השפעה בלתי הוגנת בצוואה היא עילה לפסילת הוראה בצוואה בהתאם לסעיף 30(א) לחוק הירושה, כאשר מדובר בהשפעה שמובילה לכך שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה.
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."
בתי המשפט אינם נדרשים להוכיח כוונה רעה או מעשה פלילי; די בכך שהוכח כי המצווה פעל תחת השפעה שפגמה ברצונו החופשי.
בתי המשפט מפעילים מבחנים שנקבעו בפסיקה, כדי לקבוע אם אכן הייתה השפעה בלתי הוגנת:
האם המצווה היה עצמאי פיזית ונפשית בעת עריכת הצוואה? ככל שהתלות גבוהה יותר – החשש להשפעה בלתי הוגנת גובר.
האם הנהנה העניק למצווה סיוע יומיומי או היה דמות מרכזית בחייו?
מצווה שמבודד מאחרים, ונמצא בקשר רק עם הנהנה, מצוי בסיכון גבוה להשפעה אסורה.
האם המצווה קיבל ייעוץ משפטי עצמאי? מי יזם את הצוואה? האם הנהנה היה מעורב בעריכתה?
כאשר ניתן להראות שמעורבות הנהנה בעריכת הצוואה חורגת מהרגיל – לדוגמה, הוא הביא את המצווה לעורך הדין, היה מעורב בניסוח, או נוכח בעת החתימה – קמה חזקה משפטית שיש לבחון.
סעיף זה קובע כי צוואה המזכה את מי שערך אותה או לקח חלק בעריכתה – בטלה. מדובר בהוראת פסילה אוטומטית, ללא צורך להוכיח השפעה בלתי הוגנת בפועל.
מטפלת קיבלה את כל הרכוש בצוואה שנערכה כחודש לפני מות המצווה, שהיה תלוי בה לחלוטין. נקבע כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת.
קשישה ערכה צוואה לטובת בנה תוך הדחת בתה. הוכח שהייתה תלות נפשית ופיזית מוחלטת בבנה – הצוואה בוטלה.
קשיש ערך צוואה לטובת מי שטיפלו בו. ביהמ"ש קבע כי הבאת המצווה לעורך הדין, עריכת הצוואה "בו במקום" ומידת התלות – מצביעים על השפעה בלתי הוגנת.
לא בהכרח. פס"ד שטיינר קבע שקרבה בין המטפל למצווה, גם אם יש תלות, אינה מספיקה. יש להוכיח שלילת רצון חופשי.
כאשר:
כאשר אדם מפעיל לחץ, תלות, מניפולציה או השפעה פסולה על המצווה – והצוואה אינה מבטאת את רצונו האמיתי.
באמצעות עדויות, חוות דעת רפואיות, בדיקת תלות, מעורבות הנהנה וניתוק מיתר היורשים.
השפעה רגילה נעשית מתוך דיאלוג, רצון חופשי ויחסי קרבה. השפעה בלתי הוגנת נובעת מתלות, לחץ, איום או בידוד.
לא. יש לבדוק את נסיבות עריכתה. גיל כשלעצמו אינו עילה לפסילה.
כן, בהתקיים עילה משפטית תקפה (כגון השפעה אסורה) ותוך שמירה על מועדים הקבועים בחוק.
כן, אם יוכח שהצוואה נעשתה ללא השפעה פסולה ובתנאים של רצון חופשי וליווי משפטי עצמאי.
השפעה בלתי הוגנת בצוואה היא תופעה מורכבת מבחינה משפטית, מוסרית וחברתית. במקרים רבים, דווקא הקרובים ביותר הם אלו שמשפיעים על המצווה בעת חולשה. ככל שההכנה לצוואה נעשית בליווי עו"ד ניטרלי, בתיעוד מלא וללא מעורבות הנהנים – כך יפחת הסיכון לביטולה בעתיד.
זקוקים לייעוץ משפטי בנושא צוואות והשפעה בלתי הוגנת? פנו אלינו – משרד עורכי דין רחל שחר
הרצאתה של עורכת הדין רחל שחר במסגרת השתלמות עורכי דין שמסבירה מה זה אומר השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואות ואיך החוק יודע לבחון את זה:
30. (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.
ההשפעה הבלתי-הוגנת האמורה בסעיף 30 לחוק, אין משמעותה דווקא “מעשה בלתי-הוגן”. אין הדברים נבחנים על-פי מטרת המעשה או התוצאה – וגם השפעה לצרכים חיוביים ביותר – יכולה להיחשב לבלתי-הוגנת.
מה שמחפשים בתי המשפט בסוגייה של השפעה בלתי הוגנת זה יסוד של אי הגינות על פי הקודים החברתיים והמוסריים שלנו כחברה.
אין מחלוקת כיום כי לבטל צוואה, כשעולה חשד ראייתי שהצוואה נערכה בהשפעה לא הוגנת מסוג כלשהו ואינה משקפת את רצונו האמיתי של המוריש, כפי שמחייב אותנו חוק הירושה.
למידע נוסף על השפעה בלתי הוגנת >>>
מכיוון שהשפעה בלתי הוגנת היא פרשנות לאירועים חברתיים ומכיוון שקיימים כל העת שינויים חברתיים, בתי המשפט מפתחים עניין זה באמצעות הפסיקה ממקרה למקרה (מערכת המשפט הישראלית קזואיסטית).
לכן רשימת המבחנים שתובא בהרצאה זו היא אוסף מבחני מפתח משמעותיים מהפסיקה שמשמשת כלי עזר לכל עורך דין.
האם מטרה להשפיע על המנוח היא בהכרח השפעה בלתי הוגנת? כעולה מפסק הדין גודמן – (עא 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות ) – כלל ועיקר לא.
שלמה ויוסף מוסאיוף החתומים על הצוואה כעדים, הם בניו של המנוח. העד השלישי שחתם עליה, יואל הגין, הוא נכדו של המנוח (בנה של אחת המערערות), והוא שכתב את הצוואה בכתב-ידו, בדירתו של המנוח, במלון רמדה רנסנס בירושלים, במוצאי שבת, עובר לחתימה עליה.
המנוח היה אדם דתי מאוד והייתה לו התנגדות לצוואת ירושה לבנותיו שאינן נושאות את השם מוסאיוף אף שהיה עתיר נכסים, לא הרבה המנוח להעניק מרכושו לבנותיו גם בחייו. בשל התנגדותו זו לצוואת לבנותיו, ערך צוואה בה הדיר אותן.
