עודכן לאחרונה: ינואר 2026 – בהתאם לחוק הירושה, לנהלי הרשם לענייני ירושה ולהתפתחויות פסיקה מרכזיות בנושא השפעה בלתי הוגנת בצוואות.
השפעה בלתי הוגנת בצוואה היא מצב שבו הוראות הצוואה אינן משקפות רצון חופשי של המצווה, אלא תוצאה של תלות עמוקה, בידוד, ניצול חולשה או מעורבות פסולה של הנהנה בהליך עריכת הצוואה. לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה, צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת עשויה להתבטל, ובמקרים של מעורבות הנהנה בעריכה סעיף 35 עשוי לפסול את ההוראה המזכה אותו. בתי המשפט בוחנים את המקרה לפי מבחנים מצטברים (כמו מבחני מרום) ובוחנים ראיות להתנהלות סביב עריכת הצוואה, מצב המצווה וקשריו עם אחרים.
השפעה בלתי הוגנת בצוואה היא השפעה החורגת מגדר שכנוע לגיטימי, עד כדי פגיעה בחופש הבחירה של המצווה ובהחלטתו העצמאית כיצד לחלק את רכושו. השאלה המשפטית אינה האם הופעלה השפעה כלשהי, אלא האם בנסיבות העניין נשלל או כורסם רצונו החופשי של המצווה, כך שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי אלא את רצונו של המשפיע.
חוק הירושה, סימן ב': תוקף הצוואה
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.
למידע מעשי ונגיש לציבור הרחב בנוגע להתנגדות לצו קיום צוואה, שלבי ההליך והמועדים הקבועים בדין, ניתן לעיין במידע המפורט באתר כל זכות
השפעה שנעשתה באחת מהדרכים של אונס, איום, השפעה שאינה מוסרית תחבולה או מרמה, כל אלה נכנסים בגדר השפעה בלתי הוגנת בחוק הירושה.
השפעה בלתי-הוגנת-מהי?
ההשפעה הבלתי-הוגנת האמורה בסעיף 30 לחוק, אין משמעותה דווקא “מעשה בלתי-הוגן”. אין הדברים נבחנים על-פי מטרת המעשה או התוצאה – וגם השפעה לצרכים חיוביים ביותר – יכולה להיחשב לבלתי-הוגנת.
במוקד בחינת בתי המשפט עומדת שאלת חופש הרצון של המצווה – האם התקיים יסוד של אי־הגינות במובן של ניצול תלות, חולשה, בידוד או יחסי אמון, באופן אשר פגע ביכולתו של המצווה לקבל החלטה עצמאית וחופשית לגבי הוראות צוואתו.
השפעה בלתי הוגנת-למה אין רשימת מבחנים סגורה?
מכיוון שהשפעה בלתי הוגנת היא פרשנות לאירועים חברתיים ומכיוון שקיימים כל העת שינויים חברתיים, בתי המשפט מפתחים עניין זה באמצעות הפסיקה ממקרה למקרה (מערכת המשפט הישראלית קזואיסטית)
לפיכך, הפסיקה גיבשה לאורך השנים אוסף של מבחני מפתח, המשמשים כלי עזר לבחינה מצרפית של נסיבות המקרה, ואשר באמצעותם בוחן בית המשפט האם התקיימה השפעה בלתי הוגנת המצדיקה פסילת צוואה.
האם מטרה להשפיע על המנוח היא בהכרח השפעה בלתי הוגנת?
כעולה מפסק הדין גודמן – (עא 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות )-
כלל ועיקר לא
שלמה ויוסף מוסאיוף החתומים על הצוואה כעדים, הם בניו של המנוח. העד השלישי שחתם עליה, יואל הגין, הוא נכדו של המנוח (בנה של אחת המערערות), והוא שכתב את הצוואה בכתב-ידו, בדירתו של המנוח, במלון רמדה רנסנס בירושלים, במוצאי שבת, עובר לחתימה עליה.
המנוח היה אדם דתי מאוד והייתה לו התנגדות לצוות ירושה לבנותיו שאינן נושאות את השם מוסאיוף
אף שהיה עתיר נכסים, לא הרבה המנוח להעניק מרכושו לבנותיו גם בחייו.
בנו יוסף פנה לאחיו שלמה – גם הוא עתיר ממון ונכסים, מתגורר בלונדון ולו גם דירה במלון דניאל בהרצליה ¬וביקש ממנו לסייע לאחיותיהם.
תגובת שלמה הייתה כי אביהם צריך לדאוג לבנות. כוונת המנוח הייתה לתרום את הנכס לישיבה.
הכוונה מצאה ביטוי בצוואותיו הקודמות מ- 1976ומ- 1983ובכתב ההקדש מ- .1973
הבנים היו מודעים לכוונה זו.
האחים שלמה ויוסף מוסאיוף ואחיינם יואל עלו לירושלים במטרה להשפיע על המנוח לצוות את הנכס לבנותיו.
בשיחתם עמו הזכירו לו את סיפור בנות צלופחד שקיבלו חלק בירושת אביהן ואת העובדה שאביו (סבם) ציווה מרכושו לבנותיו.
הצוואה נכתבה על-ידי יואל בכתב-ידו תוך התייעצות עם שלמה ללא שיתוף המנוח, וזאת בדירת המנוח עובר לחתימה.
הצוואה הוקראה למנוח והוא ביקש לדעת "אם זה לבנות מיד או לאחר מותו", ומשהובהר לו שזה לאחר מותו חתם על המסמך, ועליו חתמו כעדים יוסף ושלמה מוסאיוף ויואל הגין.
בית המשפט המחוזי קובע כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת בית המשפט העליון הופך את ההחלטה וקובע כך:
השפעה בלתי הוגנת מהי? כיצד נוכל לזהותה? פסק דין מרום עובדות המקרה
המנוח, שהיה אלמן וחשוך בנים, הלך לעולמו הוא כבן שבעים ושמונה. כשישה חודשים לפני פטירת המנוח החלה מטפלת (העותרת) לעבוד בביתו, ומאז ועד ליום מותו שירתה אותו וטיפלה בו.
במותו הותיר המנוח שתי צוואות: בצוואה הראשונה, ציווה את כל רכושו לרופא ד"ר יצחק חמרה. בצוואתו השנייה שערך שבעה שבועות לפני מותו, ציווה את כל רכושו למטפלת.
לאחר מות המנוח הגיש ד"ר חמרה לבית-המשפט המחוזי, בקשה לקיום הצוואה הראשונה, ואילו המטפלת הגישה התנגדות לקיום הצוואה הראשונה ובקשה לקיום הצוואה השנייה. ההתדיינות בין השניים הסתיימה בפשרה, שלפיה תקבל המטפלת מכספי העיזבון, סכום של כ-30,000 דולר, ובתמורה לכך תסיר את התנגדותה לקיום הצוואה הראשונה, ובעקבות הפשרה ציווה בית-המשפט לקיים את הצוואה הראשונה.
ואולם, זמן-מה לאחר סיום ההליך, הועמד ד"ר חמרה לדין באשמות עושק ומירמה, על כך שערך לטובת עצמו צוואות של קשישים, ובהן גם צוואתו הראשונה של המנוח. ומשהורשע בדינו, ביטל בית-המשפט את הצו שניתן על-פי בקשתו, לקיומה של הצוואה הראשונה.
משבוטל הצו לקיום צוואתו הראשונה של המנוח, חידשה העותרת את בקשתה לקיום צוואתו השנייה. עתה נתקלה בקשתה בהתנגדות היועץ המשפטי לממשלה.
טענת היועץ המשפטי לממשלה לפני בית-המשפט המחוזי הייתה, כי הצוואה שערך המנוח לטובת העותרת היא חסרת תוקף ומן הדין להכריזה כבטלה: ראשית, מפני שבזמן שעשאה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, ושנית, מפני שבעת עשיית הצוואה היה המנוח נתון להשפעתה הבלתי הוגנת של המטפלת.
