הקריטריונים לצוואת שכיב מרע

בתי המשפט בדלתיים סגורות

נדחתה בקשה לביטול צו קיום צוואה ולקיום צוואת "שכיב מרע". בע"א 430/73 נקבע שרק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש בסמכותו לתקן ליקויים בצוואה בע"פ. במקרה דנן חברו כמעט כל הפגמים האפשריים, מבלי כל אפשרות לתקנם.

תוכן עניינים

בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים                                                 ת"ע 43330/07

לפני: השופט שלמה אלבז                                                                      תאריך: 3.3.10                                                                                                                                      

בעניין:              עיזבון המנוחה ג' ז"ל

המנוחה

                        א' א'    

                        ע"י ב"כ עו"ד גרשון שניידר

                                                                                                התובעת

                        נ ג ד

                        ר' א'

                        ע"י ב"כ עו"ד פרופ' דב פרימר

                                                                                                הנתבעי

חקיקה שאוזכרה:

חוק הירושה, תשכ"ה-1965: סע'  23, א, ב, ד, ה, ו, ז, 25א'

ם

מיני-רציו:

* נדחתה בקשה לביטול צו קיום צוואה ולקיום צוואת "שכיב מרע". בע"א 430/73 נקבע שרק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש בסמכותו לתקן ליקויים בצוואה בע"פ. במקרה דנן חברו כמעט כל הפגמים האפשריים, מבלי כל אפשרות לתקנם.

* ירושה – צוואה – בעל פה

* ירושה – צוואה – צוואת שכיב מרע

* ירושה – צוואה – פגמים

.

בקשה לביטול צו קיום צוואת המנוחה מיום 20.9.01 וצוואה חלקית מיום 19.6.05. במקום צוואות אלה מבקשת בתה של המנוחה, אחותם של הנתבעים, לקיים צוואות "שכיב מרע" לפי סעיף 23 לחוק הירושה, במסגרתם ציוותה המנוחה את דירתה לתובעת. התובעת מבססת בקשתה על שתי תרשומות של האחות שטיפלה בביה"ח ובעלה של האחות (להלן: יהודית ורוני). הנתבעים מתנגדים לבקשה.

.

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:

בפסיקה פורטו שבע דרישות המופיעות בסעיף 23 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעל פה: א. שיהיה המצווה "שכיב מרע"; ב. שהציווי יהיה בפני שני עדים; ג. על העדים לשמוע את לשונו של המצווה; ד. דברי המצווה והנסיבות לעשיית הצוואה יירשמו בזיכרון דברים; ה. זיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים; ו. זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה; ז. רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. על כל אלה יש להוסיף את הדרישה, שאינה כלולה במפורש בסעיף 23 לחוק הירושה, אך אין חולק על דבר חשיבותה, "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהייתה 'גמירות דעת". במקרה דנן, ביהמ"ש לא שוכנע בקיומם של הדרישות המפורטות בס"ק ב,ד,ה,ו,ז לעיל והצורך בגמירות דעת ולא נמצא מקום לעשות שימוש בסמכות שניתנה לביהמ"ש לתקן את הליקויים שנפלו ב"צוואות" בע"פ להן טוענת התובעת.

בעדויות יהודית ורוני נמצאו סתירות מהותיות. נוכח סתירות אלו נקבע שלא הוכח, אף לא באחד מהמקרים, שהמצווה אמרה את הדברים בפני שני עדים בצוותא חדא. אמנם, עפ"י הפסיקה, אדם יכול לומר את צוואתו לשני עדים, בהזדמנויות שונות, במעמד אחד או כל פעם, אולם במקרה שכזה יש צורך שכל אחד מהעדים יערוך זיכרון דברים נפרד. מה שלא נעשה בענייננו.

לא רק זאת, כדי להכיר בציווי הראשון יש צורך לתקן, בין היתר, את הליקויים הבאים: א.הטעות שנפלה בתאריך עריכת זיכרון הדברים; ב.        העובדה שאין המדובר בזיכרון דברים מקורי, אלא במסמך, שלטענת יהודית, הועתק ממסמך אחר, למעלה מ-3 חודשים לאחר שנערך לראשונה. המסמך המקורי לא הוצג וההסבר מדוע נערך מסמך חדש אינו משכנע; העובדה שהעדים האחרים, רוני וד"ר ב' לא ערכו זיכרון דברים ולא חתמו עליו; ד. העובדה שזיכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לענייני ירושות; ה. הסתירות והגרסאות השונות שנמסרו בתצהיר ובעדות יהודית. הסתירות בתצהירו ובעדויות רוני וד"ר ב' והסתירות בין כל אחד מהם לבין העדים האחרים, לרבות התובעת עצמה; כדי להכיר בציווי השני, יש צורך לתקן את הליקויים הבאים: א. העובדה שהתובעת, שנטען שהייתה עדה לציווי השני, לא ערכה זיכרון דברים ולא חתמה על זיכרון דברים; ב. העובדה שזיכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לענייני עזבונות; ג. העובדה שכל אחד מהעדים הנטענים סיפר בצורה שונה את דברי המנוחה.

