לשון הרע במשפחה איך מתגוננים מתביעה?

לשון הרע במשפחה ונושא תלונות שווא בגירושין תפס בשנים האחרונות תאוצה משמעותית. תביעות רבות מוגשות ללא ביסוס משפטי. כל הדרכים להתגונן מתביעת לשון הרע במשפחה מבלי להיות מחוייב בהוצאות

תאוצה זו הגיעה לשיאה בהנחיית השר לבטחון פנים לפיה המשטרה תדווח לבתי המשפט על תלונות שווא של נשים כנגד גברים.

במקביל לסעד הפלילי מתקיים סעד אזרחי בדמות של הגשת תביעת לשון הרע כשל תלונות שווא במשטרה.

מאמר זה ינסה לעשות סדר בנשוא פיצוי בגין תלונות שווא במשטרה בדמות עוולת לשון הרע ועוולת הרשלנות.

על מנת להמחיש את גישת בתי המשפט לענייני משפחה יובא במאמר זה מקרה אמיתי שהונח על שולחנו של כבוד סגן נשיא לענייני משפחה השופט אסף זגורי.

השאלה שעלתה לדיון הייתה האם יש לחייב אישה לפצות את בעלה לשעבר בתשלום כספי בשל תלונות במשטרה שהגישה בגין אלימות פיזית (כלפי בנם הקטין פלוני) ומינית (כלפי בתם הקטנה פלונית) – תלונות שנסגרו האחת מחוסר ראיות והשנייה מחוסר אשמה?

האם צריך לחול שינוי בתשובה כאשר השיח עובר משדה העוולה הפרטנית (איסור לשון הרע) לשדה עוולת המסגרת (רשלנות)?

לשון הרע במשפחה מקרה אמיתי מהחיים

באותו עניין שהובא בפני בית המשפט לענייני משפחה

האיש והאישה, שניהם יהודים, אזרחי ישראל, אשר נישאו זל"ז בשנת 1999 הביאו 3 ילדים  והתגרשו זו מזה ביום 20/10/2010.

האיש טען בכתב התביעה בה דרש פיצוי בגין לשון הרע במשפחה  כי האישה נוקטת בתחבולות שונות, לרבות בתלונות שווא במשטרה המייחסות אלימות לתובע כלפי ילדיו הקטינים והכל כדי לחבל בהסדרי הקשר בינו לבין ילדיו הקטינים.

האיש טען שבשנת 2008 האישה עזבה  את דירת הצדדים  לאחר שרוקנה אותה מתכולתה והעתיקה עמה את מקום מגורי הילדים לעיר אחרת.

לדבריו, לקראת מועד הדיון הראשון בבית משפט זה בעניין הסדרי שהות הגישה האישת תלונת שווא במשטרה כנגדו בגין אלימות פיזית כלפי בנו.

תלונה זו נסגרה ללא שהוגש כתב אישום כנגד האיש.

מאוחר יותר ובסוף שנת 2009, הורה בית המשפט לנתבעת להביא את הקטינים להסדרי מפגשים בבית האב ומשהאישה לא ניאותה למלא אחר החלטות שיפוטיות, הגיש האיש כנגדה בקשת צו לפי פק' ביזיון בית משפט.

 כאשר האישה נשאלה מדוע אינה ממלאת אחר הצו השיבה היא כי האיש פגע מינית בבתם הקטינה בת השנתיים.

האיש טען בכתב תביעתו כי הגשת התלונות הינה לשון הרע במשפחה וכי שתי התלונות שהוגשו במשטרה על ידי האישת הינן תלונות כוזבות ואין כל אמת מאחוריהן.

לדבריו התלונות שימשו כלי שרת בידי האישה על מנת שלא לאפשר לתובע לפגוש בילדים בניגוד להמלצות גורמי הרווחה.

לטענת האיש, הגשת התלונות במשטרה כנגדו מהווה פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע והדבר נעשה בחוסר תם לב, במכוון ובזדון כדי לפגוע בתובע, כאשר האישה יודעת שהאמור בתלונות אינו אמת.

