העילות הקלאסיות להתנגדות לצוואה – עורך דין צוואות מעל 90 אחוזי הצלחה! | המדריך המלא על כל זכות המגיעה לכם | כל השאלות וכל התשובות

עו"ד לענייני ירושה רחל שחר

מהן עילות ההתנגדות לצוואה הקלאסיות?

קיימות עילות התנגדות שונות לצוואות ובהן השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בהכנת הצוואה ואולם אחת העילות הקלאסיות היא התנגדות שעניינה כשרות המנוח לערוך צוואה.


התנגדות לצוואה העילות הקלאסיות

כשרות המנוח לערוך צוואה

סעיפים 1 ו – 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 קובעים כי

"כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".

הוראות אלו מתיישבות עם סעיף 26 לחוק הירושה, בדבר הכשרות לרשת, הקובע:

"צוואה שנעשתה על ידי קטין או מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

כאמור, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללת ממנו כדין.

מתי ניתן לדעת האם ההתנגדות לצוואה יש לה יסוד?

בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101 {(פמ"מ – 29/4/1981) (ראה: "עניין "בנדל"), מבהיר בית-המשפט העליון עניין זה כדלקמן:

"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח – בעדות רפואית או אחרת – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו…… חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".

מהי מהותה של טענת ההתנגדות לצוואה בטענה בדבר אי כשרות לצוות?

מהותה של התנגדות לצוואה זו הינה כי בנקודת הזמן בה ערך המצווה את הצוואה הוא לא היה במצב לערוך צוואה. לצורך התנגדות לצוואה יש להוכיח כי  ב"שעת עשייתה של הצוואה", זוהי נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה, הוא לא היה כשיר.

עוד בנוגע למהותה של הכשרות לפעולות משפטיות נפסק כך :

"… כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון".

צוואה תהא תקפה ותקוים, אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. גם אם סבל המצווה מרגעים, או אף מתקופות שבהם התערפלה דעתו קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם ימצא בית-המשפט כי המצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה, תקוים הצוואה .

מה הכוונה שאדם יודע להבחין בטיבה של צוואה שהוא עורך?

הפסיקה קובעת כי בהתייחס לפירוש המונח "ידע להבחין בטיבה של צוואה", סוכמו הכללים על-פי שלושה מרכיבים עיקריים:
מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה.
מודעות להיקף רכושו וליורשיו על פי הצוואה.
מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
בפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה נקבע, כי על המצווה להיות בדעה צלולה, להתייחס למציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש ומחשבות שווא ולגבש רצון חופשי.
מה הכוונה בביטוי אדם היודע להבחין בטיבה של צוואה

בפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה נקבע, כי על המצווה להיות בדעה צלולה, להתייחס למציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש ומחשבות שווא ולגבש רצון חופשי.

עוד בעניין זה, כדבריו של הנשיא ברק (כתוארו אז) בעניין "בנדל":

"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו… המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד, רמת ההוכחה הנדרשת מן המתנגד אינה עניין של מה בכך.

להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת צוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות-דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות.

יצויין כי בעניין זה אין הבדל בין צוואה נוטריונית לעומת צוואה בעדים ועל שתיהן חל בעניין הזה דין זהה.

האם דיכאון וניסיון של מנוח מהווה עילה להתנגדות לצוואה?

בתי המשפט ענו על כך לא אחת בשלילה.

כך באחד המקרים שהגיע לבית המשפט לענייני משפחה טענה הבת כי אביה ניסה להתאבד ולכן לא היה כשיר לערוך צוואה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי "כעולה מן הממצאים הרפואיים וגם מעדותה של הנתבעת, כפי שמבוססת בעיקרה על המסמכים הרפואיים וגם מסברתה שלה, שהרי בשל הנתק מאביה לא היתה בעלת ידיעה ממשית אודות מצבו הרפואי, המנוח סבל שנים רבות ממצב נפשי, לסירוגין, שהתעצם ו"נרגע" בהתאם לנסיבות חייו ואף כלל ניסיון אובדני.

מצבו זה טופל באמצעות טיפול פסיכיאטרי. מעבר לכך, המנוח סבל ממחלות שונות כגון סוכרת, אי ספיקת כליות, מחלות לב, וירידה בלחץ דם אשר גרמה לסחרחורות ונפילות מעת לעת, חלקן הצריכו קבלת טיפול רפואי.