בע"א 430/73 נקבע שרק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש בסמכותו לתקן ליקויים בצוואה בע"פ. במקרה דנן חברו כמעט כל הפגמים האפשריים, מבלי כל אפשרות לתקנם. למעשה, התוכן הטעון תיקון רב מהעובדות הברורות ואם להשתמש בפרפרזה – יש כאן יותר חורים מאשר גבינה שוויצרית. לפיכך, דין הבקשה להדחות.

פסק דין

זהו פסק דין בבקשה לביטול צו קיום צוואה, שניתן ע"י כב' הרשם לענייני ירושה בירושלים (להלן: "הרשם") ביום 14.1.07. בצו זה קויימה צוואת המנוחה מיום 20.9.01 וצוואה חלקית מיום 19.6.05. במקום צוואות אלה מבקשת בתה של המנוחה, אחותם של הנתבעים, לקיים צוואות "שכיב מרע" לפי סעיף 23 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") הנתבעים מתנגדים לבקשה.

1.         המנוחה נפטרה בבית החולים …. בירושלים, ביום 9.9.06, כשהיא אלמנה והותירה אחריה …. ילדים.

2.         כאמור, ביום 14.1.07 קיים כב' הרשם את צוואותיה של המנוחה.

3.         ביום 26.6.07 הגישה התובעת לרשם בקשה לביטול צו קיום הצוואות ולקיום צוואת "שכיב מרע". הרשם הורה על העברת התיק לבימ"ש זה.

4.         בבקשתה המקורית לא ציינה התובעת במפורש את המועד בו, לטענתה, ציוותה המנוחה את הצווי המיוחס לה. לבקשה צורפו תצהירים מטעם יהודית … (להלן: "יהודית") שהינה אחות, שטיפלה במנוחה, ובעלה רוני (להלן: "רוני"), אשר נטען שהיו עדים לרצונה של המנוחה. עוד צורפה תרשומת בכתב יד שנטען שתיעדה את דברי המנוחה בסמוך לצווים.

עוד צורפו תצהירים של שלושה רופאים מביה"ח ובהם תצהירו של ד"ר ב', הרופא אשר ניתח את המנוחה ונטען כי המנוחה הביעה בפניו רצונה המפורש.

5.         בישיבת קדם המשפט מיום 18.5.08, הצהיר ב"כ התובעת כי מבוקש לקיים צוואת "שכיב מרע" מיום 5.9.06, דהיינו ציווי שניתן 4 ימים לפני מות המנוחה. על סמך הצהרה זו מונה מומחה לבדיקת מצבה הקוגנטיבי של המנוחה באותו מועד.

6.         בשלב מאוחר יותר חזרה בה התובעת מהצהרה זו וטענה שהבקשה מתייחסת לצווי במועד מוקדם יותר.

7.         בסיכומיו טען ב"כ התובעת שיש להצהיר שהמנוחה ציוותה את דירתה לתובעת. זאת ביום 25.5.06, בפני העדים: יהודית, רוני וד"ר ב' (להלן: "הצווי הראשון") וביום 5.9.06, בפני העדים: יהודית והתובעת (להלן: "הצווי השני").

8.         אביא להלן את נוסח התרשמות שכתבה העדה יהודית …. סומן נ/100, השיבושים במקור.

"25.9.06 בתאריך זה נקראתי בדחיפות ע"י א' א' שביקשה ממני להגיע בדחיפות להגיע לב"ח עקב הדרדרות במצבה, של אימה ג'… ואכן הגעתי לב"ח בשעה 2100 בליווי בעלי. ניגשתי למטופלת ג'… וזאת הביע באוזני את פחדיה שהיא יודעת שאם היא נכנסת לניתוח בשנית קרוב לוודאי שבניתוח זה היא תמות והחלה לחלוק עמי את לבטיה לגבי כדאיות הניתוח ודחיפותו ואף שקלה לסרב לחתום על הסכמה לניתוח.

ולבסוף ביקשה ממני להבטיח לה שדירה שא' גרה בה תהיה שיכת לה ורק לה כדי שלא' והיה מקום לגור ושלא תזרק לרחובות והסבירה ודאגתה אליה מכיוון שא' חולה אף היא.

וכן הוסיפה ואמרה שהיא משביע אותי ומבקשת להבטיח לה שבקשה זו תבוצע ואף אתמוך ואדאג לה בעת הצורך.

                                                                                                            יהודית….

* נכתב בבתי לאחר שחזרתי מב"ח בעבודה והועתק מחדש 5.9.06.

