השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה

השפעה בלתי הוגנת ביטול צוואה על ידי בית משפט

עוה"ד ונוטריון רחל שחר משרד עורכי דין שחר, עורכי דין ונוטריון המלצות בטון להוכחת השפעה בלתי הוגנת בצוואה ופסק דין מרתק אחד לדוגמא א. אם אתם חושדים להשפעה בלתי הוגנת אל תדברו על כך עם איש ישירות אלא תתחילו להקליט כל מי שהיה במגע עם המנוח. התמלולים בתיק שלפנינו הרימו את התיק ובלעדיהם העוול היה נותר על כנו. ב. ממליצה מאוד שבמצב שבו בן או בת מתגוררים עם ההורה תקליטו את ההורה גם לפני פטירתו להוכיח את התנהגות הבן או הבת. ג. בדקו היטב האם הצוואה נעשתה בבית ותמללו שיחות עם העדים לצוואה. ד. בהשפעה בלתי הוגנת נטל ההוכחה עליכם אלא אם כן מצאתם פגם צורני בצוואה לכן חפשו פגם צורני בצוואה עצמה ה. בית משפט לענייני משפחה בערכאה ראשונה לרוב לא יתן לכם מענה תכוונו מראש גבוה לערעור. פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב ממחיש לנו עורכי הדין וציבור המתדיינים על השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה, חשיבותה הצורנית של הצוואה כמו גם על דרכי עשייתה.

תוכן עניינים

והנה פסק דין שממחיש את כל זה.

המנוחה, נולדה ברוסיה ביום 1924…. ונפטרה ביום 2015…. בהיותה בת 90. המנוחה הייתה דוברת רוסית ועברית, ובמותה הייתה אלמנה.

 למנוחה ולאב היו שני בנים:  הבן הקטן, י' ז"ל (להלן: הבן המנוח), והבכור א' יבל"א (להלן: הבן א') הקרוי גם ש' ו- ס'.

גם האב וגם הבן המנוח נפטרו לפני המנוחה.

בעלה של המנוחה הוריש לה את כל רכושו אשר עיקרו היה בית.

הבן המנוח נפטר גם הוא לפני המנוחה אך בטרם פטירתו הסתבך עם עסקיו, נפתח נגדו תיק הוצל"פ, ובשנת 1998 בגלל אותה הסתבכות עזב עם משפחתו את הארץ וחי בחו"ל עד שנת 2012, שנה בה חזר לישראל להמשך טיפול במחלת הסרטן.

הבן השני הבן א' היה נשוי ואולם לאחר גירושיו עבר להתגורר בבית הוריו יחד עם אמו.

בצוואה, שנעשתה בהיות המנוחה כבת 86, הורישה המנוחה את כל רכושה לבן א' בלבד. בצוואה לא היה כל הסבר מדוע הבן השני מנושל מכל רכושו.

בנוסף, ביום 21.3.2012, בהיות המנוחה כבת 87, חתמה המנוחה בפני עו"ד  על התחייבות ולפיה "לא תמכור או תעביר או תשעבד או תעשה כל עסקה אחרת" בבית, אלא בהסכמת הבן א' בכתב, ובאותו יום אף נרשמה על כך הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין.

לאחר מות המנוחה, ביקשו ילדי הבן המנוח העתק צוואה אך לא קיבלו לכן הגישו בקשה למתן צו ירושה על פי דין וכאשר עשו זאת לפתע צצה הצוואה והוגשה בקשה לצו קיום צוואה.

ילדי הבן המנוח הגישו התנגדות לצוואה בטענות הבאות: היעדר כשירות, שינוי צוואה הדדית בניגוד לסעיף 8א' לחוק הירושה; הוראת יורש אחר יורש בצוואה; הזוכה על פי הצוואה לקח חלק בעריכתה; היעדר גמירת דעת של המנוחה- איננה משקפת את רצונה; הונאה, מרמה, מצג שווא, איומים, לחץ, כפיה קודם ובעת עריכת הצוואה וחתימתה; השפעה בלתי הוגנת על המנוחה וניצול מצבה הרפואי; יחסי תלות בין המנוחה לבין הבן א'.