הטבלה מציגה את המבחנים המרכזיים, ההסבר על כל מבחן, ודוגמאות רלוונטיות מפסיקה:
| שם המבחן | מהות המבחן | פסיקה / דוגמה רלוונטית |
|---|---|---|
| מבחן התלות והעצמאות | בודק את מידת התלות הפיזית, הנפשית והקוגניטיבית של המצווה בנהנה. ככל שהתלות עמוקה ויסודית – עולה הסיכון להשפעה בלתי הוגנת. | פרשת מרום – תלות מוחלטת של הקשיש במטפלת בכל תחומי חייו. |
| מבחן הסיוע והבידוד | האם הנהנה הוא היחיד שמסייע למצווה? בידוד חברתי מגביר את עוצמת ההשפעה. | פרשת אירנשטיין – בני הזוג רז סייעו באופן בלעדי והרחיקו אחרים. |
| מבחן קשרים עם אחרים | האם המצווה שמר על קשרים חברתיים או היה מנותק מכולם פרט לנהנה? בידוד מוחלט תומך בחזקה של השפעה בלתי הוגנת. | פרשת אהרונסון – המצווה ניתק קשר עם ילדיו וכל אמונו הופנה לבן אחד. |
| מבחן נסיבות עריכת הצוואה | האם הצוואה נערכה באופן עצמאי, או ביוזמת הנהנה, תוך מעורבות ישירה שלו או של עורכי דינו? | פרשת בן נון – צוואה + ייפוי כוח בלתי חוזר, נערכו יחד ביוזמת הנהנה. |
| מבחן היוזמה והמעורבות | מי יזם את עריכת הצוואה? האם הנהנה דאג לעורך הדין ושהה עם המצווה בזמן עריכת הצוואה? | פרשת עצמון – התובעים יזמו את הצוואה, ליוו את האב לעו"ד, הוחתמה מיד, ללא מעורבות עצמאית של המצווה. |
| מבחן הקרבה המשפחתית/פיזית | בודק את השפעת הקרבה והנגישות של הנהנה למצווה, והשאלה האם נוצל אמון טבעי במשפחה או בקשר הדוק לצורך השפעה. | פרשת אהרוניאן – תלות מוחלטת בבני הזוג שטיפלו במצווה באופן יומיומי. |
| מבחן היעדר ייעוץ עצמאי | האם המצווה קיבל ייעוץ משפטי נייטרלי וחיצוני בעת עריכת הצוואה? | פרשת מרום – הצוואה נערכה על ידי עו"ד של המטפלת, ללא ליווי עצמאי למצווה. |
| מבחן בריאות פיזית ונפשית | בוחן האם המצב הבריאותי של המצווה פגע ביכולתו להבין את טיב הצוואה ואת השלכותיה. | פרשת כצנשטיין – אף על פי שהמצווה היה בן 80 וחולה, לא הוכח שלקה בצלילות דעתו. |
| מבחן שינוי פתאומי ברצון | האם חל שינוי חד ברצון המצווה תוך פרק זמן קצר, למשל – מעבר מצוואה לטובת ילדיו לצוואה לטובת זרים או בן אחד בלבד. | פרשת אלוני – שינוי קיצוני בצוואה ימים לפני המוות, העברת הכל לנכדי מכר. |
| מבחן החוטים השזורים | בדיקה מצרפית של נסיבות רבות – שכל אחת מהן אולי לא מצדיקה פסילה, אך כולן יחד מצטברות להשפעה בלתי הוגנת. | בע"מ 4459/14 – נקבע כי ניתן לשלב עילות שונות במבט כולל כדי לקבוע פסלות צוואה. |
| מבחן סעיף 35 – מעורבות בעריכה | אם הנהנה לקח חלק פעיל בעריכת הצוואה – הוראת הצוואה לטובתו בטלה, גם בלי צורך להוכיח השפעה בלתי הוגנת. | פרשת בן נון, שפיר, גולוב – דוגמות למעורבות הנהנים בעריכה או בתיווך לעורך הדין. |
| מבחן תרגום והבנה | האם המצווה הבין את הצוואה? אם היא לא בשפתו או לא תורגמה – ייתכן שלא הבין על מה חתם. | פרשת אירנשטיין – העדר תרגום לצוואה הוביל לפסילתה. |
מבחן התלות המקיפה והיסודית – ומבחן שלילת הרצון החופשי
ככל שהתלות יותר יסודית כך ניתן לומר שיש יותר השפעה בלתי הוגנת והפוך
ההלכה (בן נון) היא כי לא די בקיום תלות סתם וכדי שהתלות תמלא את התנאי הנדרש להקמת החזקה, עליה להיות "כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי".
התלות עלולה ללמד על השפעה בלתי הוגנת רק בהתקיים התנאי הנוסף, שנקבע בהילכת בן נון , והוא, כי הוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו" של הנהנה. משמע, כי מקום שהוראת הצוואה השנויה במחלוקת, אף שהיא מיטיבה עם הנהנה, איננה "בעליל לטובתו", לא תקום החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ונטל ההוכחה לא יועבר.
היקף עומק התלות של המוריש ביורש
על מנת לקבוע את היקף התלות של המוריש ביורש נקבעו מבחני משנה
ארבעת המבחנים העיקריים הם: מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.
לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה.
עצמאותו של המצווה היוותה שיקול שהובא בחשבון בהכרעתן של פרשיות רבות.
ההסתמכות על שיקול זה הביאה, בחלק מן המקרים, לדחיית הטענה בדבר קיום תלות המקימה חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו, לדוגמה, את האמור בע"א 389/85 מרכוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, האפוטרופוס הכללי (להלן – פרשת מרכוס [4]), בעמ' 510; ובע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר [5], בעמ' 504), ואילו במקרים אחרים הביאה לקבלת הטענה (ראו, למשל, את האמור בע"א 562/85 אירנשטיין נ' רז ואח' [6], בעמ' 421; ובע"א 2622/90, 2663 שני נ' לרמר ואח'; לרמר נ' מדינת ישראל ואח' (להלן – פרשת שני [7]), בעמ' 199).
את השאלה אם המצווה היה עצמאי יש אמנם לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה.
(השוו ע"א 133/84 רכטמן, עו"ד נ' זיסמן ואח' (להלן – פרשת רכטמן [8]), בעמ' 774). כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת.
אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו (ראו, למשל, את דברי השופטת ביניש בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח' (להלן – פרשת שטיינר עמ' 344).
מבחן בידודו של המצווה– האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו: פרשת בן נון [2], בעמ' 376; פרשת אהרונסון [11], בעמ' 341, וע"א 5640/92 אלוני ואח' נ' באומן (להלן – פרשת אלוני [13]), בעמ' 382).
ההלכה היא כי בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה; כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי (פרשת אהרונסון , בעמ' 341).
בית המשפט העליון מסייג עניין זה וקובע כי אם הסיבה לבדידותו של המצווה נבעה ממצבו האובייקטיבי, מכך שהוא עצמו הרחיק מעליו את כל האחרים זולת הנהנה, או מכך שהאחרים הם שהרחיקו את עצמם מן המצווה, ספק אם ניתן יהיה להסתייע בתלות הנובעת מן הניתוק לעניין הקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מה היה בפועל במקרה מרום?
פרשת כצנשטיין: בני זוג בנישואין פרק ב' ערכו צוואות הדדיות. בצוואות אלה הודרו ילדיו של המנוח ואילו בנותיה של האישה, בת הזוג, זכו במלוא העזבון.
בתו של המנוח הגישה התנגדות לצוואה וטענה להשפעה בלתי הוגנת.
התנגדת טענה כי בעת שערך את הצוואה היה אביה המנוח בן 80 וחולה במחלה ממארת וכי הצוואה נערכה בשנה וחצי האחרונות לחייו כשהוא תלוי באמה.
עוד טענה בתו של המנוח כי עצם העובדה שהמשיבה והמנוח ערכו צוואה משותפת במסמך אחד, ולא שתי צוואות הדדיות – די בה כדי לקיים את התנאי, כי כל אחד מבני הזוג נטל חלק בעריכת צוואת משנהו
בית המשפט קובע כי לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה.
המשיבה והמנוח מסרו את עריכת צוואתם לידי נוטריון, עו"ד סטמרי, אשר זיהה אותם ורשם מפיהם את פרטי צוואתם. על-פי אישור עשיית הצוואה שנחתם על-ידיו השתכנע עורך הצוואה, כי המצווים שומעים את השפה העברית שבה נרשמה הצוואה, והוא הוסיף, כי קרא בפניהם את הצוואה, ולאחר שהצהירו כי זו צוואתם, חתמו עליה מרצונם הטוב. אכן, המנוח היה כבן 80בעת שערך את הצוואה, וככל הנראה היה גם חולה, אך אין בשני נתונים אלה כדי לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. צוואות אינן נערכות תמיד על-ידי מי שבריא ושלם ואינו חרד מיומו הקרב, אלא דווקא היפוכו של הדבר הוא התדיר; בכך כשלעצמו אין, כמובן, כדי לפסול תקפותה של הצוואה. (ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי (להלן – פרשת כצנשטיין [19]), בעמ' 225).
בפרשת בן נון (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר ואח’, פ"ד לא (1) .372)
בפרשת בן נון הורישה המנוחה את כל רכושה לאחיינה, 3 שבועות לפני שנספתה בשריפה שפרצה בביתה. בצוואה הדירה המנוחה הגב' אלבכרי את כל בני משפחתה וביקשה כי יקבלו זאת בהבנה וישמרו על אחדות.