בנו יוסף ריחם על אחיותיו שהודרו מהירושה פנה לאחיו שלמה – גם הוא עתיר ממון ונכסים, מתגורר בלונדון ולו גם דירה במלון דניאל בהרצליה וביקש ממנו כי יחד יסייעו לאחיותיהם וישכנעו את אביהם להוריש לאחיות. יוער כי כוונת המנוח הייתה לתרום את הנכס לישיבה.
הכוונה מצאה ביטוי בצוואותיו הקודמות מ- 1976ומ- 1983ובכתב ההקדש מ-1973.הבנים היו מודעים לכוונה זו. האחים שלמה ויוסף מוסאיוף ואחיינם יואל עלו לירושלים במטרה להשפיע על המנוח לצוות את הנכס לבנותיו. בשיחתם עמו הזכירו לו את סיפור בנות צלופחד שקיבלו חלק בירושת אביהן ואת העובדה שאביו (סבם) ציווה מרכושו לבנותיו. הצוואה נכתבה על-ידי יואל בכתב-ידו תוך התייעצות עם שלמה ללא שיתוף המנוח, וזאת בדירת המנוח עובר לחתימה. הצוואה הוקראה למנוח והוא ביקש לדעת "אם זה לבנות מיד או לאחר מותו", ומשהובהר לו שזה לאחר מותו חתם על המסמך, ועליו חתמו כעדים יוסף ושלמה מוסאיוף ויואל הגין.
המנוח, שהיה אלמן וחשוך בנים, הלך לעולמו הוא כבן שבעים ושמונה. כשישה חודשים לפני פטירת המנוח החלה מטפלת (העותרת) לעבוד בביתו, ומאז ועד ליום מותו שירתה אותו וטיפלה בו.
במותו הותיר המנוח שתי צוואות: בצוואה הראשונה, ציווה את כל רכושו לרופא ד"ר יצחק חמרה. בצוואתו השנייה שערך שבעה שבועות לפני מותו, ציווה את כל רכושו למטפלת.
לאחר מות המנוח הגיש ד"ר חמרה לבית-המשפט המחוזי, בקשה לקיום הצוואה הראשונה, ואילו המטפלת הגישה התנגדות לקיום הצוואה הראשונה ובקשה לקיום הצוואה השנייה. ההתדיינות בין השניים הסתיימה בפשרה, שלפיה תקבל המטפלת מכספי העיזבון, סכום של כ-30,000 דולר, ובתמורה לכך תסיר את התנגדותה לקיום הצוואה הראשונה, ובעקבות הפשרה ציווה בית-המשפט לקיים את הצוואה הראשונה.
ואולם, זמן-מה לאחר סיום ההליך, הועמד ד"ר חמרה לדין באשמות עושק ומירמה, על כך שערך לטובת עצמו צוואות של קשישים, ובהן גם צוואתו הראשונה של המנוח. ומשהורשע בדינו, ביטל בית-המשפט את הצו שניתן על-פי בקשתו, לקיומה של הצוואה הראשונה. משבוטל הצו לקיום צוואתו הראשונה של המנוח, חידשה העותרת את בקשתה לקיום צוואתו השנייה. עתה נתקלה בקשתה בהתנגדות היועץ המשפטי לממשלה.
טענת היועץ המשפטי לממשלה לפני בית-המשפט המחוזי הייתה, כי הצוואה שערך המנוח לטובת העותרת היא חסרת תוקף ומן הדין להכריזה כבטלה: ראשית, מפני שבזמן שעשאה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, ושנית, מפני שבעת עשיית הצוואה היה המנוח נתון להשפעתה הבלתי הוגנת של המטפלת.
פס"ד מרום סוקר את הפרמטרים אשר יכולים לסייע לבית המשפט בבואו לקבוע האם הייתה השפעה בלתי הוגנת:
ככל שהתלות יותר יסודית כך ניתן לומר שיש יותר השפעה בלתי הוגנת והפוך
ההלכה (בן נון) היא כי לא די בקיום תלות סתם וכדי שהתלות תמלא את התנאי הנדרש להקמת החזקה, עליה להיות "כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי". התלות עלולה ללמד על השפעה בלתי הוגנת רק בהתקיים התנאי הנוסף, שנקבע בהילכת בן נון , והוא, כי הוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו" של הנהנה.
משמע, כי מקום שהוראת הצוואה השנויה במחלוקת, אף שהיא מיטיבה עם הנהנה, איננה "בעליל לטובתו", לא תקום החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ונטל ההוכחה לא יועבר.
על מנת לקבוע את היקף התלות של המוריש ביורש נקבעו מבחני משנה ארבעת המבחנים העיקריים הם: מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.
ההסתמכות על שיקול זה הביאה, בחלק מן המקרים, לדחיית הטענה בדבר קיום תלות המקימה חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו, לדוגמה, את האמור בע"א 389/85 מרכוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, האפוטרופוס הכללי (להלן – פרשת מרכוס [4]), בעמ' 510; ובע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר [5], בעמ' 504), ואילו במקרים אחרים הביאה לקבלת הטענה (ראו, למשל, את האמור בע"א 562/85 אירנשטיין נ' רז ואח' [6], בעמ' 421; ובע"א 2622/90, 2663 שני נ' לרמר ואח'; לרמר נ' מדינת ישראל ואח' (להלן – פרשת שני [7]), בעמ' 199).
את השאלה אם המצווה היה עצמאי יש אמנם לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה.
(השוו ע"א 133/84 רכטמן, עו"ד נ' זיסמן ואח' (להלן – פרשת רכטמן [8]), בעמ' 774). כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת.
אפשר שעצמאותו השכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי התלות הפיזית לא גרעה כל עיקר מעצמאותו, כעולה מפס"ד בנדל.
עובדות המקרה בפסק הדין בנדל: אב שהיה חלש מאוד מבחינה גופנית, חולה ומאושפז בבית אבות אמר לבנו, שטיפל בו אותה העת, כי ברצונו לשנות את צוואתו, ולעשות צוואה חדשה, המזכה את הבן בכל הירושה. המנוח הוסיף וביקש, כי הבן יפנה לעורך-דין, על-מנת שזה יערוך צוואה. הבן פנה לעורך הדין עצמון בירושלים. בין השניים התקיימה שיחה קצרה, שארכה כעשר דקות, בה מסר בנו של המנוח את פרטי רצונו של המנוח. כעבור שבועיים שב בנו של המנוח וקיבל טיוטא מודפסת. עורך הדין הצהיר, כי לפי מיטב זכרונו לא התערב בנו של המנוח, הזוכה בצוואה, בתוכן הצוואה בעת עריכתה.
