שמסתובבים אנשים זרים בדירתה … במצבה המתואר יש להניח שהשיפוט של האשה הוא לקוי והיא עלולה לחשוב מחשבות לא מציאותיות ומחשבות שוא".

תאריך התעודה הוא 21.11.86, פחות מחודשיים לאחר תאריך הצוואה. בתיק מצוי מכתב מאותה רופאה אל באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ובה מתלוננת הרופאה על כך שהמשיב הופיע במרפאה, "התפרע בצורה קשה, צעק, דחף, נכנס בכוח לחדר" בטרוניה על כך שהרופאה נתנה תעודה על מצבה של אמו. הבקשה למינוי האפוטרופוס התנהלה לפני כבוד השופט ח' פורת לאורך מספר ישיבות, מונה עורך-דין רונאל הלר כאפוטרופוס, הוגשו בקשות למתן הוראות וניתנו בה מספר החלטות. מתלונות האפוטרופוס על התנהגות המשיב ומן ההחלטות עולה שהמשיב, שהקדים ומכר את דירת אמו והכניס את אמו לביתו, השתלט עליה ועל רכושה תוך מניפולציות מתוחכמות.

בהחלטת בית המשפט מיום 10.1.88הוגדרו תיאוריו של האפוטרופוס על התנהגות המשיב "כמסמרי שיער", ונאמר בין היתר

"תמצית הדברים היא תאור של בן שהשתלט בצורה מוחלטת נפשית, פיזית וכלכלית על אמו הקשישה וזו בגלל מצבה לא מעיזה להתלונן בגלוי, אולם סימנים רבים לכך שהיא סובלת, הן בגלל מצבה, והן בגלל איסורים שהבן מטיל למשל על קשר עם ביתה והן משום שנמנע ממנה למעשה טיפול רפואי נאות, בגלל הפרעות נפשיות קשות של אותו בן.

האשה גרה בתנאי סניטריה גרועים ביותר, מבלי שהבן ידאג לנקיון נאות, הבן מונע בכל מיני מניפולציות בדיקות וטיפולים רפואיים מאמו. הבן נוקט פעולות משונות ביותר ע"מ למנוע גילויי חש' בנק, רכוש ומשאבים משל אימו הזקנה, תוך שניתנות הוראות מסתוריות לגורמים השונים (רשויות הפיצויים מגרמניה ורשויות הביטוח הלאומי בישראל) שלא לשלם כספים או לשלמם בכל פעם בסניף בנק אחר, ומשם הכספים יוצאים ולא ידוע לאן.

עבודתו של האפוט' היתה ממש עבודת בלשות והוא שמע בסניפי הבנק השונים בהם ביקר, תיאורים על אישה זקנה ובנה המופרע אשר מחתים אותה על מסמכים וגובה כספים עד שפקידי הבנק השונים כבר נדים בראשם כאשר שומעים את השם וין. כספים שהאפוט' נותן כדמי כיס לחסויה לא משומשים כפי הנראה ע"י החסויה, ולאפוט' יש חשד שמדי פעם האם גם מוכה (באחת הפעמים בא בבהלה לבית הזקנה עקב קריאה טלפונית של ביתה, וכששאל את הזקנה מה קרה? השיבה: ברוך לא עשה לי כלום, מבלי שכלל נשאלה אם ברוך עשה דבר כל שהוא. הוא הבחין באישה מפוחדת השוכבת חסרת אונים במיטתה).

תסקירי הסעד שהומצאו לתיק, אף הם מותחים ביקורת קשה על התנהגות הבן ותומכים בגירסה שמקומה של האם אצל הבת.

דעתו של השופט קדמי שהרחיב את פסק דינם של חבריו בהרכב מעניינת לא פחות

חובה פורמאלית מפורשת לציין על גבי "צוואה בעדים" כי זו הוקראה – ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, אינה קיימת; ועל-כן, אין בהיעדרו של רישום כזה כשלעצמו – במקום שבו המצווה אינו יודע קרוא וכתוב – כדי להביא לבטלותה של הצוואה. ברם, לטעמי במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה "בעדים", ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו בלשון שהוא שומע ומבין הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה; וזאת – מן הטעם שהצהרתו של המצווה לפני עדי האימות "זו צוואתי" אינה שלמה ואינה ממלאה אחר תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור, יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש"זו צוואתו", הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט הענייני, כפי שמתחייב מהצהרתו.

וכך נאמר בהקשר זה בע"א 681/77 בעמ' 10:

"עד כמה שמטרת טענה זו (שנעדר מן הצוואה רישום המצביע על כך שהיא תורגמה למצווה – י' ק') להצביע על 'פגם פורמלי' בצוואה, אין בה ממש, שכן החוק אינו דורש ב'צוואה בעדים' – להבדיל מ'צוואה לפני רשות' – כי דבר התרגום יאושר על פני הצוואה. עד כמה שמטרת טענה זו להצביע על 'פגם עניני', דהיינו, שהמנוחה – שלא שלטה בעברית – לא הבינה את תוכן הדברים עליהם חתמה, הרי אין לטענה זו בסיס בחומר הראיות"

ואילו בע"א 815/88, נאמר:

"צודקים המערערים בסברתם שאין סעיף 22לחוק הירושה מתייחס אלא לצוואה לפני רשות ואילו הצוואה שלפנינו היא צוואה בעדים, שלעניינה אין צורך שדבר תרגום הצוואה יצוין על פניה: ע"א 681/77. . . עם זאת, יכול היה השופט המלומד לקבוע על יסוד הראיות שלפניו, שקיים ספק רב אם הבין המנוח על מה חתם ולייחס משמעות לעובדה שהמנוח לא אישר ש"זו צוואתו" (ההדגשות שלי – י' ק').

הינה כי כן, האפשרויות הנוגדות העולות מיחסי האמון, והעובדה כי יש בהם כדי להשפיע על רצונו האמיתי של המצווה, מותירים את הצורך לבחינת “אי-ההגינות” תוך שקילת עוצמתם של המרכיבים והאפשרויות הנוגדות, בין המסתברות ובין אלו שהוכחו בפועל.

וכמובן אי אפשר בלי הלכת החוטים השזורים

בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) קבע בית המשפט העליון את הלכת החוטים השזורים אשר משמעותה היא כי חוטים שונים של עילות שונות יכולים להישזר יחד ולהוביל למסקנה כוללת המשקפת את מלוא התמונה ולהוביל למסקנה המתבססת על מכלול הראיות ואיננה נצמדת אך ורק לעילת פסלות יחידה:

"התשובה לכך נעוצה בנקודת מבטו של בית המשפט המחוזי. הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה." (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15), פיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל.

ראו גם עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' פ' נ' א' פ' (17.11.19); עמ"ש 39988-09-17 ש' נ' ש' ואח' (27.12.18).

הלכת החוטים השזורים משמעותה כי לצורך הכרעה בית המשפט יכול להביא בחשבון את נסיבות עריכת הצוואה כמכלול. יצויין כי הלכת החוטים השזורים בפסיקה שאזכרה אותה, עסקה בעיקר בקבלת התנגדות לצוואות ובפרט שימושה בהקשר של השפעה בלתי הוגנת.

מבחנים לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת

להבדיל מקביעת קיומה של השפעה, שהיא קביעה עובדתית – הרי קביעת “אי-ההגינות” בהשפעה הינה שאלה ערכית נורמטיבית. השאלה אילו נסיבות של השפעה יחשבו כהשפעה הגובלת באי-הגינות – הינה שאלה סובייקטיבית, וזווית ראייתו של הבוחן, כמו גם הבסיס הנורמטיבי של ראייתו – הינן ללא ספק, בעלות משקל מכריע.

בעניין גודמן הגיע בית-המשפט למסקנה המתבקשת, כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או העדרה של השפעה בלתי-הוגנת.