הבן א' ביקש לקיים את הצוואה וטען כי המנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה ולא הוכח אחרת; לא התקיימה כל השפעה בלתי הוגנת מצדו כלפי המנוחה; המתנגדים לא היו בקשר עם המנוחה עד שנת 2012, ורק לאחר עריכת הצוואה שנערכה בשנת 2010, הם ניסו לפעול לשינוי הצוואה בפניות אל מנוחה כפי שהורה להם אביהם; לפיכך – גם המתנגדים סברו שהמנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה בשנת 2010.

  1. להשלמת התמונה יש לציין כי ביום 1.6.2015 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו כינוס נכסים לנכסי הבן א' ומאז הוא בהליך פש"ר.
  2. בית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות ועך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בית המשפט המחוזי בתל אביב כב' השופטת עינת רביד הפכה את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תוך שהיא קובעת שהעניין העיקרי שבו מן הראוי להתערב הוא מעורבות היורש ואשתו דאז בעריכת הצוואה ותוכנה בעריכת הצוואה ותוכנה ביחד עם השפעתו על המנוחה, תלותה בו וחששה מפניו.

סעיף 30 לחוק הירושה קובע:

"א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."

  • מטרת סעיף 30 לחוק הירושה כמו מטרת כל דיני הצוואות היא כיבוד רצונו של המת. "מתוך כך אנו נדרשים לגילוי רצונו האמתי והחופשי של המצווה בשעת חתימת צוואתו, רצון שהוא פרי החלטתו העצמאית, להבדיל מרצון שהוכתם ונרמס בשל השפעה שאינה הוגנת. עצם העובדה שאנו מודעים לרצונו של המנוח אין די בה, עלינו להוסיף ולבחון האם עסקינן ברצון חופשי להבדיל מרצון המונע מלחץ או השפעה חריגה ולא ראויה של אחר " (סעיף 22 לפסק הדין בעמ"ש (מחוזימרכז) 39988-09-17 ש. נ' ש. [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.12.2018 – להלן: פס"ד ש' נ' ש').
  • ומוסיף סג"נ שאול שוחט בספרו "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית, הוצאת סדן, התשע"ו-2016, בעמוד 175: "בהתקיים אחת מאותן רעות (המפורטות בסעיף 30: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית- ע'ר') לא את רצונו שלו עושה המצווה אלא את רצונו של האחר, ועל פי רוב תהיה השאלה עד כמה עמוקה הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה, והאם נצדק באמרנו כי לא את רצונו שלו ביטא המצווה בצוואתו אלא את רצון הזולת."

השפעה בלתי הוגנת בצוואה לתת מתנה?