האיש טוען, כי נגרמו לו נזקים בשל תלונות הסרק, בראש ובראשונה ביטול מפגשים עם ילדיו ו/או העברת המפגשים למרכז קשר ולא פחות חשוב, פגיעה קשה בתדמיתו ובשמו הטוב בקהילה.

עוד טען האיש כי נזקים אלה עולים בקנה אחד עם חוק לשון הרע בהתייחס לנושא לשון הרע במשפחה וכי יש לפצותו על כך.

לשון הרע במשפחה מה טען עו"ד של האישה?

האישה ביקשה להדוף התביעה על הסף. לשיטתה, כלל לא התקיים היסוד של "פרסום" שעה שכל שעשתה הוא מסירת חשדותיה למשטרה לשם ביצוע חקירה ומדובר בחוות דיווח על פי דין.

האישה טענה, כי נסה מביתה עם הילדים על רקע אלימות קשה שנקט כנגדה האיש במהלך הנישואין וכי יש לראות התנהלותה כחלק ממכלול הסכסוך.

האישה טענה לתחולת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה– 1965, קרי כי מסרה ידיעות לרשות מוסמכת ועשתה כן בתם לב, כאשר היא האמינה ועודה מאמינה בצדקת התלונות.

האישה הכחישה  מכל וכל הנזקים הנטענים לתובע וטענה, כי הגישה התלונות במשטרה באופן חסוי ודיסקרטי ביותר ונזהרה שלא לפרסם ברבים דבר קיומן של התלונות או ההליכים.

האישה טענה, כי אין כל קשר בין סדרי המפגשים והקשר בין האיש לבין ילדיו הקטינים וכי היא פעלה לפי הנחיות העו"ס לסדרי דין ואילו האיש היה זה שהפר הוראותיהן.

האישה הוסיפה, כי האיש מורגל בהגשת תביעות ובהתדיינות משפטית והתביעה הנוכחית אינה אלא ניסיון נוסף למרר את חייה ולבוא עמה חשבון על כך שהעזה לעזבו עם הילדים.

האם הגשת תלונה במשטרה היא הוצאת לשון הרע במשפחה?

הלכה פסוקה היא כי בעצם הגשת התלונה במשטרה נעשה על ידי האישה מעשה פרסום שיש בו כדי לפגוע בתובע, להשפילו ולבזותו ברבים, בשל מעשים המיוחסים לו (סעיפים 1-2 לחוק איסור לשון הרע).

הוא הדין ביחס לתלונה בגין אלימות פיזית כלפי פלוני וקל וחומר ביחס לתלונה בגין התקיפה המינית של פלונית. אלמלא היה בהגשת תלונה במשטרה משום אקט של פרסום לשון הרע, ספק אם היינו מוצאים בחוק איסור לשון הרע את ההגנות ביחס לפרסום זה.

יחד עם זאת למרות שלתלונה במשטרה מהווה לשון הרע קיימת בחוק לשון הרע הגנה ספציפית לעניין זה וזאת על מנת להגן על אנשים תמי לב המבקשים להגן על זכותם האזרחית והפלילית להגיש תלונות במשטרה.

מהי ההגנה בלשון הרע על תלונה במשטרה

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה– 1965 שזו לשונו:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"

הפסיקה קבעה, כי משטרת ישראל היא "רשות מוסמכת" לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות (ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1968)), ואף קבעה כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי-סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם (ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד לג(2) 222 (1979)).

סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה ביחס להתקיימות רכיב תם לב או שלילתו:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקה הפוכה בדבר היעדר תם לב בהתקיים אחד משלוש אלו:

"(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

סעיף 16(ב) קובע מבחן משולב – אובייקטיבי (העדר אמת בפרסום או אי-נקיטת אמצעים סבירים לבירור אמיתותם) וסובייקטיבי (אמונת המפרסם, כי הפרסום אינו אמת או כוונת המפרסם לפגוע בנפגע בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב (וראו: ראה בהקשר זה: פנינה להב "על חופש הביטוי בפסיקת בית המשפט  העליון", משפטים ז (תשל"ו) 374, 385).