באותו עניין המנוח היה אדם דתי מאוד והייתה לו התנגדות לצוות ירושה לבנותיו שאינן נושאות את השם מוסאיוף. אף שהיה עתיר נכסים, לא הרבה המנוח להעניק מרכושו לבנותיו גם בחייו. בנו יוסף פנה לאחיו שלמה – גם הוא עתיר ממון ונכסים, מתגורר בלונדון ולו גם דירה במלון דניאל בהרצליה ¬וביקש ממנו לסייע לאחיותיהם. תגובת שלמה הייתה כי אביהם צריך לדאוג לבנות. כוונת המנוח הייתה לתרום את הנכס לישיבה. הכוונה מצאה ביטוי בצוואותיו הקודמות מ- 1976ומ- 1983ובכתב ההקדש מ- .1973הבנים היו מודעים לכוונה זו. האחים שלמה ויוסף מוסאיוף ואחיינם יואל עלו לירושלים במטרה להשפיע על המנוח לצוות את הנכס לבנותיו. בשיחתם עמו הזכירו לו את סיפור בנות צלופחד שקיבלו חלק בירושת אביהן ואת העובדה שאביו (סבם) ציווה מרכושו לבנותיו. הצוואה נכתבה על-ידי יואל בכתב-ידו תוך התייעצות עם שלמה ללא שיתוף המנוח, וזאת בדירת המנוח עובר לחתימה. הצוואה הוקראה למנוח והוא ביקש לדעת "אם זה לבנות מיד או לאחר מותו", ומשהובהר לו שזה לאחר מותו חתם על המסמך, ועליו חתמו כעדים יוסף ושלמה מוסאיוף ויואל הגין.

בית המשפט העליון בפרשת גודמן קובע כי "כעולה מן הפסיקה, קיימים מקרים שבהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכול, והכול תלוי במידת התלות, וישנם מקרים שבהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע. יש שקרבה משפחתית בצירוף תלות הכריעו את הכף, ויש שמצב גופני ונפשי של חולשה בצירוף לתלות עשו זאת. נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או היעדרה של השפעה בלתי הוגנת. יש לבדוק נסיבותיו של כל מקרה לאור המבחנים המפוזרים לאורך הפסיקה כאשר המטרה היא להגיע לחקר צפונותיו של המצווה ולעמוד על רצונו החופשי והחלטתו העצמאית.

חקירת צפונות נפשו של המצווה ובחינת רצונו החופשי והחלטתו העצמאית, כדי לעמוד על קיומה או העדרה של “אי-ההגינות” בהשפעה – תוכרע על-פי נסיבותיו הכוללות של כל מקרה.

מהם הפרמטרים שיכולים לסייע לנו בבחינתה של השפעה בלתי הוגנת

פסק דין מרום – עובדות המקרה

המנוח, שהיה אלמן וחשוך בנים, נפטר לבית עולמו ביום 20.9.1988, והוא כבן שבעים ושמונה. כשישה חודשים לפני פטירת המנוח החלה העותרת לעבוד בביתו, ומאז ועד ליום מותו שירתה אותו וטיפלה בו. במותו הותיר המנוח שתי צוואות: בצוואה הראשונה, שאותה ערך ביום 10.8.1987, ציווה את כל רכושו לרופא ד"ר יצחק חמרה. בצוואתו השנייה, שאותה עשה ביום 1.8.1988 (היינו כשבעה שבועות לפני מותו), ציווה את כל רכושו (למעט הענקות לא-גדולות שהקדיש למוסדות אחדים) לעותרת.

לאחר מות המנוח הגיש ד"ר חמרה לבית-המשפט המחוזי, בקשה לקיום הצוואה הראשונה, ואילו העותרת הגישה התנגדות לקיום הצוואה הראשונה ובקשה לקיום הצוואה השנייה. ההתדיינות בין השניים הסתיימה בפשרה, שלפיה תקבל העותרת,

מכספי העיזבון, סכום של כ-30,000 דולר, ובתמורה לכך תסיר את התנגדותה לקיום הצוואה הראשונה, ובעקבות הפשרה ציווה בית-המשפט לקיים את הצוואה הראשונה. ואולם, זמן-מה לאחר סיום ההליך, הועמד ד"ר חמרה לדין באשמות עושק ומירמה, על כך שערך לטובת עצמו צוואות של קשישים, ובהן גם צוואתו הראשונה של המנוח. ומשהורשע בדינו, ביטל בית-המשפט את הצו שניתן על-פי בקשתו, לקיומה של הצוואה הראשונה.

משבוטל הצו לקיום צוואתו הראשונה של המנוח, חידשה העותרת את בקשתה לקיום צוואתו השנייה. עתה נתקלה בקשתה בהתנגדות היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב שלפנינו. טענת המשיב לפני בית-המשפט המחוזי הייתה, כי הצוואה שערך המנוח לטובת העותרת היא חסרת תוקף ומן הדין להכריזה כבטלה: ראשית, מפני שבזמן שעשאה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, ושנית, מפני שבעת עשיית הצוואה היה המנוח נתון להשפעתה הבלתי הוגנת של העותרת.

פס"ד מרום סוקר את הפרמטרים אשר יכולים לסייע לבית המשפט בבואו לקבוע האם הייתה השפעה בלתי הוגנת- יוער כי רשימת המבחנים אינה סגורה

מבחן התלות המקיפה והיסודית – ומבחן שלילת הרצון החופשי

חזקה זו נוצרת בהתקיים התנאים שפורטו בהילכת בן נון. בפסיקה שהסתמכה על ההלכה האמורה הושם הדגש בשאלת תלותו של המצווה בנהנה (או במבקש הקיום). חשיבותה של שאלה זו הינה ברורה, קיום תלות הינו התנאי העיקרי להקמתה של חזקה, שהמצווה – בעשותו את צוואתו – לא פעל על-פי רצונו החופשי אלא הושפע מתלותו בנהנה.

ההלכה (בן נון) היא כי לא די בקיום תלות סתם וכדי שהתלות תמלא את התנאי הנדרש להקמת החזקה, עליה להיות "כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי".

תלות שמבחינת היקפה ועוצמתה עלולה הייתה להשפיע על החלטת המצווה, אך לא לשלול את רצונו החופשי, אינה מקיימת את התנאי להקמת החזקה.

שנית תלות זו עלולה ללמד על השפעה בלתי הוגנת רק בהתקיים התנאי הנוסף, שנקבע בהילכת בן נון , והוא, כי הוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו" של הנהנה. משמע, כי מקום שהוראת הצוואה השנויה במחלוקת, אף שהיא מיטיבה עם הנהנה, איננה "בעליל לטובתו", לא תקום החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ונטל ההוכחה לא יועבר.

לסיכום פרמטר זה ההלכה הינה כי נדרשת תלות שפגעה ברצונו החופשי של המצווה וכן כי הוראות הצוואה הינן בעליל לטובתו של הנהנה.

היקף עומק התלות של המוריש ביורש

על מנת לקבוע את היקף התלות של המוריש ביורש נקבעו מבחני משנה

ארבעת המבחנים העיקריים הם: מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.

תלות ועצמאות: המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה.

לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה.

עצמאותו של המצווה היוותה שיקול שהובא בחשבון בהכרעתן של פרשיות רבות.

ההסתמכות על שיקול זה הביאה, בחלק מן המקרים, לדחיית הטענה בדבר קיום תלות המקימה חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו, לדוגמה, את האמור בע"א 389/85 מרכוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, האפוטרופוס הכללי (להלן – פרשת מרכוס [4]), בעמ' 510; ובע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר [5], בעמ' 504), ואילו במקרים אחרים הביאה לקבלת הטענה (ראו, למשל, את האמור בע"א 562/85 אירנשטיין נ' רז ואח' [6], בעמ' 421; ובע"א 2622/90, 2663 שני נ' לרמר ואח'; לרמר נ' מדינת ישראל ואח' (להלן – פרשת שני [7]), בעמ' 199).

את השאלה אם המצווה היה עצמאי יש אמנם לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה.

(השוו ע"א 133/84 רכטמן, עו"ד נ' זיסמן ואח' (להלן – פרשת רכטמן [8]), בעמ' 774). כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת.

אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו (ראו, למשל, את דברי השופטת ביניש בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח' (להלן – פרשת שטיינר עמ' 344).

תלות וסיוע: מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה (פרשת בן נון [2], בעמ' 376; ע"א 733/88 אהרוניאן ואח' נ' אלישקה (להלן – פרשת אהרוניאן [10]), בעמ' 711; ע"א 1750/90 ח' אהרונסון נ' ש' אהרונסון ואח' (להלן – פרשת אהרונסון [11]), בעמ' 341 וע"א 157/89 ששון נ' מרזב (להלן – פרשת ששון [12]), בעמ' 213). חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו: פרשת בן נון [2], בעמ' 376; פרשת אהרונסון [11], בעמ' 341, וע"א 5640/92 אלוני ואח' נ' באומן (להלן – פרשת אלוני [13]), בעמ' 382).
קשרי המצווה עם אחרים: ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם הסביבה. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה (ע"א 576/78 לשצינסקי נ' סולוביציק ואח' בעמ' 690; פרשת אהרוניאן [10], בעמ' 711; ע"א 53/88 מנלה ואח' נ' ברנדווין ואח' (להלן – פרשת מנלה [15]), בעמ' 50-51; ע"א 3411/92 א' רובינשטיין ואח' נ' ברזבסקי [16] ופרשת שטיינר [9], בעמ' 344).