המנוחה היתה אישה משכילה ועצמאית לעד לשנת 1965 שאז לקתה בנגיף הפוליו והפכה משותקת. בשנים האחרונות לחייה, התדרדרה מאד, הן בגופה והן בנפשה. היא היתה חיי דוחק, לכלוך וזוהמה. היא לא שלטה בעצמה, והדברים הגיעו לידי כך שלא פעם עשתה את צרכיה במקומות ציבוריים – ברחובות, באוטובוסים ובחנות מכולת שבה נהגה לקנות את מצרכיה. היא גם לא הבחינה כראוי במתרחש סביבה. לדוגמה, היא השכירה חדר בביתה לאשה, שגרה בו עם גבר ערבי. החדר הפך להיות מקום מפגש של נערות פרוצות עם לקוחותיהן, ולמרות המריבות שנפלו שם וטענות השכנים, טענה המנוחה שאלה הן "בחורות טובות".
האחיין שלו הורישה את כל רכושה היה מגיעה אליה דרך קבע ומביא עמו מצרכי מזון ואוכל מבושל מביתו, ובהיותו אצלה היה מטפל בה ומסדר ומנקה את הבית. אפשר לאמר שבמשך כל אותו זמן היה דואג לצרכיה ולעניניה האישיים, שמפאת מצבה הירוד לא יכלה לסדרם בעצמה. מאז שעשתה את הצוואה ועד ליום פטירתה – פרק זמן של שלושה שבועות – היה מבקר המערער אצל המנוחה כל יום.
| נסיבה | פירוט / ממצאים מהותיים |
|---|---|
| הכנת הצוואה ביוזמת הנהנה | האחיין דאג להכנת הצוואה ע"י עורך דין – לטענתו לפי בקשת המנוחה. |
| עריכת ייפוי כוח בלתי חוזר במקביל לצוואה | ייפוי כוח בלתי חוזר שנערך יחד עם הצוואה – להעברת בית המגורים במתנה לאלתר לידי האחיין. |
| מדובר בנכס היחיד של המנוחה | בית חד-קומתי שבו גרה המנוחה והשכירה חלק ממנו – מקור קיומה. |
| הכנסותיה מצומצמות | דמי שכירות וסכום קטן בבנק הספיקו לקיומה. |
| הצוואה נערכה בבית המנוחה בנוכחות האחיין | עורך הדין הגיע עם האחיין ועם נוטריון לביתה של המנוחה לצורך עריכת הצוואה וייפוי הכוח. |
| תעודת רופא שהוגשה לנוטריון | הרופא קבע שהמנוחה חלשה אך שפויה בדעתה. |
| הנוטריון לא הסביר את הצוואה | התברר שהנוטריון הסביר למנוחה רק את ייפוי הכוח בשפתה (צרפתית), אך לא הסביר את תוכן הצוואה. |
| הצהרת עו"ד על הבנת הצוואה – הסתמכות שגויה | עורך הדין שערך את הצוואה סבר שהנוטריון הסביר גם את הצוואה, ולכן הצהיר שהמנוחה הבינה את תוכנה. |
| היעדר תרגום בפועל של הצוואה | לא בוצע תרגום של הצוואה לצרפתית – שפת האם של המנוחה – על אף טענות שהייתה שולטת בשפה זו. |
| פער בין המצג הרשמי לבין המציאות | נוצר מצג של תרגום והבנה אשר לא התקיים בפועל – והוביל למסקנה כי המנוחה לא הבינה את משמעות הצוואה עליה חתמה. |
דגלים אדומים נוספים כעולה מפסק הדין -החתמת מוריש על העברה לאלתר של רכושו
הרי הצוואה כבר נועדה להבטיח למערער את כל רכושה של המנוח אחרי מותה, כולל בית המגורים שלגביו ניתן יפוי-הכוח, ולמה תרצה גם להעביר לו בחייה את בית מגוריה? על-כל- פנים, לא שמענו שהמנוחה היא אשר ביקשה מהמערער לדאוג להכנת יפוי-כוח כזה והדבר נעשה כנראה על-פי עצה שנתנו עורכי-הדין למערער כאמצעי נוסף לצוואה להבטחת ענינו. לפי כל הסימנים, הובא יפוי-הכוח המוכן למנוחה מבלי שידעה עליו קודם לכן, והיא ניאותה לחתום עליו בו במקום לאחר – כדברי הנוטריון הציבורי – שתכנו הוסבר לה"
באותו עניין המנוחה היתה מעל לגיל של 84; ובעת הנדונה היתה עיוורת או כמעט עיוורת ותלויה לחלוטין בחסדי אחרים ובעזרתם. תומס גריפית נשא לאשה את אחייניתה של מרי מוריס.
היה לה אמון מלא בהם, ומותר לומר שהם היו האנשים אשר בחסדיהם ובעזרתם היא היתה תלויה. הם עמדו איפוא ביחס כזה אליה אשר חשפה במידה כזאת להשפעתם עד שאין הם יכולים לעמוד על קיום המתנה בלתי אם יוכיחו שזה היה תוצאה של רצונה החפשי ונעשה בהתערבותו של אדם שאינו נוגע בדבר.
גם במקרה זה מרי רובינס, שהיא בעלת הכנסה מצומצמת ביותר – בית וחצרים שערכם השנתי הוא כ-20 לי"ש וכמה חפצי בית – חתמה על מסמך שלפיו היא נותנת במתנה לגריפית ולאשתו כל נכסי דלא ניידי ודניידי שלה, כשהיא שומרת לעצמה זכות לפירות רק למשך חייה ושוללת מעצמה את הכוח להשתמש בחלק כל-שהוא מהקרן של רכושה הזעיר לקיומה במשך חייה."
בפרשת אהרוניאן (ע"א 733-88 יוסף אהרוניאן נ' מנדל אלישקה , מה(5) 705) המנוח חתם בשנת 1980 על צוואה, לפיה הנחיל לאחיינו, המשיב, את רוב רכושו, כולל בית מגוריו.
ב- 1983 חתם המנוח על צוואה שנייה, לפיה הנחיל את כל רכושו לבני הזוג אהרוניאן שטיפלו בו בשנות חייו האחרונות, לא כמטפלים אלא, לכאורה כמחווה של רצון טוב.
האחיין הגיש בקשה לקיום הצוואה הראשונה, המערערים התנגדו וביקשו לקיים את הצוואה השנייה.
דגלים אדומים כעולה מפסק דין אהרוניאן
א. המנוח לא הגיע מיוזמתו למשרדו של עורך הצוואה, אלא הובא לשם על-ידי מר אהרוניאן (דבר שהמערערים ועורך הדין ניסו להעלימו ולהתכחש לו).
ב. עריכת הצוואה לא נמשכה מספר חודשים, אלא "הכל נעשה בפעם אחת".
ג. בעת החתימה על הצוואה השנייה הייתה הופעתו של המנוח מרושלת, ו"הוא הופיע כשאינו מגולח ופניו מכוסים פצעים והוא התהלך בכבדות ובצורה בלתי יציבה" (דבר המעיד על התדרדרות מצבו שהביאה לתלותו המוחלטת במערערים).
ד. אותה תקופה היה המנוח ערירי וגלמוד, וקשריו עם המשיב ועם קרובי משפחה רחוקים אחרים שלו או של אשתו המנוחה היו רופפים ונדירים.
ה. מר אהרוניאן החל לטפל במנוח שעה שעבד תחת פיקוחו כשוליה בנגריה. בתחילה רק הזמינו בימי חג לבית הוריו, אך בהמשך, ככל שהתדרדר מצבו של המנוח, גדלה תלותו של המנוח במערער ובאשתו, והם היו עורכים קניותיו, מביאים לו תבשילים וכדומה.
העובדה שהמנוח ערך הסכם מכר של דירתו למשפחת אהרוניאן מבלי שניתנה כל תמורה, ובהיות הדירה רכושו היחיד עלי אדמות של המנוח, דגל אדום.
.
מבחן הקרבה משפחתית- וכן מבחן הקרבה הפיזית-מי יזם את עריכת הצוואה?
במקרים כאלה שבהם יש קרבה פיזית ו/או גם קרבה משפחתית, חשוב בדרך כלל להראות, כי המצווה נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה.
פס"ד אהרונסון-( ע"א 1750/90 חנוך אהרונסון 1שמואל אהרונסון .2אברהם אהרונסון)
בעניין של פס"ד אהרונסון התגלתה מסכת עובדתית לפיה אב היה תלוי לחלוטין בבנו, תוך שילדיו האחרים התרחקו ממנו.
המנוח ואשתו (שנפטרה לפניו) נהגו לערוך מעת לעת צוואות.
בצוואות אלה ציוו בני הזוג את רכושם איש לרעהו, והשוני בין צוואה לצוואה היה בקביעת הנהנים אחרי פטירת האחרון מביניהם.