משמעות הדיבור "תום לב" בהקשרה של הגנה זו מתייחס לאמונתה של המפרסמת באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתה מוטעית היא, וזאת בשל מדיניות של עידוד הגשת התלונות ע"י הציבור לגוף המקצועי שהוסמך לבררן.בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דֹב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981), קבע כב' השופט (כתארו אז) א' ברק, כי:

"…. עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא… לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינם אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו"

לשון הרע במשפחה פסקי דין

ועוד נקבע לעניין הגנה זו בע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר,[פורסם בנבו], כדלקמן:

 "…במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע, כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי…

מלשון הסעיף עולה, אם כן, כי על מנת להסתופף בצילה של ההגנה, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השניה, קיומו של תום לב בפרסום.

באשר להגנה שעניינה תלונה לממונה – לתום הלב הנדרש במסגרת הגנה זו, קיימים מאפיינים ייחודיים. ככלל, לצורך התקיימות יסוד זה נדרש שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה, ובמקרה כזה אין צורך בנקיטת אמצעים לפני הגשת התלונה כדי לבחון את אמיתותה, וזאת מתוך הנחה כי הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה … עוד נקבע, כי במידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, קיומו של זדון מצדו של המפרסם, או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה… כמו כן אין בעובדה שתלונה הובעה כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו.ההצדקה להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק נעוצה באינטרס הציבורי כי הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אף שללא חקירה ובדיקה מעמיקות יכול שמידע כזה יהיה שגוי ויגרום נזק לנפגע, הנחת החוק היא כי הרשות או הממונה על הנפגע יבדקו את המידע בטרם ינקטו צעדים על פיו. לפיכך משמשים הרשות או הממונה ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום."

לשון הרע במשפחה הגנת תום לב

באשר לנטל ההוכחה של הגנת תום הלב, הלכה פסוקה היא כי:

"… גם נטל הוכחתה של הגנת תום הלב- או ליתר דיוק: של כל אחת ואחת מהגנות תום הלב- מוטל על הנתבע או הנאשם. נטל זה חל לגבי כל אחד משני מרכיביה של כל אחת מההגנות. לפיכך מוטל על הנתבע או הנאשם להוכיח, כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות המצוינות בסעיפים הקטנים שבסעיף 15 לחוק, וגם כי עשה את הפרסום ב"תום לב". עם זאת, את מרכיב "תום הלב" יכול הנתבע או הנאשם להוכיח בצורה עקיפה באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק" (א. שנהר דיני לשון הרע(נבו הוצאה לאור בע"מ), 1997, 255-254).

ובמקום אחר נפסק:

"כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו:כי הפרסום נעשה על-ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח האיש אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין." (ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ(1992) (פורסם במאגרים [פורסם בנבו]  1989), כב' השופט מצא; ראו גם ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1) 1, 6 (1992); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001)).

שתי החזקות הנכללות בסעיף 16, אינן חלוטות. גם החזקה בדבר העדר תום לב, שבסעיף 16(ב) ניתנת לסתירה (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 138 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (1992)).

יל  מנת להשיב על השאלה  האם בהגשת 2 התלונות של האישה במשטרה כנגד האיש עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, יש  לבחון באופן רטרואקטיבי וסובייקטיבי (עד כמה שהדבר ניתן), האם האישה האמינה באמיתות התלונות שהוגשו על ידה, או שמא הגישה אותן בזדון ללא כל אמונה באמיתות הדברים. ככל שהתשובה בחיוב, תעמוד לה הגנת תם הלב. ככל שהתשובה בשלילה, ההגנה תקרוס.