ההלכה היא כי בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה; כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי (פרשת אהרונסון , בעמ' 341).

בית המשפט העליון מסייג עניין זה וקובע כי אם מתברר כי בתקופה הרלוונטית לעשיית צוואתו לא קיים המצווה קשר עם איש זולת הנהנה, באופן שהנהנה היה כל עולמו, יש בכך ראיה אמנם לכאורה לתלותו בנהנה. אך תלות הנובעת מבידוד אינה מהווה ראיה מספקת לכך, כי צוואת המצווה לטובת הנהנה נעשתה על-ידיו בהשפעתו הבלתי הוגנת של הנהנה. בהכרעת השאלה, אם ניתוקו של המצווה מן העולם אמנם מעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, נודעת חשיבות רבה לסיבה שבגללה היה המצווה כה בודד.

אם הסיבה לכך הייתה התנהגות הנהנה מהצוואה, יש בכך תמיכה למסקנה שלכאורה הופעלה על-ידי הנהנה השפעה בלתי הוגנת, אך אם הסיבה לבדידותו של המצווה נבעה ממצבו האובייקטיבי, מכך שהוא עצמו הרחיק מעליו את כל האחרים זולת הנהנה, או מכך שהאחרים הם שהרחיקו את עצמם מן המצווה, ספק אם ניתן יהיה להסתייע בתלות הנובעת מן הניתוק לעניין הקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

מבחן נסיבות עריכת הצוואה: סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו (ע"א 576/72 מ' שפיר ואח' נ' צ' א' שפיר [17], בעמ' 379; ע"א 217/74 (י' גולוב) גמזו נ' ד' גולוב [18], בעמ' 338; פרשת בן נון [2], בעמ' 381; פרשת אהרוניאן [10], בעמ' 711; פרשת ששון [12], בעמ' 214; פרשת שני [7], בעמ' 199 ופרשת אלוני [13], בעמ' 383).
תלות פיזית לבדה אינה מקימה חזקה להשפעה בלתי הוגנת: אך טבעי הדבר שאדם הנזקק לסיוע ייזקק לסיועם של קרוביו ומכריו, ובדלית בררה יקבלו אף מאדם זר. בית המשפט בפרשת עוזרי קובע כי כן טבעי הדבר, שאדם אשר הסתייע בקרוביו או במכריו ירצה לצוות להם מעיזבונו לאחר מותו. ואין זה חיזיון נדיר, כי מי שבצר לו נזקק לסיועו של אדם זר, ירצה לגמול לו במסגרת צוואתו. תלותו של המצווה בסיועו של הזולת – ובייחוד כשהתלות נובעת ממגבלות פיזיות גרידא – אינה בהכרח תלות השוללת את רצונו החופשי של המצווה, או מקימה בסיס לחזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ראו ע"א 130/77 י' עוזרי נ' ש' עוזרי, בעמ' 354).

גיל המצווה

לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. יפים לכאן דברי אזהרתו של הנשיא שמגר:

מצב בריאותי ונפשי

הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה

פרשת בן נון פרמטר שחוזר פעמים רבות בפסיקה וכדאי לשים לב אליו הוא האם המוריש היה מויוצג על ידי עורכי דין מטעמו או שמא מי שהכין את הצוואה היה מטעמו של הנהנה.

במקרה בן נון נ' אלבכרי לא היה זה עורך-דינה של המנוחה ושמע מפיה את אשר עליו לעשות ולהבין. הנהנה מהצוואה הוא זה שבחר בעורך-הדין, וזה לא בא בכלל במגע עם המנוחה. כפי שראינו, אף המתמחה של עורך-הדין שהביא את הצוואה המוכנה אליה לחתימה, לא זו בלבד שלא יעץ לה בענין, אלא אף לא הביא לידיעתה את תכנה המלא בשפה המובנת לה.

הנסיבות בהם נחתמה הצוואה.
הנסיבות שהתגלו לאחר עריכת הצוואה.

פרשת בן נון – לפי העדויות ארך הענין כולו כ-15-20 רגע, ובזמן זה היתה צריכה אשה זאת להימלך בדעתה ולהחליט בו במקום, מבלי ששמעה על כך מקודם, להיפרד מבית מגוריה ללא אפשרות לחזור בה.

מקרה גריפית נ' רובינס, באותו עניין מרי מוריס (הנותנת) היתה מעל לגיל של 84; ובעת הנדונה היתה עיוורת או כמעט עיוורת ותלויה לחלוטין בחסדי אחרים ובעזרתם. תומס גריפית נשא לאשה את אחייניתה של מרי מוריס. היה לה אמון מלא בהם, ומותר לאמר שהם היו האנשים אשר בחסדיהם ובעזרתם היא היתה תלויה. הם עמדו איפוא ביחס כזה אליה אשר חשפה במידה כזאת להשפעתם עד שאין הם יכולים לעמוד על קיום המתנה בלתי אם יוכיחו שזה היה תוצאה של רצונה החפשי ונעשה בהתערבותו של אדם שאינו נוגע בדבר.

מרי רובינס, שהיא בעלת הכנסה מצומצמת ביותר – בית וחצרים שערכם השנתי הוא כ-20 לי"ש וכמה חפצי בית – חתמה על מסמך שלפיו היא נותנת במתנה לגריפית ולאשתו כל נכסי דלא ניידי ודניידי שלה, כשהיא שומרת לעצמה זכות לפירות רק למשך חייה ושוללת מעצמה את הכוח להשתמש בחלק כל-שהוא מהקרן של רכושה הזעיר לקיומה במשך חייה."

בעניין זה הוסף בית המשפט כדלקמן:

"היחס של דודה ואחייניתה אינו כשלעצמו מעלה את החזקה, ובכל זאת קמה (שם) החזקה משום שלפי עובדות המקרה ההוא, שמה הנותנת את מבטחה ואמונה במקבלים במידה כזאת, והיתה כה תלויה בהם, שהם היו במצב שיכלו להפעיל עליה השפעה בלתי-הוגנת."

לחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש החסר כוח להתנגד וכן מעורבות בעריכת הצוואה, של הנהנה על-פיה; – יכולת המצווה להיוועץ באחרים באותו מועד;

בעניין אהרוניאן

המנוח חתם בשנת 1980 על צוואה, לפיה הנחיל לאחיינו, המשיב, את רוב רכושו, כולל בית מגוריו. ב- 1983חתם המנוח על צוואה שנייה, לפיה הנחיל את כל רכושו למערערים. כחודש לאחר עריכת הצוואה השנייה חתם המנוח על הסכם הנחזה להסכם מכר, לפיו מסר את ביתו למערערים תמורת 000,16$.

א. המנוח לא הגיע מיוזמתו למשרדו של עו"ד רובין, אלא הובא לשם על-ידי מר אהרוניאן (דבר שהמערערים ועורך הדין ניסו להעלימו ולהתכחש לו).

ב. עריכת הצוואה לא נמשכה מספר חודשים, כטענת עו"ד רובין, אלא "הכל נעשה בפעם אחת ובתכנון".

ג. בעת החתימה על הצוואה השנייה הייתה הופעתו של המנוח מרושלת, ו"הוא הופיע כשאינו מגולח ופניו מכוסים פצעים והוא התהלך בכבדות ובצורה בלתי יציבה" (דבר המעיד על התדרדרות מצבו שהביאה לתלותו המוחלטת במערערים).

ד. אותה תקופה היה המנוח ערירי וגלמוד, וקשריו עם המשיב ועם קרובי משפחה רחוקים אחרים שלו או של אשתו המנוחה היו רופפים ונדירים.

ה. מר אהרוניאן החל לטפל במנוח שעה שעבד תחת פיקוחו כשוליה בנגריה. בתחילה רק הזמינו בימי חג לבית הוריו, אך בהמשך, ככל שהתדרדר מצבו של המנוח, גדלה תלותו של המנוח במערער ובאשתו, והם היו עורכים קניותיו, מביאים לו תבשילים וכדומה.

.12תלות זו של המנוח במערערים יכולה הייתה להתפרש כאצילות נפש וכגדלות רוח – הרצון הכן והאמיתי לסעוד איש קשיש וחלוש מטעמים אנושיים גרידא ושלא על-מנת לקבל פרס. אולם תלות כזו אפשר שנבנתה מלכתחילה – או שתנוצל לרעה, משמתקיימת כבר תלות זו – לרעה מתוך כוונה להיבנות ממנה ולנצל את ההשפעה על המנוח בדרך לא הוגנת כדי להשתלט על רכושו.