צוואה זו הובאה על-ידי דורון לבית האבות, ושם נחתמה על-ידי המנוח. בעת החתימה נכח דורון במקום. על רקע עובדתי זה באה טענתם האחרונה של המערערים, לפיה לקח דורון חלק בעריכת הצוואה, ועל-כן היא בטלה. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו בקבעה, כי לאור העובדה שהמנוח חתם על הצוואה, כפי שהוכנה על-ידי עורך הדין, הרי יש להניח, בהעדר ראיות לסתור, כי דורון העביר במדויק לעורך הדין את הוראות המנוח. בנסיבות אלה אין לומר, כי דורון לקח חלק בעריכת הצוואה. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין במלואו, ללא כל שינוי.
מבחן בידודו של המצווה – האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו: פרשת בן נון [2], בעמ' 376; פרשת אהרונסון [11], בעמ' 341, וע"א 5640/92 אלוני ואח' נ' באומן (להלן – פרשת אלוני [13]), בעמ' 382).
ההלכה היא כי בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה; כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי (פרשת אהרונסון , בעמ' 341).
בית המשפט העליון מסייג עניין זה וקובע כי אם הסיבה לבדידותו של המצווה נבעה ממצבו האובייקטיבי, מכך שהוא עצמו הרחיק מעליו את כל האחרים זולת הנהנה, או מכך שהאחרים הם שהרחיקו את עצמם מן המצווה, ספק אם ניתן יהיה להסתייע בתלות הנובעת מן הניתוק לעניין הקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מעורבות בעריכת צוואה היא הוראת חוק קיצונית באופיה, המופיעה ב-סעיף 35 לחוק הירושה תחת ההגדרה צוואה לטובת עדים וכו'. מעורבות בצוואה היא עילת התנגדות לצוואה. הוראה זו קובעת, כי במידה והוכחה מעורבות של הנהנה או בן זוגו בעריכת הצוואה, תבוטל הצוואה, אפילו מסתבר שאין השפעה בלתי הוגנת. התביעה בעילה זו קשה יחסית, מכיון שהפרשנות המשפטית למושג "מעורבות בעריכת צוואה" מצומצמת. משמעות הצמצום היא, שיש להוכיח מעורבות קיצונית בעריכת הצוואה על מנת להפעיל את הסעיף ולפסול את הצוואה כולה. פסיקת בתי המשפט מוסיפה וקובעת כי אם הוכחה מעורבות בעריכת צוואה, הגם שאינה מעורבות המביאה לפסילת הצוואה, הרי שמעורבות זו יכולה להביא להוכחת השפעה בלתי הוגנת שהיא כשלעצמה מהווה מקור ל-פסילת צוואה.
בחלק זה של ההרצאה נדון בסעיף 35 לחוק הירושה, נביא דוגמאות למעורבות בעריכת צוואה ונסקור פסקי דין על מעורבות בצוואה, סעיף 35 לחוק הירושה – מבחן נסיבות עריכת הצוואה לעניין השפעה בלתי הוגנת
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה.
הוראת צוואה הקובעת כי הזוכה הוא אחד מאלה – בטלה:
א. עורך הצוואה – מי שכתב את הצוואה או ניסח אותה.
(+) שימו לב זוכה על פי צוואה יכול להיות מעורב בעריכת טיוטות, בשיחות מקדימות או במתן הוראות לעורך הדין המכין את הצוואה, ובלבד שאינו מעורב בעריכת הצוואה (ע"א 576/72 שפיר).
ב. עד לעשיית הצוואה – מי ששימש עד פורמלי לצוואה בעדים ושחתימתו באה לאמת את הצוואה (לפי סעיף 20).
(+) הערה: אם הזוכה על פי הצוואה נכח בעת עשיית הצוואה אך לא שימש עד פורמלי (לפי סעיף 20) – אין בכך כדי לפסול את הצוואה (ע"א 6496/98 בוטו).
ג. מי שלקח באופן אחר חלק בעריכת הצוואה – ככל שיש מעורבות רבה יותר של הזוכה, כך תגבר הנטייה לראותו כמי שלקח חלק בעריכת הצוואה (ע"א 5869/03 חרמון).
ד. בן זוג של אחד מאלה – בן זוגו של עורך הצוואה, של עד לעשייתה או של מי שלקח חלק בעריכתה.
(+) שימו לב: הסעיף אינו חל כאשר הזוכה הוא בן משפחה אחר של אחד מאלה (ולא בן זוג). לדוגמה: צוואה לטובת ילדו של מי שלקח חלק בעריכתה אינה בטלה מכוח הוראה זו (אך אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות לטעון להשפעה בלתי הוגנת לפי סעיף 30(א)) (ע"א 576/78 לשצינסקי).
יודגש: הוראה זו אינה מותירה כל שיקול דעת לבית המשפט. היא מחייבת פסילה של הוראת צוואה המזכה את עורך הצוואה, את מי שהיה עד לעריכתה, את מי שנטל חלק אחר בעריכתה או המזכה את בן זוגו של כל אחד מאלה.
חריג א: סעיף 35 אינו חל על צוואה בעל פה לפי סעיף 23 ("פרט לצוואה בעל-פה").
הסבר לחריג א: אדם הנמצא על ערש דווי עשוי לבקש להוריש את נכסיו לבני משפחתו הקרובים ביותר, היושבים לצדו ברגעיו האחרונים, והם גם העדים לצוואה בעל פה. ציווי בנסיבות אלה לטובת העדים או לטובת בני זוגם של העדים לא יפסול את הצוואה.
(+) חריג ב: סעיף 35 אינו חל על בן זוג הזוכה מכוח צוואה הדדית (ע"א 598/75 רזניק; ע"א 510/90 כצנשטיין).
הסבר לחריג ב: באופן טיפוסי בני זוג העושים צוואות הדדיות עורכים אותן יחדיו (במקרים רבים אף במסמך אחד) והזוכה על פי הצוואה הוא בן הזוג שנותר בחיים (ראו הרחבה לסעיף 8א).