פרסום לשון הרע במשפחה  כעוולת "רשלנות":

שאלה מקדמית היא, האם ניתן לקבל סעד של פיצוי כספי מכוח כפל עילות? עוולת הרשלנות הינה עוולת מסגרת ועוולת פרסום לשון הרע הינה עוולה פרטנית. האם רשאי הניזוק להגיש תביעה מכוח עוולת הרשלנות הגם שיש לו סעד מכוח עוולת איסור לשון הרע?  בית המשפט העליון – מפי השופט א' ברק – קבע, כי התשובה היא חיובית. בית המשפט מציין כי :

"לא פעם עשוי אותו אינטרס לקבל הגנתו הן על-ידי עוולה פרטיקולרית או מספר עוולות פרטיקולריות והן על-ידי עוולת מסגרת, כגון הרשלנות". לדעת בית המשפט אין בכך ולא כלום, משום שהעוולות השונות אינן כוללות סביבן "חגורות של הסדרים שליליים" לפיהן נשללת תחולתן של עוולות אחרות". (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 124 (1985)).

לשם הוכחת קיומה של עוולת הרשלנות בגין התלונות שהוגשו במשטרה אמור האיש (ולא האישה) להוכיח התקיימות 3 יסודות מצטברים כדלהלן:

            א.         קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית

            ב.         התרשלות – הפרת החובה.

נזק שנגרם בעקבות ההתרשלות (קשר סיבתי).

אחד מפסקי הדין הבודדים של בית המשפט העליון שנדרש לדיון בתחולת שתי העוולות הינו פסק דין אגשם (רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (פורסם באתר נבו) [2003])

בפסק הדין נקבע כי כי המפרסם התרשל כלפי הנפגע שעה שהגיש תלונה למשטרה בלא שערך קודם לכן בירור סביר לאימות חשדותיו.

באותו מקרה התברר בדיעבד, כי הפרסום לא היה אמת וכי המעביד (המפרסם) לא נקט בשום אמצעי לבדיקת אמיתות התלונה, אף כי היו ברשותו האמצעים לעשות כן.

לשון הרע במשפחה האם עולים כדי עוולה נזיקית?

 אלה היו דברי בית המשפט העליון:

"..כך,הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה. אכן, כאשר המשטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן עשויה היא לשאת לבדה באחריות אם היא עצמה התרשלה. וכך אומנם הוחלט בבג"ץ חילף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם".

כב' השופט אייל דורון בת"ק (שלום-חיפה) 51735-07-10 יוסי יקירי נ' ויקטוריה מייזלס (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 31/08/2011) ולפיה:

" … תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, המופקדת על פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה לגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה של אזרח בזכותו הטבעית להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה".

זאת במיוחד במקום שאין לאותו אדם פרטי כלים לביצוע בדיקות או אמצעים סבירים אחרים לאישוש החשד. מוסיף חברי כב' השופט א. דורון כך:

"נראה כי את ההלכה שנקבעה בפס"ד אגשם ראוי לפרש באופן המחיל אותה בנסיבות עובדתיות הקרובות לנסיבותיה. בהקשר זה יש מקום להבדיל בין מצב דברים שבו העובדות נשוא התלונה, אשר הקימו את החשד, לא נתפסו ע"י המתלונן בחושיו ואינן מצויות בידיעתו שלו אלא הובאו לידיעתו ע"י מאן דהוא, לבין מצב דברים שאינו כזה. במצב הדברים הראשון יש מקום לדרוש מן המתלונן לבצע חקירה ודרישה האם יש בסיס לעובדות המקימות את החשדות וממילא גם האם יש מקום להגשת תלונה בעקבות חשדות אלו. אין צורך בכך אם העובדות ידועות למתלונן בעצמו.באותה מידה יש מקום להבדיל בין הגשת תלונה בידי גורם שבידיו מצויים אמצעים סבירים לשם ביצוע חקירה ודרישה כאמור, לבין הגשתה בידי מי שנטול אמצעים כאלה. במצב הדברים הראשון יש מקום לדרוש מן המתלונן לנקוט את כל אמצעי הזהירות הסבירים שאדם סביר (ובדרך כלל – תאגיד סביר) במצבו, היה נוקט בנסיבות העניין" (סעיף 16 לפסק הדין לעיל).