5.9.06 הגעתי לבח בשעה 900 על מנת לתת למטופלת ג'… טיפול כימי במחלקה הכירורגית. שהגעתי המטופלת מעטה לדבר עימי והסתכלה בעיניים כבויות. ואז ביקשה ממנה שנאמר ברכה להצלחה ולבריאות. אז הביטה בי המטופלת ג'… ואמרה לי:

"אני מבקשת ממך ואף השביעה אותי: שתבטיחי לי לדאוג לא' והדגישה וחזרה ואמרה באוזני שבית שא'… גרה בו היום ימשיך להיות הבית שלה לכל ימי חייה וזה יהיה ביתה.

ושוב חזרה ואמרה "אני משביעה אותך לדאוג שבקשתי זאת תקויים" ואמרה אין לי כוח יותר לסבול, עדיף למות אך אני מפחדת מהמוות.

* 5.9.06 נכתב בבתי לאחר חזרתי מהעבודה.

יהודית…."

9.         התובעת טענה שהנתבעים הטעו אותה בהצהירם בפניה שאין בכוונתם להגיש את צוואות המנוחה לקיום במהלך שנת האבל.

10.        עוד הוסיפה התובעת שהנתבעים לא שיגרו לה הודעה על הגשת הבקשה לקיום הצוואה.

11.        הנתבעים כפרו בטענות התובעת הן באשר להבטחה שלא להגיש את הצוואות לקיום והן באשר לטענה שלא נשלחה לתובעת הודעה על הכוונה להגיש את הבקשה לקיום הצוואות (העתק מאישור המסירה צורף לתגובה). לטענתם, המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה במועד בו נטען שאמרה את דבריה. עוד הוסיפו, שלו אכן נאמר ציווי שכזה, הרי שהמנוחה עשתה כן לאחר שהתובעת לחצה עליה ו"שטפה את מוחה".

12.        הנתבעים כפרו גם בכך שהמדובר בצוואת "שכיב מרע" וזאת הן משום שלטענתם הדברים לא נאמרו בפני שני עדים והן משום שהעדים לא תיעדו את דברי המנוחה בזיכרון דברים. עוד טענו, שהמנוחה נפטרה לאחר חלוף 30 יום מהיום שבו נטען שציוותה ולפיכך הצוואה בטלה.

13.        על מרכיביה הצורניים של צוואה בעל פה ראה בספרו של כב' השופט שאול שוחט, פגמים בצוואות, המכון למחקרי משפט וכלכל, מהדורה שניה, התשס"א-2001, עמ' 167-139.

בפסיקה פורטו שבע דרישות המופיעות בסעיף 23 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעל פה:

א.         שיהיה המצווה "שכיב מרע".

ב.         שהציווי יהיה בפני שני עדים.

ג.          על העדים לשמוע את לשונו של המצווה.

ד.         דברי המצווה והנסיבות לעשיית הצוואה יירשמו בזיכרון דברים.

ה.         זיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים.

ו.          זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה.

ז.          רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

ראה ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היוהמ"ש (1990) [פורסם בנבו].

14.        על כל אלה יש להוסיף את הדרישה, שאינה כלולה במפורש בסעיף 23 לחוק הירושה, אך אין חולק על דבר חשיבותה, "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה 'גמירות דעת"", ראו: ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1) 682, 687 (1973).

15.        לעניינו רלבנטיות הדרישות המפורטות בס"ק א,ב,ד,ה,ו,ז לעיל והצורך בגמירות דעת. להלן ינותח המצב העובדתי והמשפטי בבקשה זו, תוך התייחסות לכללים האמורים:

האם היתה המנוחה "שכיב מרע" בעת הציווי?

16.        קיימת מחלוקת בין המלומדים, באשר ליסודות הנדרשים לקיים מצב של "שכיב מרע", האם די במצב אובייקטיבי או שמא דרוש גם מצב סובייקטיבי. במקרה דנן יש להשיב בחיוב ככול המדובר בשאלת המצב האובייקטיבי, זאת הן נוכח המצב הרפואי, כפי שעלה מחוות הדעת של המומחה המוסכם והן נוכח העובדה שבסופו של דבר נפטרה המנוחה. ניתן להשיב בחיוב גם לשאלה אם המנוחה היתה מודעת למצבה הרפואי הקשה וזאת הן מהעובדה ששהתה תקופה ארוכה בבית החולים, הן לאור העובדה שקיבלה מהרופאים הסברים לגבי מצבה הרפואי והצורך בביצוע ניתוחים והן מעצם העובדה שסבלה מתסמיני דיכאון, סבלה ממצב רוח ירוד וביטאה פחד מהמוות.

האם הציווי ניתן בפני שני עדים?

17.        בתרשומת, המתייחסת לציווי הראשון, כתבה יהודית שהגיעה לביה"ח בליווי בעלה אך בהמשך נכתבו הדברים בלשון יחיד ולא בלשון רבים:-

"ניגשתי למטופלת… הביע(ה) באוזני את פחדיה… והחלה לחלק עמי… ולבסוף ביקשה ממני… וכן הוסיפה שהיא משביע(ה) אותיאתמוךואדאג…".