מסקנת הדרגה הראשונה הייתה אכן, שהמערערים ניצלו לרעה את מצוקתו של המנוח ואת תלותו בהם, ובדרך זו ביקשו להשתלט על כל רכושו לאחר מותו ואפילו בעודו בחיים, תוך ניצול השפעתם עליו ועל החלטותיו בצורה לא הוגנת. הדבר, למסקנת השופט המלומד, בא לכלל ביטוי בעריכת הצוואה השנייה ובדרך שבה נעשה הדבר, וכן בהסכם המכר, שנחתם בנסיבות תמוהות ביותר, הסכם המלמד לא רק על כוונתם של המערערים בעריכת הסכם זה ובהחתמת המנוח עליו, אלא גם על המניעים הפסולים שהדריכו את המערערים בעת שהביאו את המנוח למעמד החתימה על הצוואה השנייה.

– קרבה משפחתית;

פס"ד אהרונסון – האב היה תלוי לחלוטין בבנו שטיפל בו

"המערער הוא זה שדאג לכל צרכיו של המנוח, הכין לו את ארוחותיו ודאג לענייניו הכספיים. ילדיו האחרים של המנוח התרחקו ממנו, ואין זה משנה לענייננו, אם האשמים בכך הם הילדים, המערער או המנוח, שכן התוצאה היא אחת: המנוח נותר לבדו לאחר מות אשתו, וכל אמונו נתון היה לבנו חנוך. התלות בחנוך והאמון המלא שרחש לו המנוח מוצאים ביטוים אף בשיחה של המנוח עם השופט פורת, שם הבהיר המנוח, כי חנוך ואשתו למעשה עושים עבורו הכול. בנסיבות אלה נראה לי, כי יש מקום להחיל את החזקה בדבר העברת נטל ההוכחה, ועל המערער היה להראות, שלא הייתה מצדו השפעה בלתי הוגנת.

כדי לסתור את ההנחה בדבר השפעה בלתי הוגנת הייתה דרושה הוכחה חיובית, כי הצוואה הייתה פעולה עצמאית של המצווה. צריך היה לשכנע את בית המשפט לא רק שהמנוח הבין את משמעותה של הצוואה, אלא שהיא הייתה גם תוצאה של מחשבה צלולה וחופשית. במקרים כאלה חשוב בדרך כלל להראות, כי המצווה נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה.

המערער לא הביא ראיות כאלו, אלא נהפוך הוא: מן הראיות שהובאו עולה, שהמערער הוא אשר למעשה הגה את רעיון הצוואה. ואילו עו"ד בורוכוב עצמו העיד, שלא דן באופן רציני עם המנוח על הצורך בצוואה החדשה ועל נפקותה.

עדים לצוואה המקורבים לנהנים על-פיה;
מידת אמינות המשפיע בהגינות השפעתו;
קרבה פיזית;
מידת “הסודיות” בעריכת הצוואה;
חתימת המצווה על צוואה מוכנה להבדיל מצוואה הנערכת במקום;
חתימת המצווה בדרך שונה מהרגיל;
צוואה ארוכה וסבוכה מול צוואה פשוטה וקצרה;
יכולת לבטל הצוואה לאחר עריכתה ואי-ביטולה;
פירוש הצוואה מפניה ומתוכה (בעיקר נוסח לא סביר בצוואה או טעות המצביעה על אי-סבירות בניסוח או קריאה מדוקדקת של הצוואה
העדר הגיון או סיבה נראית לעין לנישול קרובים בצוואה לטובת רחוקים יותר;
שינוי ברצונם של המנוחים תוך תקופה קצרה (קיום הוכחה על רצון שונה זמן קצר לפני עריכת הצוואה).

משקלה של כל נסיבה והרכב הנסיבות המכריע, אינן יכולות להיקבע אלא על-פי המכלול הכולל של העובדות המתקיימות בכל מקרה לגופו.

זווית ראיה שונה בבחינת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת הוצגה על-ידי השופט חשין בעניין מרום

בעניין מרום נדון מקרה בו חתם מנוח על צוואה לטובת מי שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים.

אמנם, השופט חשין מנתח את שאלת “אי-ההגינות” שבהשפעה, בנוגע לאדם המבקש להשיג תמיכה ועזרה באחרית ימיו, אולם הרעיון הבסיסי הגלום בגישה זו, כמו גם שכיחות מקרה זה ודומיו במכלול המקרים בהם מועלית טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת, מביאים גישה זו לפן מאזן בראיית “אי-ההגינות”.

להלן דבריו היפים של השופט חשין במקורם

“זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשיו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח – כדבר המובן מאליו – כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת … ואולם המנוח, האדם תלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים … אין ספק שמצבו הנפשי והפיזי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? … הבה נבחון את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהרהורי ליבנו? … מוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו…”.

יצויין, כי במקרה זה המתואר על-ידי השופט חשין – לא היתה למצווה אופציה אחרת לקבל את “מעט הטובה” ממקום אחר, ועובדה זו מביאה זווית ראויה זו לחידודה.

הינה כי כן, שאלת אי-ההגינות הינה נורמטיבית בבסיסה, מעורבים בה שאלות של חברה ומוסר כמו גם מדיניות חברתית, שבהכרח משתנה עם חלוף העיתים והנסיבות.

גם בעניין עיזבון המנוח ש.י. נדון מקרה, בו המנוח ציווה את כל רכושו למי שטיפלה בו.

בית-המשפט מציין, כי קו הגבול בין “השפעה בלתי הוגנת” לבין “הכרת תודה, הינו דק ביותר, וכי בתי-המשפט התבלטו רבות בפסיקותיהם, בניסיון לקבוע את מיקומו של קו גבול זה. בית-המשפט מאזכר את פסק-הדין בעניין מרום, ומציין כי במקרה הנדון, לא מדובר בהיכרות קצרה אלא במערכת יחסים ארוכת שנים, שהלכה והתפתחה לכדי יחסי קרבה אמיתיים.

המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה ומצבו השכלי-הכרתי, כמו גם הפיזי, היה עמו לעת עשיית צוואתו.

היוזמה לעשיית הצוואה הייתה של המנוח ללא כל מעורבות של התובעת, אשר אף לא ידעה על קיומה של הצוואה אלא שנה לאחר עשייתה.

העדים לצוואה, עו”ד מקצועיים, עשו עבודתם נאמנה וביררו אם ברצונו לזכות את התובעת ברכושו, ונוכחו לדעת, כי אכן זהו רצונו החופשי והאמיתי.

הנתבעים לא השכילו להראות, כי המנוח היה מבודד ומנותק מבני משפחתו. להיפך, הם היו אלה שטענו, כי הם טיפלו בו ודאגו לו יומם ולילה. טענה זו, ככל שאמיתית היא, חותרת תחת האפשרות שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת של התובעת. טענה זו ככל שלא נכונה היא, מסבירה את הגיונה של הצוואה בהדרת שארי בשרו ובמתן רכושו לתובעת, אשר שירתה אותו בנאמנות ובמסירות במשך למעלה מ-10 שנים עד לעשיית הצוואה, ובמשך קרוב ל-20 שנה עד לפטירתו.

בית-המשפט קבע, כי יש לפרש את היחס של התובעת למנוח כאצילות נפש וגדלות רוח – רצון כן ואמיתי לסעוד איש קשיש מטעמים אנושיים גרידא, ושלא על-מנת לקבל פרס.

בעניין אלוני, מגיע בית-המשפט למסקנה, כי הקושי הבסיסי הקיים בבחינת רצונו של המצווה, כאשר זה אינו בחיים עוד ודעתו אינה יכולה להישמע – מביא למסקנה המתבקשת כי בית-המשפט יכריע מקרים אלה על בסיס נטל ההוכחה.

אכן, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ניתוח פסקי-הדין בהם הועלתה טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת. רובם המכריע של המקרים, הוכרעו על בסיס אי-יכולתו של הצד שנטל ההוכחה רבץ לפתחו, להרימו.

העובדה כי הוכחת קיומה או העדרה של השפעה בלתי-הוגנת קשה ביותר, מעבירה את הצדדים למאבק על נטל ההוכחה

באופן שגרתי, הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. משמעו כי במסגרת טענה של השפעה בלתי הוגנת במסגרת זו, ינסה המתנגד, עליו מוטל נטל ההוכחה הבסיסי, להוכיח קיומה של הנחה לכאורה כיחסי אמון מיוחדים, או פגם צורני בצוואה, שיש בהם כדי להעביר הנטל, ואילו מבקש הקיום, ינסה לסתור הנחות אלה, תחת שלילת ההשפעה הבלתי-הוגנת.