ההלכה היא כי גם בעניין לשון הרע במשפחה כאשר בית המשפט מתרשם שמפרסם אכן האמין באמיתות התלונה, וביצע פרסום סביר של הדברים (כי במסירתם לרשות מוסמכת בלבד), הרי שהדבר יהווה מחסום מלקבוע קיומה של התרשלות המפרסם בפרסום (במסגרת עוולת הרשלנות). הקשחה זו נדרשת מטעמים של מדיניות שיפוטית העומדים בבסיס ההגנות של חוק לשון הרע והצורך בקוהרנטיות והרמונית שיפוטית ביישום והגנה על ערכי השיטה. הקשחה זו נדרשת בייחוד כאשר מטרת השימוש בעוולת הרשלנות הוא להתגבר על ההגנות שמקנה חוק איסור לשון הרע וזהו המקרה שבפניי.

יפים לעניין זה דבריה של דר' תמר גדרון הדנה בשאלת חפיפה או תחולת ההגנות שבחוק איסור לשון הרע על עוולת הרשלנות. וכך היו דבריה:

"עוולת הוצאת לשון הרע הינה עוולה פרטיקולרית. מיקומה מחוץ לפקודת הנזיקין – אין לו משמעות בהקשר זה. היחס בינה לבין עוולת הרשלנות יכול שיהיה כדלקמן :

1 ) אם עילת התביעה בעוולת הוצאת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של אשם כלשהו, כי אז תתעורר בעיית ה"חפיפה" רק בטווח המקרים בהם התנהגותו של המפרסם אינה סבירה – דהיינו, התנהגות רשלנית, התנהגות שיש בה מודעות והתנהגות מכוונת. התנהגות כזו תיפול הן לגדר העוולה הפרטיקולרית והן לגדר עוולת הרשלנות; התנהגות סבירה תקנה עילה אך ורק לפי עוולת הוצאת שם רע;

2) אם עילת התביעה בעוולת הוצאת לשון הרע מותנית במודעות, כגישתו של פרופ' פלר, הרי במקרה של הוצאת לשון הרע ברשלנות תהיה עילה רק בעוולת הרשלנות, ואילו במקרה של התנהגות שיש בה מודעות או התנהגות מכוונת, יחול חוק איסור לשון הרע. כאן ייתכנו מקרי "חפיפה" מקום שההתנהגות הייתה מלווה במודעות או שהייתה מכוונת, שכן התנהגות כזו נופלת, כאמור, גם בגדרה של עוולת הרשלנות;

3) אם, טעונה עוולת הוצאת שם רע הוכחת רשלנות לפחות, כי אז במקרה בו אין כל רשלנות מצד המפרסם לא תהיה עילה לא ברשלנות ולא על פי חוק איסור לשון הרע. כשיתקיים יסוד הרשלנות יעמדו לתובע, לכאורה, שני ערוצי תביעה אלטרנטיביים חופפים. לעתים תהיה עדיפות לשימוש בעוולת הרשלנות – כך במקרה בו עומדת לנתבע הגנה לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (אף כי ייתכן שהגנה כזו תמצא מקומה גם במסגרת השיקולים הערכיים שבעוולת הרשלנות – בשאלת קיומה של החובה או בשאלת הפרתה); מאידך, יהיו מקרים בהם תהיה עדיפות לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע – כך במקרה בו הוצאה לשון הרע בתום לב, אך בנסיבות שאינן נופלות לגדר אחת החלופות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. במקרה כזה לא תהיה לנתבע הגנה (רשימת ההגנות בחוק ממצה) ולכן מצבו של האיש, לפי החוק – עדיף." (תמר גדרון, "לשון הרע – עוולת  רשלנות?", המשפט ד 219, 233 (תשנ"ט-1998)