18.        בתצהירה מיום 25.5.07, לא הזכירה יהודית איש מלבדה, שיהיה עד לדברי המנוחה.

19.        כאמור, בהתייחסו לציווי הראשון, בסיכומיו, טען ב"כ התובעת שדברי המנוחה נאמרו בפני העדים יהודית, רוני וד"ר ב'.

בתצהירו לא הזכיר רוני את ד"ר ב' כלל וגם כאשר התייחס לדברי המנוחה, השתמש בלשון יחיד: "אמרה לי… ואז היא אמרה לי שלמרות כל מה שהיא אמרה… המנוחה חזרה בפני על הפחד שלה מהמוות ואמרה לי "הפעם זה הסוף"… ואז היא אמרה לי במפורש, הייתי עם אשתי, כי היא רוצה…".

20.        מצד שני, גם דר' ב' לא הזכיר בתצהירו את רוני וכאשר פרט את דברי המנוחה, השתמש אף הוא בלשון יחיד:- "היא אמרה לי "הפעם זה הסוף…". היא אמרה לי שהיא לא תתעורר אחרי הניתוח…" בהמשך התצהיר, ציין ד"ר ב' שלפני שהגיעו חלק מהנתבעים היתה רק התובעת והיתה יהודית.

בשלב זה דיברה איתי… והיא חזרה וביקשה ממני… ואף טענה בפני שא' היא הכי אהובה והכי מוכשרת מכולם (כך בכל אופן היא אמרה לי)".

21.        בניגוד לתצהירה המקורי, בתצהיר מיום 10.9.08 הוסיפה יהודית (בסעיף 11) את רוני ואת ד"ר ב' ובהמשך, (סעיף 17) הזכירה גם את ע', אחיה של התובעת. כאשר נשאלה בחקירתה מדוע נזכרה להוסיף את ע' בתצהיר השני, הסבירה זאת בכך שאיננה מיומנת מה יש לכתוב בתצהירים.

22.        יודגש שד"ר ב' לא הזכיר בתצהירו לא את רוני ולא את ע', ואילו בעדותו ציין את רוני בלבד ולא הזכיר את ע'.

23.        עוד יש להוסיף שבתצהיר התמיכה בבקשה, הבחינה התובעת בין שני "תצהיריהם של יהודית… ושל רוני… אשר היו עדים לרצונה של אמי בבית החולים…" לבין תצהיריהם של 3 הרופאים:- "כמו כן אני מצרפת את התצהירו של ד"ר ב'… הרופא אשר עשה את הניתוח לאמי שבפניו היא הביעה את רצונה המפורש". כן צורפו תצהיריהם של פרופ' א' ושל פרופ' ד'.

עד כאן לגבי הציווי הראשון. אעבור לציווי השני.

24.        בתרשומת המתייחסת לציווי השני, לא הזכירה יהודית כל עד נוסף לדברי המנוחה ודבריה נכתבו בלשון יחיד: "הגעתי לב(י")ח… (כ)שהגעתי המטופלת מעטה לדבר עמי… ואז ביקשתי ממנה… אז הביטה בי… ואמרה לי: "אני מבקשת ממך" ואף השביעה אותי": "שתבטיחי לי" והדגישה וחזרה ואמרה באוזני… ושוב חזרה ואמרה "אני משביעה אותך…" ".

25.        ב"כ הנתבעים פרט בסיכומיו, בהרחבה, את שינויי הגירסאות וכן סתירות רבות שנתגלו בראיות התובעת. המדובר הן בסתירות פנימיות בתצהירי ובעדויות כל אחד ואחד מהעדים והן בסתירות בין כל אחד מהעדים, ביחס לעדים האחרים.

26.        ב"כ התובעת טען בסיכומיו שאין סתירות בדברי העדים. בסיכומי התשובה ביקש לתקן דברים שנטענו ע"י ב"כ הנתבעים. חלק מהדברים מתייחסים לזיכרון הדברים ואתייחס אליהם בהמשך. בהתייחסו לטענות כלפי עדות רוני, ניסה ב"כ התובעת להוכיח שרוני לא סתר בעדותו דברים שאמרה יהודית. בנסיון להוכיח טענה זו הובא קטע מהעדות בו השיב רועי ב"לא זוכר", לפחות 4 פעמים, בעניינים רלבנטיים ביותר באשר לאירוע הציווי.

27.        ב"כ התובעת תולה שכחה זו בכך שחלפו שנתיים וחצי מיום הציווי ועד יום העדות. טענה זו ממחישה את הצורך ברישום הדברים בזיכרון דברים, בצורה מפורטת, ע"י כל אחד מהעדים, דבר אשר לא נעשה ועל כך בהמשך. בנקודה זו ניתן לבחון את כושר הזיכרון של רוני, גם ביחס לאירועים שארעו כחודשיים ימים לפני מועד מתן עדותו.

28.        הדוגמא בה אשתמש תסייע גם לבדוק אם קיימת תאימות בין עדות רוני לבין עדות יהודית ביחס לאותו אירוע.