על רקע כל אלו מרביתו של התיעוד הרפואי, בפרט בשנים האחרונות

. בפסיקה נקבע כי אדם הסובל מבעיה נפשית, ואף אם הגיע עד כדי ניסיון אובדני, לא נשללת זכותו לערוך צוואה כרצונו (ראה: עניין "קרן לבי", לעיל). שלילת הכושר לצוות אינה עניין של מה בכך. הנטל לסתור חזקת כשרות בסיסית זו של אדם לאחר מותו, הינו נטל כבד עד מאוד, ולא די בהעלאת ספקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות לצוות…..דיכאון מתאר עצב או אבל, אך דיכאון אינו טעם לפסילת צוואתו של מנוח".

התנגדות לצוואה מסמך שהכריע את הכף היה מסמך הסכמה מדעת שנחתם לפני ניתוח מה שמלמד על הצורך האמיתי לשמור כל מסמך ומסמך

"טענה הנתבעת, כי טופס חתימתו של המנוח על הרדמה לפני ניתוח אינו מעיד בהכרח על כשירותו של המנוח, שכן בבתי חולים רבים לא תמיד מקפידים לבדוק כשירות חולה לחתום על טפסי הסכמה מסוג שכזה.

דעתי אינה כדעתה. מקרים רבים מובאים בפני בתי המשפט לענייני משפחה, מהם עולה בבירור הן באשר לאוכלוסייה הבוגרת והן לאוכלוסייה הצעירה, כי כאשר עולה הספק בדבר כשרותו של אדם להבין את טיב הפעולות המבוצעות בו, בתי החולים אינם לוקחים סיכון.

אדם החותם על  פרוצדורה רפואית, פעולתו זו מעידה על כשירותו, או לפחות כי רופאיו סברו כי הוא כשיר מנטלית לחתום על הסכמה בהבינו את הפעולה וסיכוניה.

אומר כי אין לי כל סיבה להניח שאותם רופאים הסכימו לבצע את אותה פעולה רפואית, לאדם שאינו כשיר רפואית ומבין את מהותה של אותה פעולה, בעיקר כאשר לא היה מדובר בפעולה אשר הייתה מחויבת, אותו רגע, להצלת חייו. מה עוד ששלושה ימים לאחר מכן כבר הגיע המנוח למיון בית החולים על רקע נפילה, ביקור שצוין בו כי המנוח הגיע לבדו.

בית המשפט לענייני משפחה קובע כי  הכשירות בחתימה על הסכמה מדעת לפעולה כירורגית כלשהי, עולה על דרגת הכשירות הנדרשת לעריכת צוואה.

התנגדות לצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת על מי נטל השכנוע?

באותו עניין הנתבעת טענה כי צוואתו האחרונה של המנוח נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של מי מילדיו עליו, כשהוא חולה, תלותי, חסר שיקול דעת  ומתקשה להבין מה קורה סביבו.

חוסר ביטחון ויציבות מהם סבל המנוח גרמו לכך שניתן היה להשפיע עליו בנקל, ובלבד שלא יהא לבד במצבו, בייחוד בחודשי חייו האחרונים, בהם היה גם חולה פיזית, אושפז ונזקק לעזרת ילדיו ובת זוגו, בהם היה תלוי בסיוע יומיומי.

צוואת המנוח מיום 26/3/2017 היא צוואה בעדים, והיא עומדת בכל הדרישות הצורניות של צוואה על-פי סעיף 20 לחוק הירושה. הצוואה נכתבה בכתב, יש בה תאריך, יש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה וכן חתימתם של שני עדים.

הלכה היא, כי צוואה שלא נפל בה פגם פורמלי ו/או צורני, בחזקת כשרה היא והנטל להוכחת הטענה שצוואה זו דינה להיפסל מחמת שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, או שחתם עליה תחת השפעה בלתי הוגנת, או שהתובע היה מעורב בעשיית הצוואה, מוטל כל כולו על הטוען לכך.

התנגדות לצוואה מתי יכולות לעלות נסיבות המעידות על השפעה בלתי הוגנת?

הפסיקה קבעה נסיבות המצביעות על השפעה בלתי הוגנת הן בין השאר תלות מקיפה ויסודית של אדם בזולתו, היקף התלות ועומקה, גילו, מצבו הבריאותי ומצבו הנפשי של המצווה, הנסיבות  האופפות את עריכת הצוואה ועוד.

הוכחת תלות והשפעה בלתי הוגנת יש בהן כדי לבטל הורשה שניתנה לאדם שבו תלוי המצווה. כל אלה קיבלו משקל נכבד משנבדקה הקמת חזקת השפעה בלתי הוגנת שהעבירה את הנטל להוכיח היעדר השפעה בלתי הוגנת אל המבקש לקיים את הצוואה ולא על מי שמבקש לבטל את הוראות הצוואה.

סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשנ"ה-1965 קובע:

"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."

הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול, ולא עצם האפשרות לקיום השפעה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.

השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.