קיים חריג לכלל כי המוציא מחברו עליו הראייה והוא כי כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, עוברת חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה.

כלל זה נקבע בהלכת בן נון על אף שבית המשפט העליון בהלכת בן נון מצא כי ניתן לפסול את הצוואה רק על יסוד העובדה שלא תורגמה למנוחה לשפה בה שלטה. עניין זה נלמד מעדותו של הנוטריון בבית המשפט-ארחיב מעט על כך.

עורך-דין מילר, שהיה באותו זמן מתמחה במשרד עורכי-הדין הרצוג ושות' שערכו את הצוואה ואת יפוי-הכוח הבלתי-חוזר, הוא שבא עם המערער ועם הנוטריון הציבורי של פתח-תקוה להחתים את המנוחה על שני המסמכים הללו. כדי להניע את הנוטריון לצאת לבית המנוחה, הוצגה לו תעודה של ד"ר שטיינר, רופא כללי. ד"ר שטיינר בדק את המנוחה וחיווה את דעתו שהיא סובלת מחולשה כללית מחמת זיקנה במידה שאינה מסוגלת לעזוב את ביתה. ואולם, בזמן ביקור הרופא אצלה "לפי השיחה אתה (ספרדית) מצאתי שהיא שפויה בדעתה". הנוטריון עצמו, כשבא לביתה של המנוחה, התרשם גם הוא שהיא יודעת ומבינה את אשר היא עושה. על כך העיד הנוטריון ואמר:

"הסברתי לה מטרת בואי למקום. אחרי שהסברתי לה תוכן המסמך ונוכחתי לדעת שהיא צלולה בדעתה החתמתי אותה על יפוי-הכוח…. דיברתי עמה עברית וכשראיתי שעברית שלה לא טובה דיברתי גם צרפתית אתה. הסברתי לה יפוי-כוח בעברית קלה והסברתי גם בצרפתית…. אני הסברתי לה על מה שאני מחתים אותה והיא הסכימה. שאלתי אם היא יודעת על מה שהיא חותמת. היא אמרה, ,טו-טו פור מסייה בן נון' (הכל הכל עבור מר בן נון). שאלתי אם מישהו לוחץ עליה והיא אמרה שלא, שהיא חותמת מרצונה הטוב."

יחד עם זאת הסביר הנוטריון, כי דיבר אתה רק על יפוי-הכוח "ולא מילה בקשר לצוואה". לעומת זאת, ערך עורך-דין מילר תצהיר, שצורף לבקשה לקיום הצוואה, ובו הצהיר, בין השאר, כי המנוחה הבינה את תוכן הצוואה "הואיל וזו תורגמה לה לצרפתית, שהיא שפה בה היא שולטת". בעדותו בבית-המשפט הבהיר, כי הכוונה היא לנוטריון אשר תרגם למנוחה את הצוואה לצרפתית "מילה במילה". ואלה דברי עדותו: "דיברתי אתה אידיש, והצוואה היתה בעברית. רציתי לתרגם לה לאידיש.

בסופו של דבר לא תרגמתי כל הצוואה, כי הנוטריון החתים אותה קודם על יפוי-הכוח, הוא דיבר אתה צרפתית אחר שתרגם יפוי-הכוח לצרפתית. באותו שלב אמרתי שבטוח שהוא יתרגם לה הצוואה לצרפתית. הוא עשה כן, תרגם לה מילה במילה. לאחר מכן ביקשתי שתחתום. לא זכור לי על איזה חלק דיברתי עמה באידיש."

נמצא, כי לאמיתו של דבר לא תורגמה הצוואה למנוח על-ידי הנוטריון הציבורי וגם התרגום לאידיש שנעשה על-ידי מילר – שפה שכאמור אינה יודעת אותה כדבעי – היה חלקי בלבד, ואין לדעת מה תורגם לה ומה לא תורגם. השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי היה סבור, כי הצוואה תורגמה למנוחה לשפה שהיא שומעת, והפגם היחידי שמצא הוא זה, שדבר התרגום לא אושר על- ידי המתרגם על-פני הצוואה, כדרוש על-פי סעיף 22(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.

לאור העדויות שהובאו לעיל, ברור כי הסברה, שהצוואה תורגמה למנוחה לשפה שהיא שומעת, אינה נכונה. פגם זה איננו טכני כמו העדר האישור, שניתן להתגבר עליו על-פי סעיף 25 לחוק. כאשר אין לבית-המשפט ספק באמיתות הצוואה. חוסר תרגומה של צוואה, הכתובה בשפה שאין המצווה שולט בה, לשפה שהוא שולט בה, הוא פגם היורד לשרשו של ענין ושולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונו האמיתי של המצווה.

דגל אדום נוסף שמרים בית המשפט העליון בהלכת בן נון הוא הפרקטיקה הנוהגת לערוך צוואה ולצידה ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר להעברת נכסי המנוח העתידי עוד בחייו.

מה היו העובדות בפרשת בן נון? המערער הוא בן אחיה של המנוחה אסתר אלבכרי, ובבית-המשפט המחוזי הוא ביקש לקיים את צוואתה שנעשתה ביום 8.2.72. כשלושה שבועות לפני שמצאה את מותה בשריפה שפרצה בדירתה. בעת עשיית הצוואה היתה המנוחה כבת 85, ובה הורישה את כל רכושה למערער. מאחר ולמעשה הדירה מירושתה את כל קרוביה האחרים – אחים ואחיות ובני אחים ואחיות – נאמר בצוואה שהיא מצווה על כל הקרובים שלא לריב ביניהם ולקבל בהבנה את צוואתה שנעשתה "לאחר מחשבה רבה ובנפש חפצה".

כפי שתואר בהרחבה על ידי העדים בבית המשפט, המנוחה אסתר אלבכרי, בשנותיה הטובות, עד לשנת 1965 שבה נפלה ולקתה בשיתוק חלקי, היתה אשה משכילה, ידעה שפות זרות רבות, ביניהן צרפתית, בולגרית וספניולית. היא שמעה גם עברית ואידיש, אך לא ידעה שפות אלה על בוריין. בשנים האחרונות לחייה, אחרי אירוע הנפילהבשנת 1965, התדרדרה מאד, הן בגופה והן בנפשה. היא חיה חיי דוחק, לכלוך וזוהמה. היא לא שלטה בעצמה, והדברים הגיעו לידי כך שלא פעם עשתה את צרכיה במקומות ציבוריים – ברחובות, באוטובוסים ובחנות מכולת שבה נהגה לקנות את מצרכיה. היא גם לא הבחינה כראוי במתרחש סביבה. לדוגמה, היא השכירה חדר בביתה לאשה, שגרה בו עם גבר ערבי. החדר הפך להיות מקום מפגש של נערות פרוצות עם לקוחותיהן, ולמרות המריבות שנפלו שם וטענות השכנים, טענה המנוחה שאלה הן "בחורות טובות".

האנשים שהכירוה זמן רב ובאו עמה במגע, כמו שכנה מול ביתה של המנוחה, בעל חנות המכולת הקרובה שקנתה בה את מצרכיה, נהג האוטובוס שבו נסעה לפעמים, העידו שהתנהגותה היתה "בלתי-נורמלית", ואמרו עליה כי "לא הבינה כלום", "לא שלטה על שכלה", ותשובותיה היו בלתי-רציונליות. קרה גם שלא יכלה לסדר את ענייניה בעצמה ונזקקה לעזרת אחרים לסידור הצרכים היסודיים של החיים, לרבות קניית מזון.

חשיבות מיוחדת לעניננו יש למקרה הישן של, ,‎,[10] GRIFFITHS V. ROBINS

משנת 1818, הדומה מאד בנסיבותיו למקרה שלפנינו. וזהו עיקר פסק-הדין בענין זה:

"נראה כי מרי מוריס (הנותנת) היתה מעל לגיל של 84; ובעת הנדונה היתה עיוורת או כמעט עיוורת ותלויה לחלוטין בחסדי אחרים ובעזרתם. תומס גריפית נשא לאשה את אחייניתה של מרי מוריס. היה לה אמון מלא בהם, ומותר לאמר שהם היו האנשים אשר בחסדיהם ובעזרתם היא היתה תלויה. הם עמדו איפוא ביחס כזה אליה אשר חשפה במידה כזאת להשפעתם עד שאין הם יכולים לעמוד על קיום המתנה בלתי אם יוכיחו שזה היה תוצאה של רצונה החפשי ונעשה בהתערבותו של אדם שאינו נוגע בדבר.