יהודית ורוני נתבקשו להסביר מדוע נעדרו מהדיון שנקבע בביהמ"ש ביום חמישי 23.10.08.

29.        תחילתה של הפרשה בבקשת התובעת לדחות את מועד הדיון, עקב רצונה לצאת לחופשה בתאילנד. אח"כ נטען שהתובעת אינה חשה בטוב והוסיפה טענה שבתאריך שנקבע לדיון ישהו בני הזוג יהודית ורוני בחופשה באילת, למשך שבועיים. אח"כ הצהיר ב"כ התובעת (הקודם) שרוני נפל, ריסק את ידו ונמצא בבי"ח באילת. יהודית, אשתו נמצאת איתו בבי"ח והוא אינו יכול לנהוג לירושלים, משום שידו מרוסקת.

כאשר נשאל רוני מתי נודע לו על הדיון שנועד ליום 23.10.08, השיב שאינו זוכר והמשיך "היתה לי חופשה מתוכננת לא זוכר מה היה…". כאשר נשאל מתי נשברה ידו, טען שאינו זוכר את התאריך. אביא להלן את הדברים כלשונם.

"ש. אושפזת באילת.

ת. לא. רק במיון.

ש. ושוחררת.

ת. כן. גובסתי ביד.

ש. מתי זה היה.

ת. בתאריך…

ש. יום קודם יומיים קודם.

ת. חושב שיומיים לפני כן, לא זוכר.

ש. יומיים לפני כן שמו לך גבס.

ת. לא זוכר. אבל הייתי באילת.

.

.

.

ש. אז אתה אומר שלא אושפז אלא רק לגבס.

ת. הייתי שם כמעט כל היום במיון.

ש. לכן לא באת.

ת. כן."

כאשר נשאל, ע"י ביהמ"ש, באיזה יום בשבוע נשברה ידו, השיב "שני או שלישי", (כלומר 20 או 21 לאוקטובר, הערה שלי, ש"א ולהלן ההערות בסוגריים שלי).

בהמשך העדות התברר שבני הזוג הזמינו מלון לשבוע ולא לשבועיים ועל כן, לכאורה, לא היה בסיס להצהרת ב"כ הקודם בביהמ"ש.

"ש. מתי הגעת לאילת.

ת. ראשון עד חמישי (23-19 לאוקטובר).

בהמשך נזכר רוני ששבר את היד ביום שני בערב (20 באוקטובר)

"ש. מתי חזרת לביתך.

ת. ביום חמישי או שישי.

ש. תחליט.

ת. חמישי (23.10, יום הדיון).

ש. כלומר, השתחררת ביום רביעי מבי"ח (22.10).

ת. כן.

ש. ויצאת ביום חמישי בבוקר לבית.

ת. כן.

ש. אז ביום רביעי באיזה שעה שוחררת מביה"ח.

ת. שלישי או רביעי בצהריים (כלומר 21.10, או 22.10).

ש. כלומר שבטוח ביום חמישי כבר לא היית בבי"ח.

ת. נכון".

יוצא מכאן שכאשר טען ב"כ התובעת שרוני שוכב בבי"ח ויהודית עמו שם, היה זה יום או יומיים לאחר שרוני שוחרר מבית החולים.

בהמשך העיד רוני שאשתו, יהודית, נהגה בדרך חזרה. בסתירה לעדות זו, העידה יהודית שבני הזוג חשבו לשוב לירושלים, אך עיכבו את שיבתם משום שרוני לא יכול היה לנהוג במכונית. רוני העיד דברים שונים בעניין זה. בעניין הנהיגה לירושלם טענה יהודית שרוני נהג בחלק מהדרך ואז ביקשו מאחיו להגיע ויהודית נהגה חלק מהדרך.

יהודית העידה שהחופשה היתה מתוכננת לשבועיים. לדבריה הודיעה מראש בעבודה כי תעדר לשבועיים ואישרה שהוזמן מלון לשבועיים. כאשר נשאלה מתי נשברה ידו של רוני, ציינה יום שלישי בערב, כלומר 21.10, כזכור רוני טען שהמקרה ארע ביום שני 21.10.

גם ביחס לשאלה כמה זמן שהו בביה"ח, התגלתה סתירה. רוני העיד כי היו בביה"ח יום שלם ואילו יהודית טענה שהיו בביה"ח רק שעתיים.

30.        בסיכומי התשובה ניסה ב"כ התובעת להצדיק סתירות שנתגלו בדברי העדים, בכך שרוני לא ייחס לנושאים שהועלו בעדותו כל חשיבות או בטעויות שעשה בא כוחה הקודם של התובעת. נסיון אחר ליישב את הסתירות נעשה בדרך של בחירת אותם חלקי עדות הנוחים לתובעת. קראתי בעיון הסברים אלה ולא שוכנעתי מהם. נטל הראיה במקרה זה מוטל על התובעת ואין די במציאת הסברים לסתירות. מסקנתי היא שלא ניתן לסמוך בעניינים אלה על עדותם של יהודית ורוני ואם לא ניתן לסמוך על זיכרונם או גרוע מכך, על מהימנותם באשר לאירוע שבירת היד – נשאלת השאלה אם ניתן לסמוך על דיברתם ולבטל צו קיום צוואה שניתן כדין ולקיים צוואה בעל פה, הנסמכת על מתן האימון בדבריהם בלבד.