הצוואה מזכה אפוא אדם שנטל חלק בעריכתה (בן הזוג שנותר בחיים), ולכן הוראותיה אמורות לכאורה להיות בטלות לפי סעיף 35. כדי למנוע תוצאה זו, נקבע שסעיף 35 אינו חל על בן זוג הזוכה מכוח צוואה הדדית. " (חוק הירושה, תשכ"ה-1965 – מאגר נבו)
.
בהתאם, נוכחות של אשת הזוכה בעת עריכת הצוואה, אשר נערכה בביתה, בנוכחות אחיה כעדים, לאחר שתיווכה בין עורך הדין והמנוחה, מצביעה על מעורבות פסולה המביאה לביטולה של הצוואה, מקום שמדובר בצוואה לטובת עדים.
א. מצווה הנתון להשפעה;
ב. נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה אסורה;
ג. נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה אסורה;
ד. הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה פגומה.
פרשת כצנשטיין: בני זוג בנישואין פרק ב' ערכו צוואות הדדיות. בצוואות אלה הודרו ילדיו של המנוח ואילו בנותיה של האישה, בת הזוג, זכו במלוא העזבון.
בתו של המנוח הגישה התנגדות לצוואה וטענה להשפעה בלתי הוגנת.
התנגדת טענה כי בעת שערך את הצוואה היה אביה המנוח בן 80 וחולה במחלה ממארת וכי הצוואה נערכה בשנה וחצי האחרונות לחייו כשהוא תלוי באמה.
עוד טענה בתו של המנוח כי עצם העובדה שהמשיבה והמנוח ערכו צוואה משותפת במסמך אחד, ולא שתי צוואות הדדיות – די בה כדי לקיים את התנאי, כי כל אחד מבני הזוג נטל חלק בעריכת צוואת משנהו
בית המשפט קובע כי לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה.
המשיבה והמנוח מסרו את עריכת צוואתם לידי נוטריון, עו"ד סטמרי, אשר זיהה אותם ורשם מפיהם את פרטי צוואתם. על-פי אישור עשיית הצוואה שנחתם על-ידיו השתכנע עורך הצוואה, כי המצווים שומעים את השפה העברית שבה נרשמה הצוואה, והוא הוסיף, כי קרא בפניהם את הצוואה, ולאחר שהצהירו כי זו צוואתם, חתמו עליה מרצונם הטוב. אכן, המנוח היה כבן 80בעת שערך את הצוואה, וככל הנראה היה גם חולה, אך אין בשני נתונים אלה כדי לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. צוואות אינן נערכות תמיד על-ידי מי שבריא ושלם ואינו חרד מיומו הקרב, אלא דווקא היפוכו של הדבר הוא התדיר; בכך כשלעצמו אין, כמובן, כדי לפסול תקפותה של הצוואה. (ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי (להלן – פרשת כצנשטיין [19]), בעמ' 225).
השפעה בלתי הוגנת מצווה הנתון להשפעה |
מבחן גיל המצווה ומצבו הגופני; |
|---|---|
| זמן תחילת ההשפעה | חייבת להתחיל לפני עריכת הצוואה. אם חדלה לפני עריכת הצוואה או שהמצווה ידע עליה ולא שינה את צוואתו בתוך שנה – הצוואה תקפה (נדיר). |
| מבחנים לאיתור השפעה בלתי הוגנת | ארבעה תנאים: א. מצווה הנתון להשפעה; ב. נהנה עם אפשרות להפעיל השפעה אסורה; ג. נהנה עם אמצעים להפעיל השפעה אסורה; ד. הצוואה נראית כתוצאה של השפעה פגומה. |
| מצווה הנתון להשפעה | נבחן על פי גיל ומצב גופני. תלות אינה מספיקה, אלא יש להראות שהיא שללה את רצונו החופשי. |
| פרשת כצנשטיין | דוגמה לבית משפט שבחן מקרה של צוואות הדדיות, גיל המצווה (80), מחלה, ותלות. בית המשפט דחה את הטענה להשפעה בלתי הוגנת, כי לא הוכח שהתלות שללה את רצונו החופשי. |
נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה אסורה המבחן של הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה; בפרשת בן נון (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר ואח’, פ"ד לא (1) .372)
בפרשת בן נון הורישה המנוחה את כל רכושה לאחיינה, 3 שבועות לפני שנספתה בשריפה שפרצה בביתה. בצוואה הדירה המנוחה הגב' אלבכרי את כל בני משפחתה וביקשה כי יקבלו זאת בהבנה וישמרו על אחדות.
המנוחה היתה אישה משכילה ועצמאית לעד לשנת 1965 שאז לקתה בנגיף הפוליו והפכה משותקת. בשנים האחרונות לחייה, התדרדרה מאד, הן בגופה והן בנפשה. היא חיה חיי דוחק, לכלוך וזוהמה. היא לא שלטה בעצמה, והדברים הגיעו לידי כך שלא פעם עשתה את צרכיה במקומות ציבוריים – ברחובות, באוטובוסים ובחנות מכולת שבה נהגה לקנות את מצרכיה. היא גם לא הבחינה כראוי במתרחש סביבה. לדוגמה, היא השכירה חדר בביתה לאשה, שגרה בו עם גבר ערבי. החדר הפך להיות מקום מפגש של נערות פרוצות עם לקוחותיהן, ולמרות המריבות שנפלו שם וטענות השכנים, טענה המנוחה שאלה הן "בחורות טובות".
האחיין שלו הורישה את כל רכושה היה מגיעה אליה דרך קבע ומביא עמו מצרכי מזון ואוכל מבושל מביתו, ובהיותו אצלה היה מטפל בה ומסדר ומנקה את הבית. אפשר לאמר שבמשך כל אותו זמן היה דואג לצרכיה ולעניניה האישיים, שמפאת מצבה הירוד לא יכלה לסדרם בעצמה. מאז שעשתה את הצוואה ועד ליום פטירתה – פרק זמן של שלושה שבועות – היה מבקר המערער אצל המנוחה כל יום.
נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה אסורה המבחן של הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה; מבחן ניצול יחסי קרבה אמא-בן להשפעה בלתי-הוגנות הועלתה אף בעניין לנדאו. (עא 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2))
כעולה מפסק דין לנדאו, עסקינן במקרה בו הורישה אם לבנה את מלוא רכושה והדירה את בתה מן הצוואה. בראשית ינואר 1987, בהיות המנוחה כבת 88, ואך כשלושה חודשים לאחר תאריך הצוואה, בה הדירה כאמור את בתה מן הירושה והורישה הכל לבנה, הגישה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה בקשה לבית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו למינוי אפוטרופוס על המצווה.