בצוואות הללו היו הנהנים כל ילדיהם, אף שבחלקן הועדף המערער על פני אחיו, מבחינת הרכוש שציווה לו.
לאחר פטירת אשתו, החל המנוח לפתח תלות מוחלטת בבנו חנוך, כאשר הוא דוחה את קרבתם של שאר ילדיו, וזאת כנראה בעידודו של חנוך.
חנוך היה זה שטיפל בכל ענייניו של המנוח, מסיפוק צרכיו האישיים, כגון אוכל, ועד לניהול ענייניו הכספיים.
אמנם אף לפני פטירת האם היה המערער דואג לכל ענייניהם של בני הזוג, אך בתקופה זו היו גם הילדים האחרים פוקדים את בית ההורים, ולא היה נתק בינם לבין ההורים.
"המערער הוא זה שדאג לכל צרכיו של המנוח, הכין לו את ארוחותיו ודאג לענייניו הכספיים. ילדיו האחרים של המנוח התרחקו ממנו, ואין זה משנה לענייננו, אם האשמים בכך הם הילדים, המערער או המנוח, שכן התוצאה היא אחת: המנוח נותר לבדו לאחר מות אשתו, וכל אמונו נתון היה לבנו חנוך."
" התלות בחנוך והאמון המלא שרחש לו המנוח מוצאים ביטוים אף בשיחה של המנוח עם השופט פורת, שם הבהיר המנוח, כי חנוך ואשתו למעשה עושים עבורו הכול. בנסיבות אלה נראה לי, כי יש מקום להחיל את החזקה בדבר העברת נטל ההוכחה, ועל המערער היה להראות, שלא הייתה מצדו השפעה בלתי הוגנת"
כדי לסתור את ההנחה בדבר השפעה בלתי הוגנת הייתה דרושה הוכחה חיובית, כי הצוואה הייתה פעולה עצמאית של המצווה. צריך היה לשכנע את בית המשפט לא רק שהמנוח הבין את משמעותה של הצוואה, אלא שהיא הייתה גם תוצאה של מחשבה צלולה וחופשית.
במקרים כאלה חשוב בדרך כלל להראות, כי המצווה נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה.
המערער הוא אשר למעשה הגה את רעיון הצוואה. ואילו עו"ד בורוכוב עצמו העיד, שלא דן באופן רציני עם המנוח על הצורך בצוואה החדשה ועל נפקותה.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה- מבחן עדים לצוואה המקורבים לנהנים על-פיה;
בע"א 433/77 [2] נאמר לעניין זה, כי אף שהמטרה החקיקתית העומדת מאחורי שני הסעיפים הללו דומה, הטכניקה שננקטה בהם שונה:נ בסעיף 30 יש להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת, והנטל הוא – ככלל – על הטוען להשפעה הבלתי הוגנת.
סעיף 35 שונה. הוא אינו דורש את ההוכחה של ההשפעה הבלתי הוגנת אלא מגולם בו הרעיון, כי כל יוזמה של מי שנהנה מהצוואה ולקח חלק בעריכתה מעלה את החשד של גניבת דעתו של המצווה (השווה ע"א 707/76 [3] בעמ' 554). המחוקק יצר מעין הנח חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה (ע"א 851/79, 160/80[4], בעמ' 109). לכן, אף אם יוכיח הנהנה, כי לא השפיע באופן בלתי הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.
מבחן מידת אמינות המשפיע בהגינות השפעתו-מקרה קלאסי בו עדות נוטריון שערך צוואה בצורה מדויקת ועל פי התקנות הביאה לדחיית התנגדות
בפסק דין שוורץ (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל) עניין לנו עם אדם המדיר את בנותיו ומוריש את כל רכושו לישיבה לתלמוד תורה.
הבנות בהתנגדותן טענו כי אנשי הישיבה הפעלו השפעה בלתי הוגנת על אביהם על מנת שיוריש את כל רכושו לישיבה וידיר את היקרים לו.
מקרה שוורץ הוא מקרה מעניין דווקא בגלל שהוכח שאנשי הישיבה אכן השפיעו וביקשו מהמנוח להוריש להם רכוש ואולם בית המשפט קבע שעל-אף פעלתנותם היתרה של אנשי הישיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה שהליך עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. הנוטריון דאג להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו.
בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות.
בנוסף התברר מהעדויות כי למנוח היה חשוב מאוד שאנשי הישיבה יקראו קדיש באופן קבוע לזכרו והוא אף ציין בצוואתו כי בנותיו הן מבוססות כלכלית ובנוסף התרחקו מהדת.
בעניין פס"ד כולל בית יהודה נ' גוטר (ע"א 750/90 , כולל בית יהודה נ' גוטר מה(1) 498) קובע בית המשפט העליון מפורשות כי אם היוזמה לעריכת הצוואה היתה של המוריש והנהנה רק עשה את דבר הציווי של המוריש, ודאג לשכור שירותי עורך דין עבור המוריש, לא יהא בכך כדי לפסול את הצוואה.
המנוחה הייתה מאושפזת בבית-חולים "שערי צדק" במחלקה הגריאטרית. באחד הימים שהמשיב ביקר אותה, היא ביקשה ממנו שיפנה לעורך-דין ויבקש ממנו לערוך צוואה חדשה לפי נתונים שמסרה לו, הכוללים את שמות הנהנים וחלקו של כל אחד מהם.
את אלה רשם על פתק. ההוראה של המנוחה הייתה, שהמשיב יפנה לעורך-דין כראות עיניו, ובלבד שלא יהא זה עורך הדין שערך את צוואתה הקודמת. המשיב פנה אל עורך-דין גרוס, שערך, על-פי הנתונים שקיבל מהמשיב, את הצוואה שבמחלוקת. עובדה נוספת הקשורה באלה היא שהמשיב אמנם לא היה עד לחתימה ואף לא היה בחדרה של המנוחה בשעת החתימה, אך היה בבית החולים אותה שעה.לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של אי ההגינות בהשפעה אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה
מקרה אחר בו קבע בית המשפט השפעה בלתי הוגנת בשל נסיבות המקרה שאפפו את הצוואה היה בעניין עא 562/85 אברהם מרדכי אירנשטיין נ' דוד רז
המנוחה הכירה את בני הזוג רז, במסגרת רכישת דירתה מהם. בין הצדדים נרקמה ידידות ובני הזוג דאגו למנוחה, לדבריהם, בתום לב ודאגה אמיתית.
לאחר מותה, הורישה המנוחה את כלל רכושה שכלל כסף רב ונכסים לבני הזוג רז.
הצוואה נערכה לאחר שבני הזוג רז לקחו את המנוחה לביתם וארחו אותה. על מצבה של המנוחה ביום 1.5.81, עוד טרם שנלקחה לבית המשיבים, כותבת העובדת הסוציאלית, כי המנוחה "תלויה במכרה זו גב' רז", ובסיכום נאמר, כי "לאור הנ"ל ובהיות גב' סינגל אלמנה ערירית בודדה, קשת שמיעה ואינה יכולה לטפל בצרכיה היום-יומיים למרות שמסוגלת עדיין להתהלך חופשית, יש לסדר אותה במוסד בהקדם האפשרי".
טענה נוספת, ולא פחות חשובה, שהעלתה באת-כוח המערער, היא, כי המשיבים לא עמדו בתנאי שבצוואה, לפיו "צוואה זו כפופה לכך שכל עוד אני בחיים דוד רז וחניתה רז חייבים לדאוג למגורים עבורי וכלל מחסורי". אלא שנראה, כי יותר משדאגו למחסורה של המנוחה דאגו למחסורם הם, למרות שקיבלו ממנה כספים רבים, ללא כל קשר לצוואה, הם אשפזו אותה במוסד ציבורי על חשבון הציבור
בית המשפט קובע כי דאגה של ממש לכלל מחסורה של המנוחה חייבה את המשיבים להכניסה על חשבונה למוסד, שרמת הרווחה בו תואמת את יכולתה הכספית, בהיותה בעלת הון רב, שאת חלקו נתנה, כאמור, בידי המשיבים.
מבחן היעדר ציון במפורש שהצוואה תורגמה
עא 562/85 אברהם מרדכי אירנשטיין נ' דוד רז פ"ד מב(2) 418
המנוחה הורישה את כל רכושה לבני זוג שהיו זרים עבורה והיכרותם איתה החלה כשעשתה איתם עסקת מכר.
העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למנוחה טרם חתימה יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהיא לא הבינה את תוכן הצוואה עליה חתמה.
בית המשפט במקרה הזה קובע שאם לא צויין דבר התרגום מפורשות על גבי הצוואה אזי על מבקשי קיום הצוואה להוכיח בראיות כי תרגמו עבורה את הצוואה.