31.        נוכח הסתירות האמורות, אני קובע שלא הוכח, אף לא באחד מהמקרים, שהמצווה אמרה את הדברים בפני שני עדים בצוותא חדא.

אני ער לפסיקה לפיה אדם יכול לומר את צוואתו לעני עדים, בהזדמנויות שונות, במעמד אחד או כל פעם, אולם במקרה שכזה יש צורך שכל אחד מהעדים יערוך זיכרון דברים נפרד.

ראו ע"א 580/84 היוהמ"ש נ' פיק, פ"ד מב(2) 703, (1988) עז' (ירושלים) 185/96 יצחק ישראל כהן, נ' עזבון המנוח רחמים כהן (1996) [פורסם בנבו].

אעבור לדון אם כן בשאלות אם נרשמו דברי העדים בזיכרון הדברים.

האם דברי המצווה ונסיבות עשיית הצוואה נרשמו בזיכרון הדברים?

32.        הדרישה לרישום דברי המצווה בזיכרון דברים נועדה למנוע, ככול הניתן, מצב בו הצוואה בעל פה נשמרת רק בזיכרונם של העדים. מטרתה, הגברת הוודאות והבטחת האחידות ביחס לתוכן הצוואה. (ראו ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נ"ח(6) 923, 913 (2004)).

33.        בתרשומת הראשונה מצויינים תאריך ושעה. עוד נכתב שהאירוע התרחש בבית חולים. התאריך שגוי ובמקום 25.9.06 (מועד מאוחר במספר שבועות לאחר פטירת המנוחה) נטען שהאירוע התרחש ביום 25.5.06, אך ההסבר לטעות בתאריך לא היה משכנע. במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה שהעדה עצמה טענה שהמדובר בהעתקת דברים ממסמך למסמך ונוכח העובדה שהמסמך המקורי לא הוצג.

לא צויין באיזה מחלקה בבית החולים נאמרו הדברים, לא נרשמו דברי המצווה עצמה אלא מה שנראה כפרפרזה על הדברים: "ולבסוף ביקשה ממני להבטיח לה שדירה שא' גרה בה תהיה שייכת לה ורק לה כדי שלא' יהיה מקום לגור ושלא תיזרק לרחובות והסבירה ודאגתה אליה מכיוון שא' חולה אף היא…".

34.        בתרשומת השניה מצויין תאריך ושנה ושהמדובר באירוע שהתרחש בבית חולים, במחלקה הכירורגית.

במקרה זה נראה, ממבט ראשון, כאילו המדובר בציטוט מדברי המצווה:

"אני מבקשת ממך", אך מיד עוברת יהודית לתיאור מה שעשתה, לטענתה, המצווה "ואף השביעה אותי: שתבטיחי לי לדאוג לא' והדגישה וחזרה ואמרה באוזני שבית שא' גרה בו היום ימשיך להיות הבית שלה לכל ימי חייה וזה יהיה ביתה".

דוגמא לזיכרון דברים מפורט ראה בפסה"ד בע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היוהמ"ש, [פורסם בנבו] הנזכר לעיל.

35.        במהלך המשפט השמיע כל אחד מהעדים גירסאות סותרות, ביחס לשאלה היכן נאמרו הדברים, האם בחדרה של המנוחה או במסדרון. התעוררו מחלוקות גם סביב השאלה כמה זמן נמשך מהלך אמירת הדברים, האם דקה אחת או עשרים דקות, לא ברור גם אם אותה דקה נוצלה לצורך מסירת הסברים למנוחה אודות סיכוני הניתוח ונתקבלה ממנה הסכמה לניתוח. אין אלה סתירות בעלמא. חשיבות רבה יותר יש להבדלי הגירסאות ביחס לדברי המנוחה. מתצהירו של רוני עולה, לכאורה, שהמנוחה התייחסה לצוואות קודמות שערכה ואמרה ש"למרות כל מה שהיא אמרה או כתבה, היא רוצה שהבית יהיה לא', 2 העדים האחרים לא דיווחי על דברים אלה.

36.        בעוד שיהודית טענה שהמנוחה דיברה על הבית שא' גרה בו, העיד ד"ר ב' שהמנוחה לא אמרה איזה דירה, ולא זכר שהמנוחה אמרה "דירה שהיא גרה בה".

זיכרון הדברים נועד לתעד את דברי המצווה, בדרך אוטנטית, ככל האפשר, אף לו היה מדובר בצוואה בכתב ובעדים היה מקום להתייחס לדירה ספציפית.