התנגדות לצוואה בשל השפעה בלתי הוגנת מה אומרת הפסיקה

"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים – כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".

הפסיקה הציעה לבחינת הסוגייה של השפעה בלתי הוגנת, ארבעה מבחנים מצטברים, וכך מסכם השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2) 813, {(פמ"מ – 22/6/1998) (להלן: "דנ"א מרום")}, את אותם מבחנים עיקריים שיש בהם לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

תלות ועצמאות – המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.

תלות וסיוע – מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה…. חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.

קשרי המצווה עם אחרים – ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי….

 

התנגדות לצוואה מהו מבחן נסיבות עריכת הצוואה?

סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו…."

סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן "החוק"), קובע כדלקמן:

"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

הוראות הסעיף מכוונות לשלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן, ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בצוואה:

מי שערך אותה,

 מי שהיה עד לעשייתה

מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

בפסיקתו של בית המשפט בעניין אנו מוצאים שתי גישות – האחת מצמצמת והאחרת מרחיבה, באשר לאופי הפעילות אשר תוגדר כנטילת חלק בעריכת צוואה.

יצוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר,  כך יטה בית המשפט לראות בה מעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר אם מעורבותו של הנהנה הינה יותר בגדר עזרה ותמיכה במצווה על מנת שזה יוכל להגשים רצונו בכתיבת צוואה, גם אם תוכנה משרת את הנהנה . הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה.

הפסיקה קבעה כי ביסוד ההוראה שבסעיף 35 לחוק הירושה, מדובר למעשה בחזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, שלפיה מי שנכנס בגדרה גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו. וכך:

"החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא  חלק בעריכתה באופן אחר", אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".

עוד נקבע בפסיקה כי:

" אם המצווה נפגש עם עורך-דין ומוסר לו הוראותיו, ניתן, לרוב, לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה, שכן שיקול-דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר, שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירועי העבר לבין פעולתו של עורך הדין, ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.

לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החולייה, המקשרת בן המצווה לבין עורך הדין. בנסיבות אלה אין לומר תמיד, כי ניתן לראות בפעולתו של עורך הדין משום התחלה חדשה, שיש בה כדי למחוק את רישומי פעלתנותו הקודמת של הנהנה אצל המצווה.

על-כן ניתן לגרוס כי במקרה הראשון פעולתו של עורך הדין היא תחילתה של עריכת הצוואה, ואילו במקרה השני עשויה פעולתו של עורך הדין להיות סיומו של תהליך, שראשיתו או המשכו בפעולתו של הנהנה כלפי המצווה. אם פעילות זו יש בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה – כגון שהנהנה הכתיב הצוואה למצווה – יש בכך כדי להביא לביטולה של הצוואה, חרף השתתפותו המאוחרת של עורך הדין (ע"א 433/77 [12] הנזכר).

גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. אכן, לעתים עשוי המעבר מהשפעה בלתי הוגנת (שאינה מביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) לנטילת חלק בעריכת הצוואה (המביאה לבטלות על-פי סעיף 35 לחוק הירושה) להיות דק ועדין.

בית המשפט לענייני משפחה קבע לא אחת כי כאשר נדרש בית-המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה, אין זה מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית-המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.

"תפקידו של בית-המשפט  לבחון, האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי 

של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא. בית-המשפט מצווה לבחון, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה היא לעולם והאם היא תוצר של רצון חופשי ואמיתי של המנוח".

התנגדות לצוואה כמה המלצות חשובות

  1. אם ירשתם על פי צוואה והוגשה התנגדות לצוואה עליכם לאסוף כל מסמך רלבנטי שיכול להעיד על צלילות המנוח או המנוחה.
  2. חפשו ספציפית מסמכים שמהם עולה כי המנוח היה בקשר עם גורמי רפואה שונים והם אלה שבדקו את צלילותו ונתנו לה גושפנקא. בית משפט ייטה לקבל אסמכתאות רפואיות כמו הסכמה לניתוח הרבה יותר מאסמכתאות שאינן ברות סמכא.
  3. קחו מיידית תצהירים מכל מי שיכול להעיד והקליטו את התצהירים בווידאו. הסיבה לכך יכולה להיות שאנשים אלה אשר הינם חברים או קריבי משפחה של המנוח ונמצאים קרובים לגילו יכולים גם הם ללכת לעולמם בשיבה טובה.
  4. היוועצו בדחיפות עם עורך דין צוואה.

על מה עברנו במאמר זה

עורכת דין ונוטריון רחל (רייצ'ל) שחר
עורכת דין ונוטריון רחל (רייצ'ל) שחר

עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.

המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.