בית המשפט קובע בעניין אירנשטיין שכיוון שלמנוחה היה רק "מושג מה בשפה העברית והיא ידעה שפה זו במקצת", קיים ספק של ממש אם אמנם היה בידה לקרוא את הצוואה, כאמור באישורן של עדות הצוואה. ומאחר שבצוואה עצמה לא מצינו דבר תרגומה למנוחה לשפת האידיש, בה דיברה, הרי שב"העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למצווה טרם חתימה יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם" (ע"א 347/84 [1], בעמ' 121). ואמנם ציין השופט המלומד, כי "יוצא איפא שגם אם לא ידעה המנוחה כלל עברית (היו ראיות שהמנוחה הבינה עברית במידת מה), די בתרגומה של הצוואה בפועל לפניה לפני החתימה כדי להתגבר על מכשלה זו". אלא שלא הובאה כל ראיה המלמדת, כי המשיבים התגברו על מכשלה זו.
| קריטריון | ממצאים מהותיים מהפסיקה | המשמעות המשפטית |
|---|---|---|
| יוזמה לעריכת הצוואה | היוזמה לעריכת הצוואה הייתה של המנוח עצמו. התובעת כלל לא ידעה על הצוואה עד כשנה לאחר עריכתה. | היעדר מעורבות הנהנית ביצירת הצוואה שומט את הקרקע תחת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת. |
| האם נעשתה הצוואה במקום או צוואה מוכנה? | הצוואה נערכה על-ידי עו"ד מקצועיים, לא כטופס מוכן, אלא במסגרת פגישה עם בירור רצון המצווה וניסוח מותאם אישית. | הליך עריכה עצמאי, מקצועי ומובנה, מחזק את ההנחה שהצוואה משקפת את רצון המנוח. |
| האם הייתה היוועצות עם עורך דין עצמאי? | כן. שני עורכי דין מקצועיים שימשו כעדים לצוואה, שוחחו עם המנוח ובדקו את רצונו החופשי. | ייעוץ משפטי ניטרלי ומעמיק מהווה נדבך חשוב בבחינת חופש הרצון של המצווה. |
| האם המצווה הבין את טיבה של הצוואה? | המנוח היה צלול, בעל הבנה מלאה, ומצבו הפיזי והקוגניטיבי לא פגעו בכשירותו לערוך צוואה. | אין חשש שמדובר בצוואה שנחתמה מבלי הבנה – ולכן הצוואה תקפה. |
| אורך מערכת היחסים עם הנהנית | מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים, שהתפתחה לכדי קשר של קרבה אמיתית. | נבדלת מהמקרים בהם הנהנה הוא דמות חדשה שצצה לקראת סוף חיי המצווה (כמו בפרשת מרום). |
| טענות המתנגדים | טענו מצד אחד שהמנוח היה מבודד ומצד שני שהם עצמם טיפלו בו – סתירה פנימית בטיעוניהם. | סתירה בטענות המתנגדים מחלישה את הטענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. |
| גבול בין הכרת תודה להשפעה בלתי הוגנת | ביהמ"ש מדגיש: הגבול דק, אך כאן לא מדובר בניצול – אלא בהבעת תודה אותנטית במסגרת רצון חופשי. | הבחנה עדינה אך חשובה – לא כל העדפה של מטפל או מקורב נחשבת לבלתי הוגנת אם הוכח רצון חופשי אמיתי. |
בעניין עא 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, עולה תמונה של קשישה אשר ערכה שלוש צוואות שונות, באחרונה הורישה את כל רכוש למוסד בו התגוררה ואשר היה שייך לארון יוצאי אירופה.
הארגון, עמותה שדאגה ליוצאי אירופה, הקימה מעונות קשישים לטובת יוצאי אירופה ובאחד מהם התגוררה הקשישה. הצוואה השנייה שערכה הייתה לטובת אחת המטפלות שטיפלו בה הלא היא המתנגדת הגב' יעל שטיינר.
המתנגדת טענה, בין שאר טיעוניה להשפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט המחוזי דחה את הטענה להשפעה בלתי הוגנת בקובעו כי:
בארצות-הברית מוצאים אנו גישות שונות בסוגיה זו. יש הקובעים כי קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה, ומסרבים לקבוע מבחן כללי. אחרים מדגישים ארבעה אלמנטים מצטברים הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת:
ע"א 4284-91 סולי סטיינבוק נ' אלי מזרחי
עניינו של ערעור זה בצוואתו של המנוח משה אדלר אשר נפטר בהיותו ערירי ובודד. המנוח ציווה את כל רכושו לידידו הטוב, הלוא הוא אלי מזרחי, שדאג לו לכל ענייניו לעת זקנתו.
מי המתנגד לצוואה? האחיין, שטען כי יש לבטל את הצוואה ולהחיל את חוק הירושה.
לא למותר לציין שהאחיין לא היה בקשר עם דודו אותו הוא רצה לרשת
"המנוח היה אומנם אדם בודד, ואולם הוא שירת את עצמו ודאג לענייניו. המשיב היה קרוב אליו מאוד, והתפתחו ביניהם יחסי ידידות. המנוח ראה במשיב את האדם הקרוב אליו ביותר, וכך התבטא גם בפני העדים (השכנה, גב' ביברינג והרב שמואל גלסנר). לא הובאה כל ראיה בדבר תלות של המנוח במשיב. כל שנאמר בעדויות היה, כי המשיב היה עושה עבור המנוח סידורים שונים (ביצוע תשלומים וכו'), כי המשיב דאג עבור המנוח לאוכל חם בשבת, וכי המנוח נהג לבקר לעיתים קרובות בבית המלאכה של המשיב שהיה ממוקם בסמוך לביתו, ואף לעזור למשיב בעבודתו. כל אלה אינם עולים בשום אופן כדי תלות של המנוח במשיב. המדובר במערכת יחסים יפה שבין המנוח, שהיה אדם מבוגר ובודד באותה עת (לאחר מות אשתו), לבין המבקש שהיה, למעשה, שכנו, והתייחס אליו, במובנים מסויימים, כפי שנוהג בן באביו.
מצבו הנפשי של המתנגד-נסיבות בהן אדם יכול להיות צלול ובריא לחלוטין אך עדיין תלוי בתלות מוחלטת הודגמו בפרשת מיקשווילי (ע"א 3828-98 רחל מיכקשווילי נ' דוד מחקשווילי , פ"ד נד(2) 337)
בעניין זה אלו היו עובדות המקרה:
אהרון ישר מחקשווילי נפטר ביום 5.6.1994, בהיותו בן 87 שנים. המנוח היה אדם אמיד. את נכסיו, ובכללם נכסי דלא ניידי, ירש מאביו, לאחר שעיזבונו של האב חולק בין המנוח לאחיו, וביניהם שלוש אחיותיו של המנוח – מלכה, רחל ורוזה – הן המערערות שבפנינו.
בשנת 1948, במהלך נסיעה עסקית לצרפת, נשא המנוח את חווה גורל לאישה. לבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים – דוד, כרמלה, ליאורה ורונית. תקופה ארוכה חיה המשפחה בבית הוריו של המנוח, יחד עם המערערות. אשת המנוח לא הייתה מקובלת על המערערות, ויחסן אליה היה קשה, ולעתים אף אלים. בשנת 1964, לאחר שוויתרה האישה על כל זכות ברכושו של המנוח, התגרשו השניים.
במהלך השנים, השאיר המנוח את ניהול עסקיו בידי המערערות. בשנת 1984 הוא אף נתן ייפוי-כוח כללי למערערות 1 ו-2, והן עשו בכספיו שימוש כרצונן.
בשנת 1987 עבר המנוח להתגורר בבית המערערות. מעט לאחר שהעתיק את מגוריו לביתן, חתם המנוח, בתאריך 7.9.1987, על צוואה, בנוכחות עורך-דין. הצוואה נכתבה על-ידי המנוח, בכתב ידו, בבית המערערות ובנוכחותן.
בצוואתו ציווה המנוח את רכושו למערערות, תוך ציון מספרי תעודות הזהות שלהן, להוציא סך של 300,000 דולר, שאותם ציווה להקמת קרן צדקה לזכר הוריו, וכן 5,000 דולר שציווה לבנו, ו-100 ש"ח שציווה לכל אחת משלוש בנותיו.