הבקשה נתמכה בתעודת רופאה, ד"ר מ' רמות, ממרפאה לבריאות הנפש. בתעודה תוארה המצווה:
"היה אפשר לנהל עם הנ"ל שיחה. היא גם התמצאה בזמן ובמקום. אך היו תופעות אופייניות בתיסמונת מוחית אורגנית … כשהיא לעתים לא זיהתה א ת בנה ואנשים קרובים לה. סבלה מהזיות, חשבה שמסתובבים אנשים זרים בדירתה … במצבה המתואר יש להניח שהשיפוט של האשה הוא לקוי והיא עלולה לחשוב מחשבות לא מציאותיות ומחשבות שוא".
תאריך התעודה הוא 21.11.86, פחות מחודשיים לאחר תאריך הצוואה. בתיק מצוי מכתב מאותה רופאה אל באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ובה מתלוננת הרופאה על כך שהמשיב הופיע במרפאה, "התפרע בצורה קשה, צעק, דחף, נכנס בכוח לחדר" בטרוניה על כך שהרופאה נתנה תעודה על מצבה של אמו. הבקשה למינוי האפוטרופוס התנהלה לפני כבוד השופט ח' פורת לאורך מספר ישיבות, מונה עורך-דין רונאל הלר כאפוטרופוס, הוגשו בקשות למתן הוראות וניתנו בה מספר החלטות. מתלונות האפוטרופוס על התנהגות המשיב ומן ההחלטות עולה שהמשיב, שהקדים ומכר את דירת אמו והכניס את אמו לביתו, השתלט עליה ועל רכושה תוך מניפולציות מתוחכמות.
בהחלטת בית המשפט מיום 10.1.88הוגדרו תיאוריו של האפוטרופוס על התנהגות המשיב "כמסמרי שיער", ונאמר בין היתר:
"תמצית הדברים היא תאור של בן שהשתלט בצורה מוחלטת נפשית, פיזית וכלכלית על אמו הקשישה וזו בגלל מצבה לא מעיזה להתלונן בגלוי, אולם סימנים רבים לכך שהיא סובלת, הן בגלל מצבה, והן בגלל איסורים שהבן מטיל למשל על קשר עם ביתה והן משום שנמנע ממנה למעשה טיפול רפואי נאות, בגלל הפרעות נפשיות קשות של אותו בן.
האשה גרה בתנאי סניטריה גרועים ביותר, מבלי שהבן ידאג לנקיון נאות, הבן מונע בכל מיני מניפולציות בדיקות וטיפולים רפואיים מאמו. הבן נוקט פעולות משונות ביותר ע"מ למנוע גילויי חש' בנק, רכוש ומשאבים משל אימו הזקנה, תוך שניתנות הוראות מסתוריות לגורמים השונים (רשויות הפיצויים מגרמניה ורשויות הביטוח הלאומי בישראל) שלא לשלם כספים או לשלמם בכל פעם בסניף בנק אחר, ומשם הכספים יוצאים ולא ידוע לאן.
עבודתו של האפוט' היתה ממש עבודת בלשות והוא שמע בסניפי הבנק השונים בהם ביקר, תיאורים על אישה זקנה ובנה המופרע אשר מחתים אותה על מסמכים וגובה כספים עד שפקידי הבנק השונים כבר נדים בראשם כאשר שומעים את השם וין. כספים שהאפוט' נותן כדמי כיס לחסויה לא משומשים כפי הנראה ע"י החסויה, ולאפוט' יש חשד שמדי פעם האם גם מוכה (באחת הפעמים בא בבהלה לבית הזקנה עקב קריאה טלפונית של ביתה, וכששאל את הזקנה מה קרה? השיבה: ברוך לא עשה לי כלום, מבלי שכלל נשאלה אם ברוך עשה דבר כל שהוא. הוא הבחין באישה מפוחדת השוכבת חסרת אונים במיטתה).
הרי הצוואה כבר נועדה להבטיח למערער את כל רכושה של המנוח אחרי מותה, כולל בית המגורים שלגביו ניתן יפוי-הכוח, ולמה תרצה גם להעביר לו בחייה את בית מגוריה? על-כל- פנים, לא שמענו שהמנוחה היא אשר ביקשה מהמערער לדאוג להכנת יפוי-כוח כזה והדבר נעשה כנראה על-פי עצה שנתנו עורכי-הדין למערער כאמצעי נוסף לצוואה להבטחת ענינו. לפי כל הסימנים, הובא יפוי-הכוח המוכן למנוחה מבלי שידעה עליו קודם לכן, והיא ניאותה לחתום עליו בו במקום לאחר – כדברי הנוטריון הציבורי – שתכנו הוסבר לה"
נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה אסורה המבחן של הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה;
באותו עניין המנוחה היתה מעל לגיל של 84; ובעת הנדונה היתה עיוורת או כמעט עיוורת ותלויה לחלוטין בחסדי אחרים ובעזרתם. תומס גריפית נשא לאשה את אחייניתה של מרי מוריס.
היה לה אמון מלא בהם, ומותר לומר שהם היו האנשים אשר בחסדיהם ובעזרתם היא היתה תלויה. הם עמדו איפוא ביחס כזה אליה אשר חשפה במידה כזאת להשפעתם עד שאין הם יכולים לעמוד על קיום המתנה בלתי אם יוכיחו שזה היה תוצאה של רצונה החפשי ונעשה בהתערבותו של אדם שאינו נוגע בדבר.
גם במקרה זה מרי רובינס, שהיא בעלת הכנסה מצומצמת ביותר – בית וחצרים שערכם השנתי הוא כ-20 לי"ש וכמה חפצי בית – חתמה על מסמך שלפיו היא נותנת במתנה לגריפית ולאשתו כל נכסי דלא ניידי ודניידי שלה, כשהיא שומרת לעצמה זכות לפירות רק למשך חייה ושוללת מעצמה את הכוח להשתמש בחלק כל-שהוא מהקרן של רכושה הזעיר לקיומה במשך חייה."