לעניין מסירת ידיעות לרשות המוסמכת (קרי למשטרה), הרי כדי שהגנת תם הלב לא תחול, נדרשת מודעות של המפרסם או המתלונן לכך שדבריו אינם אמת רק אז יחוב המפרסם לפי חוק איסור לשון הרע. אם כך, הרי שעילת התביעה (לפי חוק איסור לשון הרע) מותנית במודעות לכל הפחות כדברי דר' גדרון, הרי שתיתכן חפיפה בין העוולות (איסור לשון הרע ורשלנות) ועומדים לפיכך לתובע 2 מסלולי התביעה האמורים. עם זאת אוסיף משלי ואומר עוד שלוש דבריי אלה:

בהחלט ייתכן וראוי, כי שיקולי מדיניות שיפוטית שעומדים בבסיס הגנת 15(8) לחוק איסור לשון הרע יהיו יפים גם לצורך עוולת הרשלנות לענין קביעת סטנדרט הזהירות המושגי והקונקרטי.

כפועל יוצא ניתן יהיה לקבוע, כי הגשת תלונה במשטרה אינה מהווה הפרה של חובת הזהירות החלה על המתלוננת, אם זו האמינה באמיתות התלונה (בדומה להגנה סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע) ובכפוף לכך שהפרסום לא חרג ממסירת הפרטים לרשות המוסמכת. רוצה לומר, כי הגנת תם הלב מחוק איסור לשון הרע תשמש פרמטר לבחינת סבירות התנהלות המפרסם בעוולת הרשלנות.

בנוסף, לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות ולעתים החובה לקבוע בשל אותם שיקולי מדיניות שיפוטית, כי יש מקום לחסום תביעה בגין פרסום לשון הרע בעוולת הרשלנות, בשל הגשת תלונה למשטרה, אף מקום שכל יסודות עוולת המסגרת מתקיימים (כפי שנעשה הדבר באופן ברור וחד משמעי בעניין ניאוף בנישואין ברע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני, פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29/10/13).

לשון הרע במשפחה-הגשת תלונה על פגיעה מינית

דיון ראייתי (ומשפטי במשקפי הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע:

התלונה בגין הפגיעה המינית בקטינה הוגשה ביום 31.12.09 והיא נסגרה בחודש ינואר 2010 מפאת חוסר אשמה וכך בלשון חוקרת הילדים, הגב' עירית גולן אשר העידה:

"לאחר שאני מעיינת בתיק החקירה ב-07.01 המלצתי לסגור את התיק כ"כללי", המשמעות היא שאין עבירה פלילית שבוצעה כנגד הקטינים…" (ראה עמוד 37 שורות 16-17 לפרוטוקול מיום 30.06.13).

בחינת התסקירים אשר הוגשו עובר להגשת התלונה ולאחריה:

התלונה הוגשה ביום 31/12/09. כחודש ימים קודם לכן, ביום 25.11.09 ניתנה החלטה של כב' השופטת המנוחה כרייני ז"ל, המאמצת ההמלצות שבתסקיר הסעד מיום 23.11.09, תסקיר זה התבסס על דיווחים מהצדדים על התנהלות הסדרי הראיה, מפגשים עם הילדים, דווח מ"אלמגור" מהמטפלת בדרמה בילד פלוני, סיכום תצפית אינטראקציה הורים, ניתוח והערכה ע"י נדב וינטראוב מהיחידה לשלום הילד.

על פי המלצות התסקיר מיום 23.11.09, הוסרו הסדרי הראיה בפיקוח בין האיש לילדיו ובפרק הסיכום ניתנה התייחסות לחוות דעתו של הפסיכולוג נדב וינטראוב לפיו, לא התקבלה תמונה, כי האב מסוכן לילדיו ובהתאם לכך נקבעו הסדרי ראייה בין האב לקטינים פעמיים בשבוע וכן בכל סופ"ש שני עוד הומלץ, כי ההורים יישאו בחלקים שווים בנטל הוצאות הנסיעה.