בית המשפט המחוזי קבע כי:
"מהעדויות עלה כי המשיבות אכן שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח ובקשריו עם ילדיו ורעייתו. ביהמ"ש שמע ראיות… מהן ניתן ללמוד… על בידודו המוחלט, חולשתו ותלותו הנפשית והכלכלית באחיותיו…
במהלך השנים גם פעלו המשיבות לניתוק המנוח מילדיו… הניתוק הזה [לא] היה מתוך בחירת ילדי המנוח ומרצונו החופשי של אביהם. אדרבא התרשמתי מהעדויות כי במהלך השנים ניסו ילדי המנוח לחזק או לחדש את הקשר בינם לבין המנוח, אולם נתקלו 'בחומת הגנה' של אחיותיו שסלדו מהן. סלידה זו נבעה כנראה מסלידתן מאשת המנוח שלא הייתה לדעתן במעמד המתאים למשפחה. סבורתני שלא אחטא אם אומר שרק הבן דוד 'הצליח' לחדור דרך חומה זו ולבסס קשר עם אביו; אולי בשל היותו בן ממשיך למשפחה (המשיבות אינן נשואות)… אחיות המנוח בודדו אותו אפילו כשהיה על ערש דווי בבית החולים וניסו להרחיק אנשים מקירבתו…אורח החיים של המנוח במשך כל חייו, לרבות עובר לכתיבת הצוואה ואף לאחריה, ייצג מערכת יחסים מאד מיוחדת, מעין שלטון אמאזונות, שלטון שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא. הגעתי למסקנה כי במהלך כל השנים רצונו החופשי של המנוח נשלל. הוא הופעל ע"י המשיבות. במקרים מסויימים אפילו פחד לבטא את רצונו הוא…".
צוואה לזרים שמבטלת צוואה קודמת לילדים
פטירה בסמוך לעריכת הצוואות
בעניין אלוני, (עא 5640/92 י' אלוני ואח' נ' באומן, פ"ד מט(5) 373)
באותו עניין המתנגדת לצוואה בתם של המנוחים קרל ויונה (איוקה) פלצקו. בשנת 1971 ערכו המנוחים צוואות הדדיות שבהן הורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם לבתם. ארבע שנים אחר כך, ביטל את צוואותיהם הקודמות והורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם לנכדיהם של אדם שסייע להם בתקופת השואה.
מצבם הפיזי של המנוחים בעת החתימה על הצוואה היה רעוע ביותר. המנוח נפטר ביום 25.2.85, ארבעה ימים לאחר עריכת הצוואה, ואשתו נפטרה ביום 18.3.85, כחודש לאחר עריכת הצוואה.
שש שנים לאחר קיום הצוואה, פנתה בתם לבית המשפט המחוזי וביקשה לבטל את צווי קיום הצוואה. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה, ומכאן הערעור לבית המשפט העליון.
אם עלתה אצלכם שאלה האם הצוואה משקפת רצון חופשי – או אם קיימים סימנים לתלות, בידוד או מעורבות של הנהנה בעריכה – ניתן לקבוע פגישת בדיקה משפטית ממוקדת: ניתוח העובדות, בחינת הראיות הקיימות, והערכת סיכויי התנגדות/הגנה על הצוואה.
בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) קבע בית המשפט העליון את הלכת החוטים השזורים אשר משמעותה היא כי חוטים שונים של עילות שונות יכולים להישזר יחד ולהוביל למסקנה כוללת המשקפת את מלוא התמונה ולהוביל למסקנה המתבססת על מכלול הראיות ואיננה נצמדת אך ורק לעילת פסלות יחידה:
"התשובה לכך נעוצה בנקודת מבטו של בית המשפט המחוזי. הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה." (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15), פיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל.
ראו גם עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' פ' נ' א' פ' (17.11.19); עמ"ש 39988-09-17 ש' נ' ש' ואח' (27.12.18).
הלכת החוטים השזורים משמעותה כי לצורך הכרעה בית המשפט יכול להביא בחשבון את נסיבות עריכת הצוואה כמכלול. יצויין כי הלכת החוטים השזורים בפסיקה שאזכרה אותה, עסקה בעיקר בקבלת התנגדות לצוואות ובפרט שימושה בהקשר של השפעה בלתי הוגנת.
הנחיות רשמיות באשר לאופן הגשת התנגדות לצו קיום צוואה, לרבות הגשה מקוונת ודרישות פרוצדורליות, מפורסמות באתר הרשם לענייני ירושה במשרד המשפטים.
בעניין שדה נדון מצב בו הבן הביא את אביו מבית-החולים למשרדו של עורך-דין, שם נכתבה הצוואה (לטובת הבן), מסר הנחיות לעורך-הדין בדבר הוראות הצוואה וגם נכח בשעת חיתום הצוואה.
לאחר שלא נותר מקום אף לספק קל שהמנוח ידע היטב את אשר הוא מבקש והוא ציווה את אשר ציווה לפי רצונו הוא, קבע בית-המשפט כי ליווי האב החולה על-ידי בנו אין בו, כשהוא לעצמו, להראות על השפעה בלתי-הוגנת כלשהי.
לעומת זאת, בענין עצמון קבע כב’ השופט גייפמן, כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים את קיום הצוואה, בין יתר הנסיבות, הם מיהרו להביא את אביהם לעורך-דין בכדי לערוך צוואה.
באותו מקרה התרשם בית-המשפט מדר פעולות שבוצעו, ובעיקר מהבהילות שבעריכת הצוואה, אשר תוארה באופן דומה על-ידי הפרקליט שערך את הצוואה. התובעים את קיום הצוואה התלוו לאב למשרד עורך-הדין, שמעולם לא טיפל בענייני אביהם ולא היה מוכר לאב. כל השלבים נעשו לאלתר, ובאותה פגישה יחידה במרש עורך-הדין גם הודפסה הצוואה ונערכה לאלתר.
שני הזוכים בצוואה לעניין נכס המקרקעין, התובעים, טרחו והתייצבו עם אביהם במרד עורך-הדין שערך את הצואוה במועד עריכת הצוואה. אחד מהם הסיע את אביו מהבית למשרד עורך-הדין, והשני, שנוכחותו כלל לא הייתה נחוצה, הגיע באוטובוס למשרד עורך-הדין שערך את הצוואה, ואף נטל חופש מעבודתו במיוחד לשם כך. רק הבן שהודר מירושת נכס המקרקעין, לא הוזמן לעריכת הצוואה ולא עודכן על-ידי אחיו.
בעניין גולדמן קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בהבאת המצווה לעורך דין המוכר לזוכה, ולו יהא זה עורך-דין אשר טיפל בענייניו של הזוכה, כדי להצביע על עילת פסול – לא על-פי סעיף 30 ולא על פי סעיף 35 לחוק הירושה, וזאת כאשר הוכח שהמצווה הוא אשר הנחה את עורך-הדין באשר לתוכן הצוואה.
יש להבחין בין סוגי מקרים: הראשון הוא כשההשפעה הבלתי-הוגנת צומחת מתוך נסיבות העניין, הכוונה למצב של חוסר שוויון בין הצדדים מבחינה מנטלית, מוסרית או חברתית. סוג שני של מקרים הוא השפעה בלתי-הוגנת הצומחת מתוך דפוס היחסים שבין הצדדים, מבוסס על אמון של אחד ברעהו כשיחסים אלה מקנים בדרך-כלל לצד האחד מעמד של עליונות כלפי האחר, כשההשפעה הלא הוגנת משמעה ניצול האמון או התלות שזכה בהם בעל ההשפעה. קטגוריה זו מתאימה יותר להגדרת “עושק” שבסעיף 18 לחוק החוזים, אם כי “עושק” מושתת על ניצול מצוקה וחולשה ואילו השפעה בלתי- הוגנת מקורה ביחסי תלות ואמון.
ראוי להדגיש כי החלוקה בין הקטגוריות אינה כה חדה. היא עשויה לשמש מבחן עזר, אולם החשיבות המרכזית נוגעת לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. על-פי דיני היושר, בעוד שבמקרים הנמנים עם הקטגוריה הראשונה על הטוען לבטלות להוכיח שהופעלה ההשפעה הבלתי-הוגנת, הרי במקרים הנמנים על הקטגוריה השניה, נוצרה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואזי על הטוען לקיום העסקה להוכיח העדר השפעה בלתי-הוגנת. אולם באותם מקרים המשתייכים לקטגוריה השניה, אך אינם נכללים באותם דפוסי יחסים קבועים וברורים המעלים קיומה של חזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, על הצד הטוען להשפעה כזו להביא ראיות לכאורה בדבר קיומה, שיש בהן כדי להקים את החזקה ואז עובר הנטל הסופי על הכופר בקיומה.
מראה מקום ופסקי דין שאוזכרו
– פירוש הצוואה מפניה ומתוכה (בעיקר נוסח לא סביר בצוואה או טעות המצביעה על אי-סבירות בניסוח או קריאה מדוקדקת של הצוואה;
מבחן שינוי ברצונם של המנוחים תוך תקופה קצרה (קיום הוכחה על רצון שונה זמן קצר לפני עריכת הצוואה).