בפרשת אהרוניאן (ע"א 733-88 יוסף אהרוניאן נ' מנדל אלישקה , מה(5) 705) המנוח חתם בשנת 1980 על צוואה, לפיה הנחיל לאחיינו, המשיב, את רוב רכושו, כולל בית מגוריו. ב- 1983 חתם המנוח על צוואה שנייה, לפיה הנחיל את כל רכושו לבני הזוג אהרוניאן שטיפלו בו בשנות חייו האחרונות, לא כמטפלים אלא, לכאורה כמחווה של רצון טוב. האחיין הגיש בקשה לקיום הצוואה הראשונה, המערערים התנגדו וביקשו לקיים את הצוואה השנייה.
א. המנוח לא הגיע מיוזמתו למשרדו של עורך הצוואה, אלא הובא לשם על-ידי מר אהרוניאן (דבר שהמערערים ועורך הדין ניסו להעלימו ולהתכחש לו).
ב. עריכת הצוואה לא נמשכה מספר חודשים, אלא "הכל נעשה בפעם אחת".
ג. בעת החתימה על הצוואה השנייה הייתה הופעתו של המנוח מרושלת, ו"הוא הופיע כשאינו מגולח ופניו מכוסים פצעים והוא התהלך בכבדות ובצורה בלתי יציבה" (דבר המעיד על התדרדרות מצבו שהביאה לתלותו המוחלטת במערערים).
ד. אותה תקופה היה המנוח ערירי וגלמוד, וקשריו עם המשיב ועם קרובי משפחה רחוקים אחרים שלו או של אשתו המנוחה היו רופפים ונדירים.
ה. מר אהרוניאן החל לטפל במנוח שעה שעבד תחת פיקוחו כשוליה בנגריה. בתחילה רק הזמינו בימי חג לבית הוריו, אך בהמשך, ככל שהתדרדר מצבו של המנוח, גדלה תלותו של המנוח במערער ובאשתו, והם היו עורכים קניותיו, מביאים לו תבשילים וכדומה.
העובדה שהמנוח ערך הסכם מכר של דירתו למשפחת אהרוניאן מבלי שניתנה כל תמורה, ובהיות הדירה רכושו היחיד עלי אדמות של המנוח, דגל אדום.
.
במקרים כאלה שבהם יש קרבה פיזית ו/או גם קרבה משפחתית, חשוב בדרך כלל להראות, כי המצווה נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה.
פס"ד אהרונסון-( ע"א 1750/90 חנוך אהרונסון 1שמואל אהרונסון .2אברהם אהרונסון)
בעניין של פס"ד אהרונסון התגלתה מסכת עובדתית לפיה אב היה תלוי לחלוטין בבנו, תוך שילדיו האחרים התרחקו ממנו.
המנוח ואשתו (שנפטרה לפניו) נהגו לערוך מעת לעת צוואות.
בצוואות אלה ציוו בני הזוג את רכושם איש לרעהו, והשוני בין צוואה לצוואה היה בקביעת הנהנים אחרי פטירת האחרון מביניהם.
בצוואות הללו היו הנהנים כל ילדיהם, אף שבחלקן הועדף המערער על פני אחיו, מבחינת הרכוש שציווה לו.
לאחר פטירת אשתו, החל המנוח לפתח תלות מוחלטת בבנו חנוך, כאשר הוא דוחה את קרבתם של שאר ילדיו, וזאת כנראה בעידודו של חנוך.
חנוך היה זה שטיפל בכל ענייניו של המנוח, מסיפוק צרכיו האישיים, כגון אוכל, ועד לניהול ענייניו הכספיים.
אמנם אף לפני פטירת האם היה המערער דואג לכל ענייניהם של בני הזוג, אך בתקופה זו היו גם הילדים האחרים פוקדים את בית ההורים, ולא היה נתק בינם לבין ההורים.
"המערער הוא זה שדאג לכל צרכיו של המנוח, הכין לו את ארוחותיו ודאג לענייניו הכספיים. ילדיו האחרים של המנוח התרחקו ממנו, ואין זה משנה לענייננו, אם האשמים בכך הם הילדים, המערער או המנוח, שכן התוצאה היא אחת: המנוח נותר לבדו לאחר מות אשתו, וכל אמונו נתון היה לבנו חנוך."
" התלות בחנוך והאמון המלא שרחש לו המנוח מוצאים ביטוים אף בשיחה של המנוח עם השופט פורת, שם הבהיר המנוח, כי חנוך ואשתו למעשה עושים עבורו הכול. בנסיבות אלה נראה לי, כי יש מקום להחיל את החזקה בדבר העברת נטל ההוכחה, ועל המערער היה להראות, שלא הייתה מצדו השפעה בלתי הוגנת"
כדי לסתור את ההנחה בדבר השפעה בלתי הוגנת הייתה דרושה הוכחה חיובית, כי הצוואה הייתה פעולה עצמאית של המצווה. צריך היה לשכנע את בית המשפט לא רק שהמנוח הבין את משמעותה של הצוואה, אלא שהיא הייתה גם תוצאה של מחשבה צלולה וחופשית.
במקרים כאלה חשוב בדרך כלל להראות, כי המצווה נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה.
המערער הוא אשר למעשה הגה את רעיון הצוואה. ואילו עו"ד בורוכוב עצמו העיד, שלא דן באופן רציני עם המנוח על הצורך בצוואה החדשה ועל נפקותה.
בע"א 433/77 [2] נאמר לעניין זה, כי אף שהמטרה החקיקתית העומדת מאחורי שני הסעיפים הללו דומה, הטכניקה שננקטה בהם שונה:נ בסעיף 30 יש להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת, והנטל הוא – ככלל – על הטוען להשפעה הבלתי הוגנת.
סעיף 35 שונה. הוא אינו דורש את ההוכחה של ההשפעה הבלתי הוגנת אלא מגולם בו הרעיון, כי כל יוזמה של מי שנהנה מהצוואה ולקח חלק בעריכתה מעלה את החשד של גניבת דעתו של המצווה (השווה ע"א 707/76 [3] בעמ' 554). המחוקק יצר מעין הנח חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה (ע"א 851/79, 160/80[4], בעמ' 109). לכן, אף אם יוכיח הנהנה, כי לא השפיע באופן בלתי הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.
בפסק דין שוורץ (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל) עניין לנו עם אדם המדיר את בנותיו ומוריש את כל רכושו לישיבה לתלמוד תורה.