  • בדיון בבית המשפט התברר שהמנוחה ערכה את הצוואה בגלל שבנה היקר "הבריא" סיפר לה שאם תרשום את הבית גם על שמו של הבן השני אז הנושה ייקח לה את הבית.
  • בנוסף, תמלילי שיחה רבים שהוגשו לבית המשפט לימדו כמה המנוחה פחדה מבנה עד כדי כך שהורישה לו את כל ביתה ובלבד שלא תצטרך להתמודד איתו. בנוסף וחמור מכל מהתמלולים עלה בצורה ברורה שהבן המסור הטעה את אימו לחשוב שהוא ישמור את הכסף ויתן לאחיו מחצית משווי הדירה. מתמלולי השיחה שהוגשו לבית המשפט עלה מהתמליל עולה בבירור שהמנוחה ביקשה לחלק את רכושה בין שני בניה; שלא ביקשה לקפח אף אחד מהם; ושרצונה האמיתי הוא חלוקה הוגנת. הרצון כאמור לא בא לידי ביטוי בגלל אותו חשש מוטעה כי ייקחו לה את הבית בחייה, אך משנמצא לה פתרון שמרגיע אותה כך שתוכל לממש את רצונה להוריש לשני חלקי המשפחה בשווה, בדרך של צוואה שתחלק בין הבן א' לבין ילדי הבן המנוח, היא מבקשת לממש אפשרות זו.
  • שלישית, אחת הסיבות הברורות שבית המשפט ראה לנכון לבטל את הצוואה הייתה שלא ניתנה כל סיבה משכנעת לנישול משפחת הבן המנוח, במיוחד נוכח התמלילים. בצוואה עצמה המנוחה לא ציינה כל סיבה שבגינה ביקשה לקפח את בנה המנוח או לנשל אותו ואת ילדי הבן המנוח מן הצוואה. כך גם מן התמליל עולה בבירור שהנושא היחיד שהטריד אותה היה החשש מלקיחת הבית ולא היה בה כל תרעומת או כעס כלפי הבן המנוח או משפחתו, אלא אהבה וגעגועים.
  • כדי להצדיק את נישול הבן המנוח, הבן א' טען, כי המנוחה כעסה על כך שהיא ביחד עם האב נאלצו לסייע לבן המנוח בעת שהסתבך בחובותיו, וכי הבן נטש אותה כאשר ברח מן הארץ, וכי האשימה את אשת הבן המנוח ואת ילדיו על אורח חייהם. דבר מכל זה לא עולה מן התמלילים. המנוחה לא טוענת כנגד הבן טענות לגבי אורח חייו או משפחתו ואינה מצדיקה את נישולו מן הצוואה על פי נימוקים אלה. ואומר הבן א' בדיון ביום 4.7.2016 לעניין זה כך:  "זה קשור לצוואה שב- 2010 היא היתה צריכה לעשות צוואה אחרת ייקחו לה את הבית" ואינו מזכיר כלל שלמנוחה הייתה טינה כלשהי כלפי הבן המנוח.
  • בנוסף, מן התמלילים והעדויות לעיל ולהלן עולה כי האח א' הפחיד את האם והיא הייתה תלויה בו "תלות מקיפה ויסודית".

בשיחה עם הבן המנוח, המנוחה אומרת: "אני גרה כאן (כתוב אן- ע'ר') עם ס' והוא דואג לי ואני לא רוצה להתחיל איתו ככה" . עוד היא אומרת כי בכל הנוגע לצוואה עליה לדבר עם הבן א' לפני שתעשה שינוי. כך גם עולה ממערכת יחסיו עם האב המנוח, שהתלונן לרשויות הרווחה על התנהגותו של האח א' שהשתלט על ביתו, השפיל אותו ואף היכה אותו.

הוא פעל, כל הפעילות שלו וכל מה שהוא עשה, וכל זה שהוא נתקע שם בבית וזה שהוא לא רצה למכור את הבית, הכל היה בשביל שהכסף של הבית ילך אליו" (עמוד 11 שורות 4-1).

ביטול צוואה פגם צורני-לקיחת חלק בעריכת הצוואה

  1. לשון סעיף 35 לחוק הירושה:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה"

"…החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו הייתה זו הוראת אמת" (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19 בעמ' 30).

בפסק הדין בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב , פ"ד נט(3) 1 בסעיף 18 נכתב על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין "בסופו של יום עולה אפוא כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, [פורסם בנבו] בעמ' 228-227 (השופט ריבלין); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, [פורסם בנבו] בעמ' 847 (המשנה לנשיא ש' לוין). השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעומדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים."

השפעה בלתי הוגנת דרך עריכת הצוואה

  1. צוואה בעדים קבועה בסעיף 20 לחוק הירושה וכך נכתב בה:

"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."

מן העדות שהובאה בפני בית המשפט עולה כי החתימה על הצוואה נערכה במטבח, כאשר שתי העדוֹת העידו שהיו בבית דקות ספורות בלבד, חתמו והלכו, ואף לא אחת מהן ציינה בעדותה, כי המנוחה הקריאה בפניהן את הצוואה, התייחסה לתוכנה או הצהירה בפניהן כי זו צוואתה, למרות שהדבר נכתב בשולי הצוואה, והן חתמו על כך.