יצוין, כי בפני העו"ס לסדרי דין ובפני הפסיכולוג אשר ערכו את הבדיקות שבועות ספורים בטרם הוגשה התלונה לא הועלה מצד האישה כל חשד לפיו האיש פוגע בפלונית מינית הדבר גם לא אוזכר ביתר ההליכים אשר קדמו להגשת התלונה; כך למשל, בחוות דעתו של הפסיכולוג נדב וינטראוב שם נבדקו טענות אלימות פיזית אך לא מינית ואף נמצא בסופו של יום, כי האב איננו מסוכן לילדיו, כן יש לציין, כי עוד קודם לכן וגם בתסקיר מיום 27.05.09, אין כל אזכור לטענות של האם בדבר אלימות מינית כלפי פלונית, נהפוך הוא ; על פי תסקיר זה  כבר בגיל שנה וחצי קיבל האיש את הקטינה פלונית כל שישי שבת להסדרי ראיה כולל לינה.

לאחר מתן תוקף של החלטה לתסקיר מיום 23.11.09 התברר, כי האם לא קיימה את חלקה בהסדרי הראיה ולא הסיעה הקטינים לאביהם ובגין התנהלות זו הוגשה מטעם האב בקשה לביזיון בית המשפט והאישה חויבה ב-2,000 ₪ בשל אי קיום חלקה בהסדרים. או-אז עלו בקרבה של האישה (לשיטתה) החשדות באשר לפגיעה המינית בפלונית וכאשר הגיעה היא לועדת התסקירים, הצטיידה בקלטת וידאו שערכה בעצמה ובה מוקלטת הקטינה מתארת את שלכאורה אביה עשה לה.

ביום 04.01.10 נתקבל דיווח בבית המשפט מהמחלקה לשירותים חברתיים בקריית אתא ולפיו האם דיווחה ביום 3.01.10 במסגרת ועדת תסקירים על חשש מפגיעה מינית של האב בילדה ולכן הועברו המפגשים בין האב לפלונית באותו השלב למרכז קשר.

בשל טענות קשות אלו של האישה, נתבקש על ידי בית המשפט תסקיר משלים וביום 04.01.10 נתקבלו ממצאי ועדת התסקירים בראשות הגב' מזל דהאן עו"ס מחוזית לסדרי דין ובהשתתפות עו"ס נוספות לסדרי דין ה"ה סימה בנימיני ומזל וולף וכן האישה. ועדת התסקירים התרשמה, כי על המפגשים בין האב לבניו פלוני ואלמוני להתקיים כסדרם ואילו על המפגשים בין האב לפלונית נכון למועדים הרלוונטיים להיערך במרכז הקשר לתקופה קצרה (ארבעה מפגשים בלבד) אשר לאחריה תיערך הערכה מחודשת לגבי ההמשך.

בית המשפט קובע כי בחינת העדויות שיוצרות רושם, כי האישה פעלה בתם לב ומתוך חרדה לבתה הקטינה

אל מול תסקירים, מסמכים ותיעוד כתוב ניצבות בפני בית המשפט עדויות והסברים הן של האישה והן של עורכי המסמכים (עו"ס לסדרי דין וחוקרת נוער). התסקירים נכתבו בזמנים מסוימים ולצרכים מסוימים שאינם בירור המסוכנות המינית של האב כלפי הקטינה או בירור אמונת האישה בדבריה בעניין זה. על כן, נזהר בית המשפט ממתן משקל יתר למה שנאמר ולא נאמר בהם. בכל הנוגע לעדות מומחית שהובאה מטעם האישה וממנה עולה על פניו, כי צפיה בסרטון מעלה חשד שהקטינה הייתה קרבן לפגיעה מינית, אין ולא היה כל מקום לעדות זו כפי שנקבע בהחלטתי ביניים בתיק זה, שעה שלב המחלוקת הינו בשאלת מידת אמונתה של האישה באמיתות דבריה ולא בשאלת מידת אמונו של איש מקצוע באמיתות דברי הקטינה. על כן, אין רלבנטיות לעדותה. אף עדות האיש פחות רלבנטית, שעה שמי שנושאת בעול הוכחת קיומה של הגנת תם הלב היא האישה.