הבנות בהתנגדותן טענו כי אנשי הישיבה הפעלו השפעה בלתי הוגנת על אביהם על מנת שיוריש את כל רכושו לישיבה וידיר את היקרים לו.
מקרה שוורץ הוא מקרה מעניין דווקא בגלל שהוכח שאנשי הישיבה אכן השפיעו וביקשו מהמנוח להוריש להם רכוש ואולם בית המשפט קבע שעל-אף פעלתנותם היתרה של אנשי הישיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה שהליך עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. הנוטריון דאג להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו.
בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות.
בנוסף התברר מהעדויות כי למנוח היה חשוב מאוד שאנשי הישיבה יקראו קדיש באופן קבוע לזכרו והוא אף ציין בצוואתו כי בנותיו הן מבוססות כלכלית ובנוסף התרחקו מהדת.
בעניין פס"ד כולל בית יהודה נ' גוטר (ע"א 750/90 , כולל בית יהודה נ' גוטר מה(1) 498) קובע בית המשפט העליון מפורשות כי אם היוזמה לעריכת הצוואה היתה של המוריש והנהנה רק עשה את דבר הציווי של המוריש, ודאג לשכור שירותי עורך דין עבור המוריש, לא יהא בכך כדי לפסול את הצוואה.
המנוחה הייתה מאושפזת בבית-חולים "שערי צדק" במחלקה הגריאטרית. באחד הימים שהמשיב ביקר אותה, היא ביקשה ממנו שיפנה לעורך-דין ויבקש ממנו לערוך צוואה חדשה לפי נתונים שמסרה לו, הכוללים את שמות הנהנים וחלקו של כל אחד מהם.
את אלה רשם על פתק. ההוראה של המנוחה הייתה, שהמשיב יפנה לעורך-דין כראות עיניו, ובלבד שלא יהא זה עורך הדין שערך את צוואתה הקודמת. המשיב פנה אל עורך-דין גרוס, שערך, על-פי הנתונים שקיבל מהמשיב, את הצוואה שבמחלוקת. עובדה נוספת הקשורה באלה היא שהמשיב אמנם לא היה עד לחתימה ואף לא היה בחדרה של המנוחה בשעת החתימה, אך היה בבית החולים אותה שעה. לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של אי ההגינות בהשפעה אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה/
המנוחה הכירה את בני הזוג רז, במסגרת רכישת דירתה מהם. בין הצדדים נרקמה ידידות ובני הזוג דאגו למנוחה, לדבריהם, בתום לב ודאגה אמיתית. לאחר מותה, הורישה המנוחה את כלל רכושה שכלל כסף רב ונכסים לבני הזוג רז.
הצוואה נערכה לאחר שבני הזוג רז לקחו את המנוחה לביתם וארחו אותה. על מצבה של המנוחה ביום 1.5.81, עוד טרם שנלקחה לבית המשיבים, כותבת העובדת הסוציאלית, כי המנוחה "תלויה במכרה זו גב' רז", ובסיכום נאמר, כי "לאור הנ"ל ובהיות גב' סינגל אלמנה ערירית בודדה, קשת שמיעה ואינה יכולה לטפל בצרכיה היום-יומיים למרות שמסוגלת עדיין להתהלך חופשית, יש לסדר אותה במוסד בהקדם האפשרי".
טענה נוספת, ולא פחות חשובה, שהעלתה באת-כוח המערער, היא, כי המשיבים לא עמדו בתנאי שבצוואה, לפיו "צוואה זו כפופה לכך שכל עוד אני בחיים דוד רז וחניתה רז חייבים לדאוג למגורים עבורי וכלל מחסורי". אלא שנראה, כי יותר משדאגו למחסורה של המנוחה דאגו למחסורם הם, למרות שקיבלו ממנה כספים רבים, ללא כל קשר לצוואה, הם אשפזו אותה במוסד ציבורי על חשבון הציבור. בית המשפט קובע כי דאגה של ממש לכלל מחסורה של המנוחה חייבה את המשיבים להכניסה על חשבונה למוסד, שרמת הרווחה בו תואמת את יכולתה הכספית, בהיותה בעלת הון רב, שאת חלקו נתנה, כאמור, בידי המשיבים.
עא 562/85 אברהם מרדכי אירנשטיין נ' דוד רז פ"ד מב(2) 418
המנוחה הורישה את כל רכושה לבני זוג שהיו זרים עבורה והיכרותם איתה החלה כשעשתה איתם עסקת מכר.
העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למנוחה טרם חתימה יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהיא לא הבינה את תוכן הצוואה עליה חתמה.
בית המשפט במקרה הזה קובע שאם לא צויין דבר התרגום מפורשות על גבי הצוואה אזי על מבקשי קיום הצוואה להוכיח בראיות כי תרגמו עבורה את הצוואה.
בית המשפט קובע בעניין אירנשטיין שכיוון שלמנוחה היה רק "מושג מה בשפה העברית והיא ידעה שפה זו במקצת", קיים ספק של ממש אם אמנם היה בידה לקרוא את הצוואה, כאמור באישורן של עדות הצוואה. ומאחר שבצוואה עצמה לא מצינו דבר תרגומה למנוחה לשפת האידיש, בה דיברה, הרי שב"העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למצווה טרם חתימה יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם" (ע"א 347/84 [1], בעמ' 121). ואמנם ציין השופט המלומד, כי "יוצא איפא שגם אם לא ידעה המנוחה כלל עברית (היו ראיות שהמנוחה הבינה עברית במידת מה), די בתרגומה של הצוואה בפועל לפניה לפני החתימה כדי להתגבר על מכשלה זו". אלא שלא הובאה כל ראיה המלמדת, כי המשיבים התגברו על מכשלה זו.
גם בעניין עיזבון המנוח ש.י., תע (ת"א) 5690/99 עזבון המנוח ש.י. ז"ל נ' ש.ר נדון מקרה, בו המנוח ציווה את כל רכושו למי שטיפלה בו, אלא שהפעם בית המשפט אינו מקבל את ההתנגדות לצוואה וקובע כי.
בית-המשפט מציין, כי קו הגבול בין “השפעה בלתי הוגנת” לבין “הכרת תודה, הינו דק ביותר , וכי בתי-המשפט התבלטו רבות בפסיקותיהם, בניסיון לקבוע את מיקומו של קו גבול זה. בית-המשפט מאזכר את פסק-הדין בעניין מרום, ומציין כי במקרה הנדון, בניגוד למקרה מרום, לא מדובר בהיכרות קצרה אלא במערכת יחסים ארוכת שנים, שהלכה והתפתחה לכדי יחסי קרבה אמיתיים.