הוברר כי מרי מוריס, שהיא בעלת הכנסה מצומצמת ביותר – בית וחצרים שערכם השנתי הוא כ-20 לי"ש וכמה חפצי בית – חתמה על מסמך שלפיו היא נותנת במתנה לגריפית ולאשתו כל נכסי דלא ניידי ודניידי שלה, כשהיא שומרת לעצמה זכות לפירות רק למשך חייה ושוללת מעצמה את הכוח להשתמש בחלק כל-שהוא מהקרן של רכושה הזעיר לקיומה במשך חייה.

…………………………………………………..

דייני אם אומר כי הנתבעים לא הוכיחו את אשר המדינות של בית-משפט זה (בית-משפט של יושר) דורשת מאנשים הנמצאים ביחס כזה לנותן כפי שהם שמו עצמם."

כתוצאה מכך, בוטלו מסמכי המתנה.

על-סמך דברים אלה ועובדות המקרה מדגיש השופט אונגוד-תומס, כי היחס בין הנותן והמקבל לא נפל בשום קטיגוריה מוכרת, והוסיף לאמור:

אחרי שסקר את האסמכתאות השונות, חיווה השופט את דעתו בנקודה זו לאמור:

"מה שיש להוכיח כדי להעלות את החזקה של השפעה בלתי-הוגנת הוא ראשית

מתנה כה גדולה (SUBSTANTIAL) )או ללא ספק מתנה אחרת מטיב כזה) שעל פניה אינה ניתנת להסבר מתקבל על הדעת על-פי המניעים הרגילים שלפיהם פועלים אנשים רגילים; ושנית, יחס בין הנותן והמקבל שבו שם הנותן את מבטחו ואמונו במקבל במידה כזאת שהמקבל הוא במצב שיכול להשתמש בהשפעה בלתי-הוגנת על הנותן בתתו את המתנה. זהו פשוט השכל הישר שאליו יגיע על נקלה האיש הרגיל מן הישוב. כדי להמציא תרופות לשימוש לרעה ביחסי אמון אשר בהם מתוך טיב היחסים הוכחת השימוש לרעה עלולה להיות קשה, אם לא בלתי-אפשרית, קבעו המשפטנים, מטעמים של תקנת העולם, בסיס איתן לחזקה של השפעה בלתי-הוגנת. אבל בתי-משפט סירבו, בצדק לעניות דעתי, להגדיר השפעה בלתי-הוגנת או את יחסי האמון הנדרשים…. לפיכך, הן השפעה בלתי-הוגנת והן אותם יחסי אמון המעלים את החזקה נשארים בלתי-מוגבלים על-פי הגדרה, והם פתוחים לרווחה לזיהוי על-פי העובדות ומכלול הנסיבות של כל מקרה מיוחד, כפי שהוא מתעורר."

מה שדרוש לסתירת ההנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת הוא הוכחה חיובית כי המתנה היתה פעולה עצמאית של הנותן, "אשר לא זו בלבד שהבין את משמעותה, כי

אם היתה תוצאה של מחשבה שלמה, חפשית ומעורה לגביה" (‎ABOUT IT FUL, FREE AND

INFORMED THOUGHT) מדברי שומר המגילות לורד אברשד (EVERSHED) בענין (1961)

]ZAMET V. HYMAN, .1 W.L.R. 1442, 1444, [11

בדרך-כלל חשוב להראות כי הנותן נהנה מעצה בלתי-תלויה של עורך- דין, שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה.

במקרה שלפנינו לא הוכח דבר שיכול לסתור את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת מצד המערער על המנוחה. מי שהכין את הצוואה ויעץ להוסיף את יפוי- הכוח הבלתי-חוזר לא היה עורך-דינה של המנוחה ושמע מפיה את אשר עליו לעשות ולהבין. המערער הוא שבחר בעורך-הדין, וזה לא בא בכלל במגע עם המנוחה. כפי שראינו, אף המתמחה של עורך-הדין שהביא את הצוואה המוכנה אליה לחתימה, לא זו בלבד שלא יעץ לה בענין, אלא אף לא הביא לידיעתה את תכנה המלא בשפה המובנת לה.

אשר ליפוי-הכוח, העובדה שהמנוחה הצהירה בפני הנוטריון הציבורי, לפני שחתמה עליו, שכל אשר לה מיועד למערער ואיש לא לחץ עליה, אינו אומר הרבה בנסיבות המקרה. בבית-המשפט העידו אחת האחיות ואחד האחיינים שכל פעם שמי מקרוביה ביקר אצל המנוחה, היתה אומרת שהיא רוצה לתת לו כל מה שיש לה וחזרה על כך לא פעם אחת. משמע, שמספיקה היתה השפעת ביקור של קרוב אצלה, כל קרוב, כדי שתעלה רעיון כזה ללא מחשבה וכוונה רצינית. לא מן הנמנע שאותו דבר קרה עם המערער. אבל מכאן ועד לקיום התנאי בדבר הצורך ב"מחשבה שלמה, חפשית ומעורה" רחוק המרחק. לפי העדויות ארך הענין כולו כ-15-20 רגע, ובזמן זה היתה צריכה אשה זאת להימלך בדעתה ולהחליט בו במקום, מבלי ששמעה על כך מקודם, להיפרד מבית מגוריה ללא אפשרות לחזור בה.

ביפוי-הכוח, כדי לעשותו בלתי-חוזר, נאמר שניתנה תמורה עבורו. מה היתה התמורה לא נאמר וגם לא הוכח. ניתן להניח שהכוונה היא לשירות האישי שנתן המערער למנוחה בחדשים האחרונים שקדמו לעשיית יפוי-הכוח. במקרה רגיל, מבחינה משפטית טהורה יכול שירות כזה להיחשב כתמורה מספיקה. במקרה כמו זה שלפנינו נדרש משהו יותר מזה. על המערער היה להראות, כי שירות זה שלו למנוחה עמד ביחס כל-שהוא לערכו הממשי של הנכס שהועבר לו על-ידה וכי לפחות הובטחו המשכת מגוריה בו לכל ימי חייה וקבלת דמי-השכירות עבור החדר המושכר. דבר זה לא הוכח.

העברת נטל הראיות מהמתנגד לקיום הצוואה אל המבקש לקיימה

בעניין מרום נקבע שנטל השכנוע מוטל על המתנגד לקיום הצוואה, וכי עם הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת על-ידי המתנגד – עובר נטל הבאת הראיות אל המבקש לקיים את הצוואה. נטל השכנוע הסופי אינו מוסר מכתפיו של המתנגד לעולם. חיובו של המבקש צו קיום צוואה להביא ראיות לסתירת החזקה – מטיל עליו נטל משמעותי בהבאת הראיות.

לצורך העברת נטל הבאת הראיות, בתחילת המשפט, מהמתנגד למבקש – יש צורך בהקמת חזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת. יש לצאת מנקודת הנחה שהעובדות המעמידות את החזקה מוסכמות בין הצדדים. אם הסכמה כזו אינה מצויה בפני בית-המשפט, לא ניתן יהיה להפעיל את החריג לכלל הראייתי.

בהתקיים המאפיינים של המבחנים שנקבעו בפסיקה להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, מוקמת לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראית על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה, תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה, או תוך שלילת קיומה של “אי-ההגינות” בהשפעה, חרף קיומם של אותם מאפיינים.

כך, למשל, יכול מבקש הקיום להצביע על קרבה רגשית, בין זו הנובעת מקרבה משפחתית לבין זו הנובעת מטיב הקשרים בינו לבין המצווה, המצדיקה את זכייתו בעיזבון, לעומת קיומן של סיבות המצדיקות, מבחינתו של המצווה, את נישולו של המתנגד מהצוואה, ובכך לכוון להגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה בנסיבות או מקרה נתון, הגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

עם זאת, בסופו של דבר, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית-המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על-ידי השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב”הבאת ראיותיו לסתור”, נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה.

העברת הנטל מתבצעת כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקפיה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר.\

עם זאת, על סמך חומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט במקרה הנדון, נקבע כי הנסיבות לא יוצרות חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ולא חל החריג המעביר את נטל ההוכחה.

עדותה של עוה”ד שערכה את הצוואה הייתה ברורה ובהירה, לפיה מבטאת הצוואה את רצונו של המנוח, ללא כל השפעה בלתי הוגנת.

לעניין השאלה האם היה המנוח נתון, באופן כללי, להשפעה ? האם היה עצמאי או נזקק לסיוע, העיד בנו כי פרט לארבעת החודשים האחרונים לחייו, התגורר המנוח כל חייו בביתו, יצא למתנ”ס עם הקלנוע שלו, קם כל יום בארבע לפנות בוקר והיה יוצא לבית-הכנסת. אף המתנגדים מאשרים כי בתקופה הרלוונטית היה המנוח אדם עצמאי שאינו תלוי באחרים.