חתימת המצווה בדרך שונה ואחרת
צוואה לא ברורה
המנוחה, נולדה ברוסיה ביום 1924, ונפטרה ביום 2015, בהיותה בת 90. המנוחה הייתה דוברת רוסית ועברית, ובמותה הייתה אלמנה.
למנוחה ולאב היו שני בנים: הבן הקטן, י' ז"ל (להלן: הבן המנוח), והבכור א' יבל"א (להלן: הבן א') הקרוי גם ש' ו- ס'.
גם האב וגם הבן המנוח נפטרו לפני המנוחה.
בעלה של המנוחה הוריש לה את כל רכושו אשר עיקרו היה בית.
הבן המנוח נפטר גם הוא לפני המנוחה אך בטרם פטירתו הסתבך עם עסקיו, נפתח נגדו תיק הוצל"פ, ובשנת 1998 בגלל אותה הסתבכות עזב עם משפחתו את הארץ וחי בחו"ל עד שנת 2012, שנה בה חזר לישראל להמשך טיפול במחלת הסרטן.
הבן השני הבן א' היה נשוי ואולם לאחר גירושיו עבר להתגורר בבית הוריו יחד עם אמו.
בצוואה, שנעשתה בהיות המנוחה כבת 86, הורישה המנוחה את כל רכושה לבן א' בלבד. בצוואה לא היה כל הסבר מדוע הבן השני מנושל מכל רכושו.
בנוסף, ביום 21.3.2012, בהיות המנוחה כבת 87, חתמה המנוחה בפני עו"ד על התחייבות ולפיה "לא תמכור או תעביר או תשעבד או תעשה כל עסקה אחרת" בבית, אלא בהסכמת הבן א' בכתב, ובאותו יום אף נרשמה על כך הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין.
לאחר מות המנוחה, ביקשו ילדי הבן המנוח העתק צוואה אך לא קיבלו לכן הגישו בקשה למתן צו ירושה על פי דין וכאשר עשו זאת לפתע צצה הצוואה והוגשה בקשה לצו קיום צוואה.
ילדי הבן המנוח הגישו התנגדות לצוואה בטענות הבאות: היעדר כשירות, שינוי צוואה הדדית בניגוד לסעיף 8א' לחוק הירושה; הוראת יורש אחר יורש בצוואה; הזוכה על פי הצוואה לקח חלק בעריכתה; היעדר גמירת דעת של המנוחה- איננה משקפת את רצונה; הונאה, מרמה, מצג שווא, איומים, לחץ, כפיה קודם ובעת עריכת הצוואה וחתימתה; השפעה בלתי הוגנת על המנוחה וניצול מצבה הרפואי; יחסי תלות בין המנוחה לבין הבן א'.
הבן א' ביקש לקיים את הצוואה וטען כי המנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה ולא הוכח אחרת; לא התקיימה כל השפעה בלתי הוגנת מצדו כלפי המנוחה; המתנגדים לא היו בקשר עם המנוחה עד שנת 2012, ורק לאחר עריכת הצוואה שנערכה בשנת 2010, הם ניסו לפעול לשינוי הצוואה בפניות אל מנוחה כפי שהורה להם אביהם; לפיכך – גם המתנגדים סברו שהמנוחה הייתה כשירה לחתום על הצוואה בשנת 2010.
בית המשפט המחוזי בתל אביב כב' השופטת עינת רביד הפכה את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תוך שהיא קובעת שהעניין העיקרי שבו מן הראוי להתערב הוא מעורבות היורש ואשתו דאז בעריכת הצוואה ותוכנה בעריכת הצוואה ותוכנה ביחד עם השפעתו על המנוחה, תלותה בו וחששה מפניו.
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."
בשיחה עם הבן המנוח, המנוחה אומרת: "אני גרה כאן (כתוב אן- ע'ר') עם ס' והוא דואג לי ואני לא רוצה להתחיל איתו ככה" . עוד היא אומרת כי בכל הנוגע לצוואה עליה לדבר עם הבן א' לפני שתעשה שינוי. כך גם עולה ממערכת יחסיו עם האב המנוח, שהתלונן לרשויות הרווחה על התנהגותו של האח א' שהשתלט על ביתו, השפיל אותו ואף היכה אותו.
הוא פעל, כל הפעילות שלו וכל מה שהוא עשה, וכל זה שהוא נתקע שם בבית וזה שהוא לא רצה למכור את הבית, הכל היה בשביל שהכסף של הבית ילך אליו" (עמוד 11 שורות 4-1).
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה"
"…החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו הייתה זו הוראת אמת" (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19 בעמ' 30).
בפסק הדין בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב , פ"ד נט(3) 1 בסעיף 18 נכתב על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין "בסופו של יום עולה אפוא כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, [פורסם בנבו] בעמ' 228-227 (השופט ריבלין); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, [פורסם בנבו] בעמ' 847 (המשנה לנשיא ש' לוין). השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעומדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים."
אם עלתה אצלכם שאלה האם הצוואה משקפת רצון חופשי – או אם קיימים סימנים לתלות, בידוד או מעורבות של הנהנה בעריכה – ניתן לקבוע פגישת בדיקה משפטית ממוקדת: ניתוח העובדות, בחינת הראיות הקיימות, והערכת סיכויי התנגדות/הגנה על הצוואה.
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."
מן העדות שהובאה בפני בית המשפט עולה כי החתימה על הצוואה נערכה במטבח, כאשר שתי העדוֹת העידו שהיו בבית דקות ספורות בלבד, חתמו והלכו, ואף לא אחת מהן ציינה בעדותה, כי המנוחה הקריאה בפניהן את הצוואה, התייחסה לתוכנה או הצהירה בפניהן כי זו צוואתה, למרות שהדבר נכתב בשולי הצוואה, והן חתמו על כך.
"הדרישה באשר להצהרת המצווה כי "זו צוואתו" טרם חתימתו עליה באה להבטיח את מודעותו של המצווה למהות המסמך שעליו הוא חותם כצוואתו שלו. דרישה זו נועדה להסיר כל ספק בדבר גמירת דעתו ליתן לאותו מסמך נפקות משפטית של צוואה קודם שיוסיף הוא את חתימתו עליו. ההצהרה הזאת היא חלק ממרכיבי הצורה שנועדו להעמיד את המצווה על רצינותם של המסמך והמעמד, וכך לוודא כי הצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמתי."
ובהמשך: "תפקידם של העדים הוא לקבל את הצהרת המצווה שזו צוואתו ולצפות במעשה החתימה שלו עליה, וזאת למען יוכלו העדים למלא כהלכה את התפקיד השני שיועד להם: לאשר בכתב על פני הצוואה שהמצווה אכן הצהיר וחתם כאמור… הם אינם חייבים להכיר את תוכנה של הצוואה ולא מוטלת עליהם החובה להקריא אותה למצווה, הגם שנכון לעשות כן או לפחות להסביר לו את תוכנה ואת הוראותיה."
ומופנה הקורא שם בה"ש 38, לע"א 464/77 דהן נ' אזולאי, פ"ד לג(2) 16, הדן בעדים לצוואה, שלא הצהירו בפניהם כי "זו צוואתי", אלא נוסח אחר (כי היא יודעת על מה היא עומדת לחתום- עמוד 19 פסקה ראשונה לפסק הדין), ובית המשפט העליון מאשר כי בהצטרף קשיים נוספים יש לפסול את הצוואה.
מעדותן של העדות עלה באופן מזעזע שהן כלל לא דיברו עם המנוחה על הצוואה, אלא העידו שנכנסו לביתה, היא הציעה להן עוגיות וקפה, "כתבה משהו" והן חתמו היכן שהראתה להן, והלכו.
כך נראתה עדותה של אחת העדות וזו צוואה שבית משפט לענייני משפחה בתל אביב אישר:
"ת. לא ידעתי מה כתוב בצוואה, לא ידעתי שום דבר. קבעו לי יום ושעה, באתי, דפקתי בדלת. קבעו לי – אני לא זוכרת מי אמר לי. באתי, נ' פתחה לי את הדלת, הגעתי למטבח, שאלה אותי אם אני רוצה לשתות ושיש לה עוגיות טובות. אמרתי לה, לא, היה דף על השולחן במטבח, עם עט, חתמתי והלכתי….
ש.: לא החלפת איתה מילה אחת מעבר לכך?
וכך מעידה העדה השנייה ר' ב':
"ת. אני זוכרת שנכנסנו לשם, אני חושבת שהיא חתמה ואז אני חתמתי. אני זוכרת שהיא ישבה וכתבה משהו ואז אני נתבקשתי לחתום." (עמוד 6 שורות 19-18).
ושוב היא מפרטת בהמשך עדותה (בעמוד 8 שורות 21-17):
"ש. מה כן דובר בנוכחות?