  1. על כך נכתב בספרו של שוחט בעמודים 43-42 כך:

"הדרישה באשר להצהרת המצווה כי "זו צוואתו" טרם חתימתו עליה באה להבטיח את מודעותו של המצווה למהות המסמך שעליו הוא חותם כצוואתו שלו. דרישה זו נועדה להסיר כל ספק בדבר גמירת דעתו ליתן לאותו מסמך נפקות משפטית של צוואה קודם שיוסיף הוא את חתימתו עליו. ההצהרה הזאת היא חלק ממרכיבי הצורה שנועדו להעמיד את המצווה על רצינותם של המסמך והמעמד, וכך לוודא כי הצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמתי."

ובהמשך:

"תפקידם של העדים הוא לקבל את הצהרת המצווה שזו צוואתו ולצפות במעשה החתימה שלו עליה, וזאת למען יוכלו העדים למלא כהלכה את התפקיד השני שיועד להם: לאשר בכתב על פני הצוואה שהמצווה אכן הצהיר וחתם כאמור… הם אינם חייבים להכיר את תוכנה של הצוואה ולא מוטלת עליהם החובה להקריא אותה למצווה, הגם שנכון לעשות כן או לפחות להסביר לו את תוכנה ואת הוראותיה."

ומופנה הקורא שם בה"ש 38, לע"א 464/77 דהן נ' אזולאי, פ"ד לג(2) 16, הדן בעדים לצוואה,  שלא הצהירו בפניהם כי "זו צוואתי", אלא נוסח אחר (כי היא יודעת על מה היא עומדת לחתום- עמוד 19 פסקה ראשונה לפסק הדין),  ובית המשפט העליון מאשר כי  בהצטרף קשיים נוספים יש לפסול את הצוואה.

  1. מעדותן של העדות עלה באופן מזעזע שהן כלל לא דיברו עם המנוחה על הצוואה, אלא העידו שנכנסו לביתה, היא הציעה להן עוגיות וקפה, "כתבה משהו" והן חתמו היכן שהראתה להן, והלכו.
  2. כך נראתה עדותה של אחת העדות וזו צוואה שבית משפט לענייני משפחה בתל אביב אישר:

"ת. לא ידעתי מה כתוב בצוואה, לא ידעתי שום דבר. קבעו לי יום ושעה, באתי, דפקתי בדלת. קבעו לי – אני לא זוכרת מי אמר לי. באתי, נ' פתחה לי את הדלת, הגעתי למטבח, שאלה אותי אם אני רוצה לשתות ושיש לה עוגיות טובות. אמרתי לה, לא, היה דף על השולחן במטבח, עם עט, חתמתי והלכתי….

ש.: לא החלפת איתה מילה אחת מעבר לכך?

וכך מעידה העדה השנייה ר' ב':

"ת. אני זוכרת שנכנסנו לשם, אני חושבת שהיא חתמה ואז אני חתמתי. אני זוכרת שהיא ישבה וכתבה משהו ואז אני נתבקשתי לחתום." (עמוד 6 שורות 19-18).

ושוב היא מפרטת בהמשך עדותה (בעמוד 8 שורות 21-17):

"ש. מה כן דובר בנוכחות?

ת. היא דיברה איתנו. היא הכניסה אותי לבית, הכוונה למנוחה, שאלה אם אנחנו רוצים לשתות, אני זוכרת. היא הייתה מאוד נעימה. אמרה שהיא לא רוצה לעכב אותנו. הכניסה אותנו למטבח, התיישבה כתבה משהו וביקשה מאיתנו לחתום.

ש. היא לא אמרה יותר מזה כלום?

ת. לא שאני זוכרת."

  1. הפיסקה החשובה עבורינו עורכי הדין מגיע  כעת: "העובדה שלא שמעו את המנוחה אומרת שזו צוואתה ואף חתמו על אישור שאינו מדויק על פני הצוואה פוגם בצוואה ומצטרף לכל הקושיות שעלו בנושא זה. דרך עריכת הצוואה, שנעשתה שלא בפני עורך דין (למרות שאין ספק שעורך דין ניסח אותה) ללא ליווי מקצועי בזמן החתימה, שאמור להקפיד שהמצווה ידע ויבין על מה הוא חותם וכך גם העדים לצוואה, מעוררת קשיים רבים. נראה שלא בכדי נבחרה דרך זו, של חתימה במטבח בפני עדוֹת מתנדבות, שהיו בדרכן לעבודה ובאו ל"שתי דקות", ובלי לתת למעמד את מלוא הכבוד והמשמעות, שהיה צריך לתת לו, והכל כדי שלא ניתן יהיה לקשר בין הצוואה לעורך הדין שניסח אותה ולהבין מה בדיוק אירע וגרם למנוחה לתת את כל רכושה לבן אחד".