כמו-כן, בית-המשפט קבע כי גם לעובדה שהצוואה הראשונה נערכה בפני רב בית-הכנסת בחינם, ואילו הצוואה הנשנייה נערכה בפני עו”ד תמורת תשלום, אין לייחס חשיבות מיוחדת. ייתכן כי המנוח היה מודע לבעייתיות של צוואה שנייה ושונה, והוא רצה “לחזקה”, ולכן עמד על כך שתיעשה בפני עו”ד, ואף הביא עמו תעודה רפואית המעידה על כשירותו, ועמד על רכית תצהיר בנוסף לצוואה. ייתכן אף, כי להקפדת המנוח על קיומם של כל ההליכים הללו יש כדי לתמוך דווקא בטענות המשיבים, מאחר שיש בכך כדי להדגיש את נחישותו של המנוח לשנות את צוואתו הראשונה, ולהדגיש כי זהו רצונו האמיתי; ומכל מקום, אין בכך כדי לתמוך בטענות המתנגדים.

לגישת בית-המשפט, גם העובדה שהמנוח הגיע למשרדה של עוה”ד, כשהוא “מצוייד” במס’ תעדותו הזהות של המשיבים, אין בה כדי לפגוע בכשרות הצוואה, שכן אין זה יוצא דופן שמוריש מברר את מספרי תעודות הזהות של יורשיו הצפויים, ואין בכך כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת, או נטילת חלק בעריכת הצוואה.

בסופו של יום קבע בית-המשפט, כי נטל ההוכחה להראות כי הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח, היה מוטל מתחילתו ועד סופו על כתפי המתנגדים, והם לא הרימו נטל זה, ולא הוכיחו את טענותיהם.

נטלים והנחות לכאורה

כלל גדול הוא, כי המתנגד לקיום צוואה, בשל טענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת – עליו הראיה שהיא אכן נערכה תחת השפעה בלתי-הוגנת.

הלכה היא, שאם אין הצוואה פגומה מבחינת הדרישות הפורמאליות – נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת הינו של מי שטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת כזו, כלומר, המתנגד לקיום הצוואה.

“חוק הירושה אינו יוצר כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.”

המתנגד לקיום הצוואה נושא בנטל הבאת הראיות להוכחת טענתו – ועליו לפתוח ראשונה ולהתחיל בהבאת הראיות, שכן נטל הראיה מוטל עליו.

הכלל הוא, שאותו בעל דין שנטל הראיה מוטל עליו – פותח ראשונה במסכת הראיות, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע, בין אם הוא המבקש או המשיב.

עם זאת, יש לקחת בחשבון שבהליכי התנגדות לקיום צוואה יש חוסר איזון מבחינת הידע העובדתי בין מגיש הבקשה לקיום, הוא הזוכה על פיה והתובע בבית-המשפט, לבין המתנגד הנתבע בבית-המשפט, כך למשל נסיבות עריכתה של הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה בעשייתה מצויות, בדרך-כלל, בידיעתו של הזוכה על פיה ומכל מקום בוודאי לא בידיעתו של המתנגד, בין בהיותו יורש על-פי דין שהודר מהעזבון ובין בהיותו זוכה על-פי צוואה קודמת ששונתה. כך למשל מידת תלותו של המנוח בזוכה על-פי הצוואה. מקום ונטענת טענה של השפעה בלתי-הוגנת, ידוע לזוכה אשר היה בקרבתו, טיפל בו, סיפק תרופותיו וכיו”ב, יותר מאשר לאותו מתנגד. בשל חוסר איזון זה הביע כב’ השופט שוחט דעתו, כי אין לעמוד על קוצו של יוד עם המתנגד ולדרוש ממנו לפרט את מהותה של ההשפעה הבלתי-הוגנת וכיצד היא באה לידי ביטוי מקום ואין בידיו מידע ממשי על כך, או לפרט את נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה בעשייתה. יש להקל עם המתנגד בעניין זה וליתן לו את יומו בבית-המשפט.

בפרשת מרום מונה השופט מצא אבני בוחן שיסייעו לבית-המשפט להכריע האם הוכח קיומה של השפעה בלתי-הוגנת:

(א) תלות ועצמאות – האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית ועד כמה.

(ב) תלות וסיוע – מקום שמתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו.

(ג) קשרי המצווה עם אחרים – עד כמה היה המצווה תלוי בנהנה. היבט זה עשוי להיות מושפע גם מהיקף הקשרים עם אחרים.

(ד) מבחן נסיבות עריכת הצוואה – אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכתה, אך תהיה ראיה לכאורה להשפעה בלתי-הוגנת.

בעניין עזבון המנוח ש.י. הובאו “אבני בוחן” אלו בהרחבה בפסק-הדין, ובית-המשפט לציין, כי גם אבני בוחן אלו אינם בגדר רשימה סגורה, ובית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו – מבחנים הנגזרים או המתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון בפניו, גם אם מתאימים הם למקרה הנתון שבפניו בלבד.

בית-המשפט הוסיף, כי התואר המפוקפק “בלתי הוגנת”, המתלווה על ההשפעה, הינו תוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע והמושפע על כל מרכיביה, והוא נלמד מנסיבות ההפעלה של יכולת ההשפעה, שהייתה נתונה בידי הנהנה, ומנסיבות ההפעלה של ההשפעה עצמה. המטרה העומדת ביסוד ההשפעה ו/או התוצאות שאותן ביקש הנהנה להשיג אינן רלוונטיות “להדבקת” תואר זה להשפעה, במקרה נתון. רוצה לומר, לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של אי-ההגינות בהשפעה אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה.

השימוש במבחנים הללו, כפי שנאמר על-ידי כב’ השופט מצא בפסק-דין בעניין מרום, חייב שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה; והוא מסביר – מהיותו של המצווה בלתי עצמאי (מבחן העצמאות) ניתן להסיק תלותו באחר. אך בהיותו תלוי באחר אין להסיק, כי את צוואתו לטובת האחר עשה מתוך השפעה בלתי הוגנת. לא בהכרח ניתן להסיק ממנה, כי הקומה חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. הרציונל העיקרי לקביעת החזקה שבעובדה הוא הסתברות קיומה של העובדה המוחזקת. הוכחת תלות מספקת רכיב חשוב להקמת החזקה, אך ניסיון החיים מוכיח, שבנסיבות בהן אדם מבקש לצוות על רכושו, קיומה של תלות היא מצב נפוץ בהרבה מקיומה של השפעה בלתי הוגנת. היינו, לא התלות היא העיקר אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר אינה בהרח שוללת את רצונו החופשי או מקימה בסיס לחזקה, בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצוואה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה.

כך, גם תלות הנובעת מבידוד אינה מהווה ראיה מספקת לכך שצוואת המצווה לטובת הנהנה נעשתה על ידו בהשפעתו הבלתי הוגנת של הנהנה. בהערכה בשאלה אם ניתוקו של המצווה מן העולם אומנם מעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, נודעת חשיבות רבה לסיבה שבגללה היה המצווה כה בודד. אם הסיבה לכך הייתה התנהגות הנהנה יש בכך כדי לתמוך במסקנה כי לכאורה הופעלה על ידי הנהנה השפעה בלתי הוגנת. אולם, אם הסיבה לבדידותו של המצווה נבעה ממצבו האובייקטיבי, מכך שהוא עצמו הרחיק מעליו את כל האחרים זולת הנהנה, או מכך שהאחרים הם שהרחיקו את עצמם ממנו, ספק אם ניתן יהיה להסתייע בתלות הנובעת מן הניתוק לעניין הקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

בעניין עזבון המנוחה יפה וולף בית-המשפט הגיע למסקנה, כי המתנגדת נקטה השפעה בלתי הוגנת על אמה המנוחה, והמנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת עקב השפעה בלתי הוגנת; זאת לאור הנסיבות הבאות: המנוחה בחולשתה ועקב ריחוק המגורים של המבקשת ממנה, הייתה קלה להשפעה ונתונה לחסדי המתנגדת. בנוסף, המתנגדת הייתה זו שביררה עבור אמה לאיזה עו”ד היא צריכה ללכת ודאגה להכין לנוטוריון את המסמך הרפואי. הוכחה נוספת למסקנה זו הייתה פעולה המתנגדת לאחר שנתיים וחצי, בעת שהחתימה את עמה כביכול על ההסכם ועל ייפוי-הכוח הבלתי חוזר, שבאמצעותם הועברו זכויות מקרקעין ללא תמורה על שמה לפי שטר המכר. גם חוות דעת גרפולוגית תמכה במסקנה הנ”ל, דהיינו, כי המנוחה חתמה על הצוואה בתשישות – ואילו על ההסכם ועל ייפוי-הכוח הבלתי חוזר לא חתמה המנוחה. לפיכך נפסק, כי הצוואה הנ”ל בטלה.