37.        בתע(נצרת) 1880/05 ר.ה. נ. צ.צ. (2008) [פורסם בנבו]  קיבל כב' השופט סארי ג'יוסי התנגדות לקיים צוואת "שכיב מרע", בין היתר, בשל ליקויים בזיכרון הדברים אשר לא היה חתום כלל, נשא תאריך שגוי וספק אם תעד את דברי המנוחה בדייקנות מרבית.

זיכרון הדברים יחתם בידי שני העדים.

38.        אף תכלית חתימת שני עדים על זיכרון הדברים נועדה להבטיח וודאות ואחידות. ראו ע"א 436/01 רכאב נ. רכאב, הנזכר לעיל.

39.        בע"א 9200/99 חנוכה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נו(3) 801 (2002), נקבע שעדי הקיום, בכלל, ובצוואה בעל פה בפרט, אמורים לסייע לבית המשפט בנסיונו להתחקות אחר רצונו של המצווה ואחר פרטיה של הצוואה, שאותה מבקשים לקיים. בית המשפט קבע שקשה להאמין שעדים מסוג זה יוכלו למלא אחר הציפיות מהם, כאשר הם נדרשו לשחזר, כפי שארע באותו מקרה, לאחר זמן הנמדד בשנים, את דבריה של המנוחה, תוך שהם מסתמכים על הזיכרון האנושי, שמגבלותיו ידועות.

בע"א 580/94 היועמ"ש נ' פיק, פ"ד מב(2) 703, 708 (1988), הדגיש כב' השופט שמגר, בתוארו אז, את החשיבות הרבה ברישום מדוייק של דברי המצווה, שנאמרו בעל פה, בזיכרון דברים, תוך שאיפה לזהות מוחלטת על מה ששמע.

זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה. רישום חתימה והפקדה, כאמור, ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

40.        אין חולק שיהודית לא הפקידה את זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני ירושה, לא בסמוך לכתיבתו ולא במועד מאוחר יותר.

41.        התובעת העידה שזיכרון הדברים, שכתבה יהודית… היה בידה שבעה ימים לאחר השבעה. לטענתה, היא הציגה אותו בפני עו"ד יעקב והוא יעץ לה למסור את המסמך לרשם לענייני ירושות. לטענתה, למרות עצה זו בחרה להמתין ששנת האבל תסתיים.

42.        בע"א 430/73 אקשטיין ואח' נ' כהן, פ"ד כח(2) 432 (1974) הוסבר, בהסתמך על פסיקה קודמת, שהפקדת זיכרון הדברים בסמוך לעשייתו, מגבירה את הביטחון שהעדים לא שינו מדברי המצווה ולא טעו בדברים "ואילו הם מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהו, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון וזיכרון הדברים ועדותם בבית המשפט אינם ניתנים לביקורת מתאימה". וראה גם בע"א 580/84 היוהמ"ש נ' פיק, פ"ד מב(2) 703 (1988), הנזכר לעיל.

המסקנה היא שגם תנאי זה לא התמלא.

תיקון ליקויים בצוואת "שכיב מרע".

43.        ב"כ המלומד של התובעת, שהיה ער לליקויים שנפלו בזיכרון הדברים ובהליך גביית דברי המצווה, ביקש שביהמ"ש ישתמש בסמכותו, לפי סעיף 25א' לחוק הירושה ויתקן את הליקויים. בעניין זה הוא מבקש להסתמך על מספר פסקי דין אשר בהם תיקן ביהמ"ש ליקוי זה או אחר.

44.        במקרה דנן, כדי להכיר בציווי הראשון יש צורך לתקן, בין היתר, את הליקויים הבאים:

א.         הטעות שנפלה בתאריך עריכת זיכרון הדברים.

ב.         העובדה שאין המדובר בזיכרון דברים מקורי, אלא במסמך, שלטענת יהודית, הועתק ממסמך אחר, למעלה מ – 3 חודשים לאחר שנערך לראשונה. המסמך המקורי לא הוצג וההסבר מדוע נערך מסמך חדש אינו משכנע.

ג.          העובדה שהעדים האחרים, רוני וד"ר ב' לא ערכו זיכרון דברים ולא חתמו עליו.

ד.         העובדה שזיכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לענייני ירושות.

ה.         הסתירות והגרסאות השונות שנמסרו בתצהיר ובעדות יהודית. הסתירות בתצהירו ובעדויות רוני וד"ר ב' והסתירות בין כל אחד מהם לבין העדים האחרים, לרבות התובעת עצמה.

45.        כדי להכיר בציווי השני, יש צורך לתקן את הליקויים הבאים:

א.         העובדה שהתובעת, שנטען שהיתה עדה לציווי השני, לא ערכה זיכרון דברים ולא חתמה על זיכרון דברים.

ב.         העובדה שזיכרון הדברים לא הופקד אצל הרשם לענייני עזבונות.

ג.          העובדה שכל אחד מהעדים הנטענים סיפר בצורה שונה את דברי המנוחה.