בית המשפט קובע כי: "אף אם הופרה חובת זהירות קונקרטית, איני סבור שהתרחשה התרשלות מצדה של האישה. במסגרת הוכחת יסוד ההתרשלות נבחנת השאלה האם התנהגותו של המזיק הייתה התנהגות בלתי-ראויה, החורגת מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות. לשם כך משמש סטנדרט אובייקטיבי – הוא עקרון הסבירות – הנבחן בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה (ראו למשל: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 508-507 (2004),ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, (29/06/2008, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

לשון הרע במשפחה שיקולי מדיניות שיפוטית

שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה מצדיקים מניעת מעקף של העוולה הפרטנית של איסור פרסום לשון הרע הקבוע בחוק איסור לשון הרע. הם אף מצדיקים עידוד הגשת תלונות למשטרה בגין התעללות מינית של הורים בקטינים. וכבר נפסק לא אחת, כי אין לחסום תביעות נזיקיות במרחב המשפחתי כאשר האינטרס הציבורי חובר לאינטרס הפרטי במטרה למגר תופעות שאין כל מקום להגן עליהן. כך הם פני הדברים כאשר עסקינן בסוגיית אלימות בתוך התא במשפחתי, בין אם זו עניינה בבני הזוג בינם לבין עצמם ובין באלימות של הורה כלפי ילדו (וראה כדוגמה: תמ"ש (י-ם) 2160/99 ל' נ' ל' (31/8/2005 פורסם במאגרים [פורסם בנבו]); תמ"ש (קריות) 1330/01 א וה' נ' פלוני(4/6/2009 , פורסם במאגרים [פורסם בנבו]); תמ"ש (ת"א) 2880/00 מ.פ נ' י.ש(6/11/2003, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

אך שיקולי מדיניות שיפוטית אלה המכניסים לטרקלין הדיונים את התביעה הנזיקית ומצדיקים פיצוי, הם גם אלה שלא יאפשרו הגנה בפני תביעות לשון הרע מקום שעסקינן בתלונה זדונית, מכוונת וכוזבת שהמתלונן יודע שהיא כזו.

בפסק דין זה מביא השופט זגורי גם ציטוטים חשובים של  דר' בנימין שמואלי הגורס כי על בית המשפט לענייני משפחה לפתח קשת סעדים אלטרנטיבית לזו הקיימת בדיני הנזיקין הקלסיים (ב. שמואלי, "תביעות נזיקין בין בני זוג  – התדיינות או חסינות?" מחקרי משפטיכז(1) 139-205 (להלן : "שמואלי"). אחד הכלים שמציע דר' שמואלי במאמרו כדי להתמודד עם תביעות נזיקין בין בני זוג לשעבר הוא הצורך להפעיל סעדים "רגשיים" וחדשים כגון התנצלות, הבעת חרטה והימנעות מביצוע העוולה בעתיד (עמ' 194-195 למאמרו). בית המשפט ניסה בכל דרך אפשרית להביא הצדדים ליישוב הסכסוך בדרכי שלום תוך שהציע בין השאר כי האישה תתנצל בפני האיש על הנזקים שנגרמו לו. למרבה הצער, האישה סירבה לכך ואף הגישה תלונה נוספת במשטרה תוך כדי ההליך הנוכחי, הואיל ונתחזקה בעמדתה כי הנתבע מסכן מינית את ילדיה, לרבות לאור חוות דעת מומחית מטעמה. על כך יש להצר.

התביעה לפיצוי בגין לשון הרע נדחית לגופה מטעמים ראייתיים (לאור הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע) ומשיקולים של מדיניות שיפוטית (היעדר חובת זהירות קונקרטית והיעדר התרשלות לעניין עוולת הרשלנות).

עורך דין גירושין השירותים הנפוצים: שאנו מספקים לתביעות בענייני גירושין

צרו קשר היום לקבלת ייעוץ ללא התחייבות

עורך דין צוואה

עורך דין מומלץ 2021 לצוואות וירושות רחל רייצ'ל שחר בהובלתה של רחל רייצ'ל שחר וצוות משרדה כמו גם עורכי דין מומחים בטיפול ובייעוץ בנושאי צוואות

קרא עוד »

על מה עברנו במאמר זה