השפעה בלתי הוגנת פסק דין מנחה מכלול הנסיבות – החוטים השזורים

  1. בפסק הדין בע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769 (1986) נכתב על ידי הנשיא מ' שמגר:

"מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על-ידי אחר. אין בכך, כמובן, כדי למצות את מיגוון הנסיבות, שבהן יכולה להישמע טענה המעוגנת בסעיף 30, אך, כאמור כאן, הדרך של ההשפעה ונסיבות הפעלתה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים, המצביעים על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.

כמוזכר, נוצרת, למשל, מערכת נסיבות כאמור, כאשר מי שמשפיע על המצווה מנצל א תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה; השפעה המביאה לבטלות צוואה היא, למשל, השפעה שביטויה בלחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש, שאין לו כוח להתנגד, המביא את המצווה לכך שהוא מסכים לאמץ דעתו של האדם המשפיע. הסכמה בנסיבות כאלה ניתנת בלית ברירה ובשל חוסר הכוח להתנגד או להתמודד עם ההשפעה בשל מצבו של המצווה או בשל תלותו במי שמשפיע עליו. אך מובן, שאין לראות באמור  

לעיל אלא הדגמה ולא תיאור ממצה. העיקרון המודגש כאן הוא, כי היסוד הבלתי הוגן אשר בהשפעה, שסעיף 30לחוק הנ"ל מזכיר אותה, ביטויו יכול להיות, בין היתר, בניצול של תלות גופנית או נפשית עקב מצב חמור של מחלה – לצורך עריכת מעין תכתיב בדבר תוכן הצוואה, הנראה כנכון וכרצוי למי שמשפיע את השפעתו על החולה."

  1. בית המשפט המחוזי קובע כי :"במקרה שבפנינו מכלול הנסיבות שהובאו לעיל, מגוריו של הבן א' עם המנוחה באותו בית, והיותו "המוציא והמביא" היחיד, שהשפעתו הלכה וגברה עם השנים גם בשל הידרדרות מצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה, שבא עם השנים וההזדקנות, ואשר נותרה תלויה בו לחלוטין לכל ענייניה הגופניים והכספיים, חששה להרגיז אותו ואף חשה מפוחדת ומאוימת על ידו לפי עדות החבר מ' ותמלילים מזמן אמת של בת הזוג של הבן א' ושל האם המנוחה עם הבן המנוח; העובדה שהפחידו את המנוחה ללא בסיס משפטי של ממש, כי ייקחו ממנה את הבית אם לא תעשה צוואה לטובת הבן א' ומנגד לא העלו את האפשרות לצוות את הרכוש גם על שם הנכדים- ילדיו של הבן המנוח; העובדה שהמנוחה נישלה את בנה וזאת ללא שרצתה לעשות זאת, כפי שעולה מן התמליל; העובדה שרב הנסתר על הגלוי לעניין הדרך שבה הגיע לידיה צוואה מודפסת המורישה הכל לבן אחד ולילדיו ומנשלת בן אחר וילדיו, כאשר העדוֹת לצוואה הן חברות של גרושת הבן א', שהייתה עדיין בת זוגו באותו מועד, בעוד שהבן א' עושה כל מאמץ להרחיק עצמו מן הצוואה, עד כדי כך שאפילו אינו מגישה לקיום, אלא רק לאחר שילדי הבן המנוח מגישים בקשה לצו ירושה; כאשר שנתיים לאחר כתיבת הצוואה המנשלת, אשר אין בה כל הסבר לנישול, המנוחה עושה כתב התחייבות בפני עורך דין כהנא שלא לעשות כל עסקה בבית אלא בהסכמתו של הבן א' בכתב ואף חותמת על טופס לרישום "הערת אזהרה" על הבית לשמירת התחייבות זו, שנרשמת בלשכת רישום המקרקעין, ובכך מאבדת את שארית שליטתה על רכושה, בלא שיש כל הסבר להליך זה, למעט רצונו של הבן א'; כאשר כל הבית מרושת במצלמות, והבן א' יכול היה להביא סרט שמתעד את מהלך החתימה, אך דבר זה לא נעשה, וכאשר העדוֹת לצוואה כלל לא שמעו את המנוחה אומרת שזו צוואתה".
  2. בפסק דין ש. נ' ש., אשר גם בגדרו בוטלה צוואת אם לשני בנים, אשר נישלה אחד מבניה נכתבו דברים שיפים בשינויים מחויבים גם לעניין שבפנינו:

"היסוד המנחה בדיני צוואות הוא קיום רצון המת, ועל בית המשפט לאתר את רצונו האמיתי והחופשי, רצון אשר הובע בדרך צלולה ונטול השפעה ולחץ של צד שלישי. ממסכת חייה של המנוחה כפי שנפרשה בפני בית משפט קמא, עולה כי היא דאגה למשיב והשתדלה לעזור לשני בניה כמיטב יכולתה וברי כי היא אהבה את שניהם במידה שווה… לפיכך יש לתהות מדוע בחרה המנוחה להדיר את המשיב מעזבונה בהיותה על ערש דווי…. תמיהה נוספת מתעוררת באשר  לתוכנה של הצואה נוכח העובדה שהמנוחה לא מצאה לפרט ולנמק בצוואה, ממנה עולה קולה האחרון, מדוע בחרה להדיר את המשיב" (סעיף 36 לפסק הדין).

  1. עוד יש להביא את פסק דינו של כבוד השופט נ' הנדל בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו] (2015) שעסק גם הוא באם שזיכתה בצוואתה בכל רכושה את הבת תוך שהיא מדירה מן הצוואה את הבן:

" התשובה לכך נעוצה בנקודת מבטו של בית המשפט המחוזי. הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה. מכאן וביישום הדברים, נראה לי נכון להעדיף את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פני זה של בית המשפט לענייני

השפעה בלתי הוגנת נטל ההוכחה

כבוד השופט נפתלי שילה כהרגלו מבריק כתמיד מסביר  שלאור העובדה שהתברר לאחר חקירת העדות לצוואה, כי המנוחה לא הצהירה בפני העדות שזו צוואתה כמצוות סעיף 20 לחוק הירושה, נפל פגם בצוואה. המשמעות היא, שהנטל להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה של המנוחה, מוטל לפתחו של מבקש קיום הצוואה.

בבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.7.05) קבע כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין, שלא כל פגם  בצוואה גורם להעברת הנטל. באותו מקרה, לא צוין בטקסט שקדם לחתימת העדים, שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו היא צוואתה. אולם, שונה הדבר במקרה דנן. בעניינינו, שתי העדות לא העידו שהמנוחה אמרה להם שזו היא צוואתה והן חתמו על הנייר שהמנוחה הראתה להן והלכו. הפגם אם כן, חמור בהרבה. לא ברור כלל שהמנוחה הבינה שהיא מחתימה את העדות על צוואה, היות שהיא כלל לא אמרה לעדות שמדובר בצוואה. 

רחל רייצ'ל שחר ושות' – עורכי דין ונוטריון (2004) מומחים במתן פתרונות לסוגיות צוואות. המשרד מעסיק עורכי דין ונוטריונים בעלי ניסיון מעשי של עשרות שנים ומספק פתרונות יצירתיים ותוצאות יוצאות דופן.

0
כל הפתרונות במקום אחד
0
שנות ייצוג משפטי
% 0
נצחונות בתיקים
% 0
שקט נפשי
+ 0
לקוחות מרוצים
צרו קשר לקבלת ייעוץ ללא עלות