ת. היא דיברה איתנו. היא הכניסה אותי לבית, הכוונה למנוחה, שאלה אם אנחנו רוצים לשתות, אני זוכרת. היא הייתה מאוד נעימה. אמרה שהיא לא רוצה לעכב אותנו. הכניסה אותנו למטבח, התיישבה כתבה משהו וביקשה מאיתנו לחתום.
ש. היא לא אמרה יותר מזה כלום?
ת. לא שאני זוכרת."
הפיסקה החשובה עבורינו עורכי הדין מגיע כעת: "העובדה שלא שמעו את המנוחה אומרת שזו צוואתה ואף חתמו על אישור שאינו מדויק על פני הצוואה פוגם בצוואה ומצטרף לכל הקושיות שעלו בנושא זה. דרך עריכת הצוואה, שנעשתה שלא בפני עורך דין (למרות שאין ספק שעורך דין ניסח אותה) ללא ליווי מקצועי בזמן החתימה, שאמור להקפיד שהמצווה ידע ויבין על מה הוא חותם וכך גם העדים לצוואה, מעוררת קשיים רבים. נראה שלא בכדי נבחרה דרך זו, של חתימה במטבח בפני עדוֹת מתנדבות, שהיו בדרכן לעבודה ובאו ל"שתי דקות", ובלי לתת למעמד את מלוא הכבוד והמשמעות, שהיה צריך לתת לו, והכל כדי שלא ניתן יהיה לקשר בין הצוואה לעורך הדין שניסח אותה ולהבין מה בדיוק אירע וגרם למנוחה לתת את כל רכושה לבן אחד".
בפסק הדין בע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769 (1986) נכתב על ידי הנשיא מ' שמגר:
"מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על-ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על-ידי אחר. אין בכך, כמובן, כדי למצות את מיגוון הנסיבות, שבהן יכולה להישמע טענה המעוגנת בסעיף 30, אך, כאמור כאן, הדרך של ההשפעה ונסיבות הפעלתה יכול להיות בהן כשלעצמן כדי ליצור אותם מרכיבים, המצביעים על כך שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו, ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה.
כמוזכר, נוצרת, למשל, מערכת נסיבות כאמור, כאשר מי שמשפיע על המצווה מנצל א תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה; השפעה המביאה לבטלות צוואה היא, למשל, השפעה שביטויה בלחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש, שאין לו כוח להתנגד, המביא את המצווה לכך שהוא מסכים לאמץ דעתו של האדם המשפיע. הסכמה בנסיבות כאלה ניתנת בלית ברירה ובשל חוסר הכוח להתנגד או להתמודד עם ההשפעה בשל מצבו של המצווה או בשל תלותו במי שמשפיע עליו. אך מובן, שאין לראות באמור
כבוד השופט נפתלי שילה כהרגלו מבריק כתמיד מסביר שלאור העובדה שהתברר לאחר חקירת העדות לצוואה, כי המנוחה לא הצהירה בפני העדות שזו צוואתה כמצוות סעיף 20 לחוק הירושה, נפל פגם בצוואה. המשמעות היא, שהנטל להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה של המנוחה, מוטל לפתחו של מבקש קיום הצוואה.
בבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.7.05) קבע כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין, שלא כל פגם בצוואה גורם להעברת הנטל. באותו מקרה, לא צוין בטקסט שקדם לחתימת העדים, שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו היא צוואתה. אולם, שונה הדבר במקרה דנן. בעניינינו, שתי העדות לא העידו שהמנוחה אמרה להם שזו היא צוואתה והן חתמו על הנייר שהמנוחה הראתה להן והלכו. הפגם אם כן, חמור בהרבה. לא ברור כלל שהמנוחה הבינה שהיא מחתימה את העדות על צוואה, היות שהיא כלל לא אמרה לעדות שמדובר בצוואה.
אם עלתה אצלכם שאלה האם הצוואה משקפת רצון חופשי – או אם קיימים סימנים לתלות, בידוד או מעורבות של הנהנה בעריכה – ניתן לקבוע פגישת בדיקה משפטית ממוקדת: ניתוח העובדות, בחינת הראיות הקיימות, והערכת סיכויי התנגדות/הגנה על הצוואה.
עו״ד ונוטריון רחל שחר עוסקת בדיני ירושה, צוואות, אפוטרופסות ודיני משפחה, ומלווה לקוחות בהליכי התנגדות לצוואות, ביטול צווי קיום, ליטיגציה משפחתית מורכבת וניהול תיקים עם רכיבים בינלאומיים ומסמכים לרשויות זרות. עבודתה בתחום מתמקדת בשילוב בין ניתוח ראייתי מדויק לבין יישום ההלכות המרכזיות בפסיקה בסוגיות של פגמים ברצון המצווה – ובהן השפעה בלתי הוגנת ומעורבות הנהנה בעריכת צוואה לפי סעיפים 30 ו-35 לחוק הירושה. המשרד מעניק טיפול אישי ובוטיקי, עם דגש על בניית אסטרטגיה משפטית מבוססת-מסמכים, איתור עדים וראיות תומכות, והצגת תמונה מצרפית (“החוטים השזורים”) כאשר נדרש – הכל במטרה להגיע לחקר רצונו האמיתי והחופשי של המצווה ולשמור על זכויות היורשים.
ש: מה ההבדל בין שכנוע לגיטימי לבין השפעה בלתי הוגנת?
ת: שכנוע לגיטימי משאיר למצווה מרחב בחירה אמיתי. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שמנצלת תלות/חולשה/בידוד או מעורבות בהליך, עד כדי פגיעה ממשית ברצון החופשי ובקבלת ההחלטה העצמאית של המצווה.
ש: אילו “דגלים אדומים” הכי חזקים בתיקי השפעה בלתי הוגנת?
ת: תלות עמוקה של המצווה בנהנה, בידוד חברתי, שינוי חד בצוואה סמוך לפטירה, מעורבות הנהנה בבחירת עורך הדין/תיאום הפגישה/נוכחות בזמן החתימה, והיעדר ייעוץ משפטי עצמאי למצווה.
ש: האם חייבים הוכחה ישירה (כמו הקלטה) כדי לנצח בתיק?
ת: לא. ברוב המקרים ההוכחה היא נסיבתית. בתי המשפט בוחנים מכלול ראיות: מסמכים רפואיים, עדים מהסביבה, תכתובות, התנהלות סביב עריכת הצוואה ודפוסי תלות ובידוד.
ש: מה המשמעות של סעיף 35 לחוק הירושה?
ת: אם הנהנה ערך את הצוואה, היה עד לעשייתה, או לקח חלק בעריכתה באופן אחר – ההוראה המזכה אותו (או את בן/בת זוגו) עלולה להיות בטלה. זה מסלול פסילה נפרד, שממוקד במעורבות בהליך.
ש: תוך כמה זמן מגישים התנגדות לצו קיום צוואה?
ת: ככלל, בתוך 14 ימים ממועד פרסום ההודעה על הבקשה. במקרים חריגים ניתן לבקש הארכת מועד, אך לא כדאי לבנות על זה.
ש: מה קורה אם הצוואה נפסלת?
ת: אם קיימת צוואה קודמת תקפה – היא עשויה לחול. אם אין צוואה תקפה, העיזבון יחולק לפי הירושה על פי דין.
עו״ד ונוטריונית רחל שחר, המופיעה בדירוג הבינלאומי של 50 המשרדים המובילים בישראל, נמנית עם המומחיות הבולטות בדיני משפחה, ירושה, צוואות ואפוטרופסות. בעלת ניסיון רב בליטיגציה מורכבת, עריכת צוואות מכל הסוגים, תכנון ירושה אסטרטגי, וניהול עיזבונות בישראל ובחו״ל.
המשרד מתמחה גם בהתנגדויות לצוואות, ובייצוג בתיקים העוסקים בהשפעה בלתי הוגנת, כשירות, פגמים בצוואה וסכסוכים בין יורשים — לצד כתיבת מדריך מקצועי בתחום זה, המשמש עורכי דין וסטודנטים.
אנו מלווים משפחות, יורשים ולקוחות בינלאומיים ומספקים שירות מקיף הכולל:
הגישה שלנו משלבת מקצוענות ללא פשרות, דיסקרטיות מלאה וזמינות אישית — כדי להעניק ללקוחות פתרונות מדויקים, יציבים וארוכי טווח.הגישה במשרד מבוססת על שילוב של עומק משפטי, חשיבה אסטרטגית, רגישות למצבים משפחתיים מורכבים ועמידה בלתי מתפשרת בסטנדרט מקצועי גבוה. כל זאת לצד דיסקרטיות מלאה, זמינות גבוהה ויחס אישי, שמטרתם להעניק ללקוחות פתרונות מדויקים, יציבים וארוכי טווח.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