46.        ב"כ התובעת אינו חולק על כך שתנאי לתיקון פגם פורמלי הוא שביהמ"ש ישתכנע באמיתותה של הצוואה.

47.        אם לא די בסתירות שפורטו לעיל, אוסיף שבניגוד להצהרותיה ולעדותה של יהודית… שהמנוחה אמרה את דבריה בפניה ובפני ד"ר ב', העידה התובעת שאמה דיברה אליה ואל יהודית. עוד הוסיפה כי דיברה עם ע'. עדות זו עומדת בסתירה להצהרתו של ע', לפיה לא היה אירוע בו חזרה בה האם מהכוונה לתת את הדירה לר'. העדות עומדת בסתירה גם להצהרתה של יהודית, בתצהירה מיום 25.5.07 כי "בימיה האחרונים לא תיקשרה המנוחה עם איש זולת קשר עימי…". יצויין שבמהלך הדיון ביקש ב"כ התובעת להבהיר שהתובעת לא טענה שע' והאחים האחרים שמעו את הציווי ביום 5.9 אלא התכוונה להזדמנות אחרת. דברים אלה נאמרו שעה שהתובעת שהתה מחוץ לאולם ובשובה לאולם הדיונים, שבה ואישרה התובעת טענתה שביום 5.9 שמע ע' את הציווי.

בניגוד לעדותה של יהודית, לפיה המנוחה לא השתמשה במילה "צוואה", העידה התובעת שהמנוחה השתמשה במילה "צוואה".

48.        הואיל ובמקרה זה עסיקנן בצוואה שנעדרים ממנה כל המאפיינים הפורמאליים הקיימים בצוואה רגילה, יש חשיבות רבה לאמון שעל ביהמ"ש ליתן בעדי הצוואה.

            במקרה דנן לא השתכנעתי באמיתותו של אף לא אחד מהציוויים הנטענים וזאת נוכח הסתירות המרובות שמצאתי בעדויות כל אחד מהמעורבים בפרשה. כאמור, אין המדובר רק בסתירות, בין עד לעד, אלא בסתירות בהצהרות ובעדויות כל אחד מהעדים, ביחס להצהרותיהם ולעדותו הוא. שוני הגירסאות במקרה דנן זועקים לשמיים.

49.        בע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2) 432 (1974) נקבע שרק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש בסמכותו לתקן ליקויים בצוואה בע"פ. (ראה בעניין זה גם בפס"ד בע"א 516/73 אומר נ' קיאט, פ"ד כט(1) 107 (1974)).

50.        בע"א 120/84 גולדברג נ' כהן, פ"ד לט(4) 716 (1985) נקבע:

            "המחוקק אומנם יצר את האפשרות של עריכת צוואה בעל פה, אך בעשותו כן לא פרץ את כל הגדרות אלא קבע מערכת תנאים מינימאלית, אשר תחול גם על הצוואה בעל פה. נקודות המוצא של המחוקק היתה, כי מסוכן לסמוך אך ורק על דברים הנאמרים בעל פה בפני עדים, בלי שזכרם מועלה על הכתב, הזיכרון עלול להתעוות בהעדר הדיוק, אשר עלול לנבוע מן ההסתמכות על אמירות בעל פה בלבד, והעדר זה יכול להביא לאי הבנות…"

51.        כפי שפורט לעיל, במקרה דנן חברו כמעט כל הפגמים האפשריים, מבלי כל אפשרות לתקנם. למעשה, התוכן הטעון תיקון רב מהעובדות הברורות ואם להשתמש בפרפרזה – יש כאן יותר חורים מאשר גבינה שוויצרית.

            לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לבטל את צו הירושה שניתן ולקיים את הצוואה הנטענת ע"י התובעת.

52.        אני מחייב את התובעת להשתתף בשכ"ט הנתבעים בסך 20,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין.

            סכום שלא ישולם בתוך 30 ימים, יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן.

ניתן היום, כ"ה אדר תש"ע, 11 במרץ 2010, בהעדר הצדדים. 

                                                                                    ____________________

5129371

54678313                                                                                          שלמה אלבז, שופט

נוסח זה הוקלד מהנוסח המקורי לאחר שהוסרו ממנו פרטים מזהים ובוצעו בו תיקוני ניסוח קלים.

שלמה אלבז 54678313-43330/07

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

רחל רייצ'ל שחר ושות' – עורכי דין ונוטריון (2004) מומחים במתן פתרונות לסוגיות צוואות. המשרד מעסיק עורכי דין ונוטריונים בעלי ניסיון מעשי של עשרות שנים ומספק פתרונות יצירתיים ותוצאות יוצאות דופן.

0
כל הפתרונות במקום אחד
0
שנות ייצוג משפטי
% 0
נצחונות בתיקים
% 0
שקט נפשי
+ 0
לקוחות מרוצים
צרו קשר לקבלת ייעוץ ללא עלות