בעניין ע.מ. הוכחה טענה של השפעה בלתי הוגנת, בין היתר על בסיס עובדות שנקבעו בהליך פלילי בהם הורשע הנהנה על פי הצואה בעבירות של הזנחה ועושק של המנוחה.

באותו מקרה ערכה המנוחה צוואה לטובת אחד מנכדיה עת התגוררה בביתו.לאחר תקופה בה התגוררה עם הנכד, הוצאה המנוחה מביתו על יד שירותי הרווחה ומצבה חייב את אשפוזה. כנגד ההנכס נפתח הליך פלילי והוא הורשע בעבירות של הזנחה ועושק.

מתנגדי הצוואה שנערכה לטובת הנכד טענו שיש לפסול את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת על סיס הקביעות שבפסק הדין הפלילי החלוט בו הורשע, כאמור, הנכד בעבירות של הזנחה ועושק של המנוחה.

בית-המשפט קבעי כי משהפכה הכרעת הדין בהליך הפלילי לחלוטה, אין עוד מקום לטענה בדבר חוסר היכולת להגיש את הכרעת הדין כראיה לכאורה בהליך בעניין הצוואה, וזאת בהתאם לסניף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971. כפועל יוצא מהגשת הכרעת הדין, יש להתייחס אל הקביעות העובדתיות שבהערכת הדין כראיות שהוכחו בהליך הנדון, כאשר הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין משמשות בעיקר להבנת נסיבות עריכת הצוואה.

עיקרי הממצאים העובדתיים ביחס לתלותה של המנוחה בנגד היו

א. המנוחה הייתה כבת 85 כאשר עברה להתגורר אצל נכדה. מצבה הגופני והנפשי היה ירוד והיא נזקקה לעזרה יומיומית. חוסר הישע של המנוחה, הותיר אותה בלא יכולת להתנגד לשתלטנתו של נכדה כלפיה, ובפועל הייתה נטולת הגנה מפני ניצול לרעה מצדו. המנוחה הושארה ללא השגחה, למרות היזקקתה הפיזית והנפשית. הנוכח כי המנוחה סבלה מתת תזונה ומהתייחסות שאינה הולמת מצד נכדה.

ב. נקבע שהוכח מעבר לכל ספק שהנד ניצל את מעמדו כלפי הנמוחה. הנכדידע היטב את מצב התלות של המנוחה בו, שהרי הוא עצמו דאג שמצבה יתפתח כך.

ג. הנגד דאג לבודד את המנוחה מכל השפעה פיזית או נפשית שעשויה להיות במגע עם בני המשפחה האחרים. הנגד מנע מבני המשפחה אחרים להתקרב אליה או לדבר איתה בנפרד. הוא דאג לענות במקומה, לבודד אותה ובכך למנוע כל יכוי שלה שפעה מצד הסובבים אותה.

ד. מעדות המנוחה בהליך הפלילי עלה כי הנכד ניצל את חולשתה, פחדה ומצוקתה כיד לסחוט ממנה כספים. הוא הביא אותה בנק בהיותה מטושטשת והורה לה לחתום על מסמכים. בעדותה בהליך הפלילי הצליחה המנוחה להיזכר בהדרגתיות בעוד מקרים בהם גרם לה הנכד לחתום על מסמכים שהורה לה.

מכיוון שהממצאים והקביעות שבהליך הפלילי לא נסתרו, קבע בית-המשפט כי יש לקבל את הממצאים שבהערכת הדין כמות שהם ולקבוע שהצוואה נערכה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצד הנכד, ואשר על כן דין הבקשה לקיומה להידחות.

יורש המביא את המוריש אל משרדו של עורך-דין

בעניין שדה נדון מצב בו הבן הביא את אביו מבית-החולים למשרדו של עורך-דין, שם נכתבה הצוואה (לטובת הבן), מסר הנחיות לעורך-הדין בדבר הוראות הצוואה וגם נכח בשעת חיתום הצוואה.

לאחר שלא נותר מקום אף לספק קל שהמנוח ידע היטב את אשר הוא מבקש והוא ציווה את אשר ציווה לפי רצונו הוא, קבע בית-המשפט כי ליווי האב החולה על-ידי בנו אין בו, כשהוא לעצמו, להראות על השפעה בלתי-הוגנת כלשהי.

לעומת זאת, בענין עצמון קבע כב’ השופט גייפמן, כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים את קיום הצוואה, בין יתר הנסיבות, הם מיהרו להביא את אביהם לעורך-דין בכדי לערוך צוואה.

באותו מקרה התרשם בית-המשפט מדר פעולות שבוצעו, ובעיקר מהבהילות שבעריכת הצוואה, אשר תוארה באופן דומה על-ידי הפרקליט שערך את הצוואה. התובעים את קיום הצוואה התלוו לאב למשרד עורך-הדין, שמעולם לא טיפל בענייני אביהם ולא היה מוכר לאב. כל השלבים נעשו לאלתר, ובאותה פגישה יחידה במרש עורך-הדין גם הודפסה הצוואה ונערכה לאלתר.

שני הזוכים בצוואה לעניין נכס המקרקעין, התובעים, טרחו והתייצבו עם אביהם במרד עורך-הדין שערך את הצואוה במועד עריכת הצוואה. אחד מהם הסיע את אביו מהבית למשרד עורך-הדין, והשני, שנוכחותו כלל לא הייתה נחוצה, הגיע באוטובוס למשרד עורך-הדין שערך את הצוואה, ואף נטל חופש מעבודתו במיוחד לשם כך. רק הבן שהודר מירושת נכס המקרקעין, לא הוזמן לעריכת הצוואה ולא עודכן על-ידי אחיו.

בעניין גולדמן קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בהבאת המצווה לעורך דין המוכר לזוכה, ולו יהא זה עורך-דין אשר טיפל בענייניו של הזוכה, כדי להצביע על עילת פסול – לא על-פי סעיף 30 ולא על פי סעיף 35 לחוק הירושה, וזאת כאשר הוכח שהמצווה הוא אשר הנחה את עורך-הדין באשר לתוכן הצוואה.

הנחה לכאורה במסגרת יחסי אמון

יש להבחין בין סוגי מקרים: הראשון הוא כשההשפעה הבלתי-הוגנת צומחת מתוך נסיבות העניין, הכוונה למצב של חוסר שוויון בין הצדדים מבחינה מנטלית, מוסרית או חברתית. סוג שני של מקרים הוא השפעה בלתי-הוגנת הצומחת מתוך דפוס היחסים שבין הצדדים, מבוסס על אמון של אחד ברעהו כשיחסים אלה מקנים בדרך-כלל לצד האחד מעמד של עליונות כלפי האחר, כשההשפעה הלא הוגנת משמעה ניצול האמון או התלות שזכה בהם בעל ההשפעה. קטגוריה זו מתאימה יותר להגדרת “עושק” שבסעיף 18 לחוק החוזים, אם כי “עושק” מושתת על ניצול מצוקה וחולשה ואילו השפעה בלתי- הוגנת מקורה ביחסי תלות ואמון.

ראוי להדגיש כי החלוקה בין הקטגוריות אינה כה חדה. היא עשויה לשמש מבחן עזר, אולם החשיבות המרכזית נוגעת לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. על-פי דיני היושר, בעוד שבמקרים הנמנים עם הקטגוריה הראשונה על הטוען לבטלות להוכיח שהופעלה ההשפעה הבלתי-הוגנת, הרי במקרים הנמנים על הקטגוריה השניה, נוצרה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואזי על הטוען לקיום העסקה להוכיח העדר השפעה בלתי-הוגנת. אולם באותם מקרים המשתייכים לקטגוריה השניה, אך אינם נכללים באותם דפוסי יחסים קבועים וברורים המעלים קיומה של חזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, על הצד הטוען להשפעה כזו להביא ראיות לכאורה בדבר קיומה, שיש בהן כדי להקים את החזקה ואז עובר הנטל הסופי על הכופר בקיומה

לקבלת ייעוץ פרטני דיסקרטי - השאירו פרטים, או חייגו למספר:
03-7949755

עורכת דין ונוטריון רחל (רייצ'ל) שחר

עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.

המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.