בעניין עא 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, עולה תמונה של קשישה אשר ערכה שלוש צוואות שונות, באחרונה הורישה את כל רכוש למוסד בו התגוררה ואשר היה שייך לארון יוצאי אירופה. הארגון, עמותה שדאגה ליוצאי אירופה, הקימה מעונות קשישים לטובת יוצאי אירופה ובאחד מהם התגוררה הקשישה. הצוואה השנייה שערכה הייתה לטובת אחת המטפלות שטיפלו בה הלא היא המתנגדת הגב' יעל שטיינר.
בית המשפט המחוזי דחה את הטענה להשפעה בלתי הוגנת בקובעו כי:
ע"א 4284-91 סולי סטיינבוק נ' אלי מזרחי
עניינו של ערעור זה בצוואתו של המנוח משה אדלר אשר נפטר בהיותו ערירי ובודד. המנוח ציווה את כל רכושו לידידו הטוב, הלוא הוא אלי מזרחי, שדאג לו לכל ענייניו לעת זקנתו.
מי המתנגד לצוואה? האחיין, שטען כי יש לבטל את הצוואה ולהחיל את חוק הירושה.
לא למותר לציין שהאחיין לא היה בקשר עם דודו אותו הוא רצה לרשת
"המנוח היה אומנם אדם בודד, ואולם הוא שירת את עצמו ודאג לענייניו. המשיב היה קרוב אליו מאוד, והתפתחו ביניהם יחסי ידידות. המנוח ראה במשיב את האדם הקרוב אליו ביותר, וכך התבטא גם בפני העדים (השכנה, גב' ביברינג והרב שמואל גלסנר). לא הובאה כל ראיה בדבר תלות של המנוח במשיב. כל שנאמר בעדויות היה, כי המשיב היה עושה עבור המנוח סידורים שונים (ביצוע תשלומים וכו'), כי המשיב דאג עבור המנוח לאוכל חם בשבת, וכי המנוח נהג לבקר לעיתים קרובות בבית המלאכה של המשיב שהיה ממוקם בסמוך לביתו, ואף לעזור למשיב בעבודתו. כל אלה אינם עולים בשום אופן כדי תלות של המנוח במשיב. המדובר במערכת יחסים יפה שבין המנוח, שהיה אדם מבוגר ובודד באותה עת (לאחר מות אשתו), לבין המבקש שהיה, למעשה, שכנו, והתייחס אליו, במובנים מסויימים, כפי שנוהג בן באביו.
מצבו הנפשי של המתנגד-נסיבות בהן אדם יכול להיות צלול ובריא לחלוטין אך עדיין תלוי בתלות מוחלטת הודגמו בפרשת מיקשווילי (ע"א 3828-98 רחל מיכקשווילי נ' דוד מחקשווילי , פ"ד נד(2) 337)
אהרון ישר מחקשווילי נפטר ביום 5.6.1994, בהיותו בן 87 שנים. המנוח היה אדם אמיד. את נכסיו, ובכללם נכסי דלא ניידי, ירש מאביו, לאחר שעיזבונו של האב חולק בין המנוח לאחיו, וביניהם שלוש אחיותיו של המנוח – מלכה, רחל ורוזה – הן המערערות שבפנינו.
בשנת 1948, במהלך נסיעה עסקית לצרפת, נשא המנוח את חווה גורל לאישה. לבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים – דוד, כרמלה, ליאורה ורונית. תקופה ארוכה חיה המשפחה בבית הוריו של המנוח, יחד עם המערערות. אשת המנוח לא הייתה מקובלת על המערערות, ויחסן אליה היה קשה, ולעתים אף אלים. בשנת 1964, לאחר שוויתרה האישה על כל זכות ברכושו של המנוח, התגרשו השניים.
במהלך השנים, השאיר המנוח את ניהול עסקיו בידי המערערות. בשנת 1984 הוא אף נתן ייפוי-כוח כללי למערערות 1 ו-2, והן עשו בכספיו שימוש כרצונן.
בשנת 1987 עבר המנוח להתגורר בבית המערערות. מעט לאחר שהעתיק את מגוריו לביתן, חתם המנוח, בתאריך 7.9.1987, על צוואה, בנוכחות עורך-דין. הצוואה נכתבה על-ידי המנוח, בכתב ידו, בבית המערערות ובנוכחותן.
בצוואתו ציווה המנוח את רכושו למערערות, תוך ציון מספרי תעודות הזהות שלהן, להוציא סך של 300,000 דולר, שאותם ציווה להקמת קרן צדקה לזכר הוריו, וכן 5,000 דולר שציווה לבנו, ו-100 ש"ח שציווה לכל אחת משלוש בנותיו.
"מהעדויות עלה כי המשיבות אכן שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח ובקשריו עם ילדיו ורעייתו. ביהמ"ש שמע ראיות… מהן ניתן ללמוד… על בידודו המוחלט, חולשתו ותלותו הנפשית והכלכלית באחיותיו…
במהלך השנים גם פעלו המשיבות לניתוק המנוח מילדיו… הניתוק הזה [לא] היה מתוך בחירת ילדי המנוח ומרצונו החופשי של אביהם. אדרבא התרשמתי מהעדויות כי במהלך השנים ניסו ילדי המנוח לחזק או לחדש את הקשר בינם לבין המנוח, אולם נתקלו 'בחומת הגנה' של אחיותיו שסלדו מהן. סלידה זו נבעה כנראה מסלידתן מאשת המנוח שלא הייתה לדעתן במעמד המתאים למשפחה. סבורתני שלא אחטא אם אומר שרק הבן דוד 'הצליח' לחדור דרך חומה זו ולבסס קשר עם אביו; אולי בשל היותו בן ממשיך למשפחה (המשיבות אינן נשואות)… אחיות המנוח בודדו אותו אפילו כשהיה על ערש דווי בבית החולים וניסו להרחיק אנשים מקירבתו…אורח החיים של המנוח במשך כל חייו, לרבות עובר לכתיבת הצוואה ואף לאחריה, ייצג מערכת יחסים מאד מיוחדת, מעין שלטון אמאזונות, שלטון שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא. הגעתי למסקנה כי במהלך כל השנים רצונו החופשי של המנוח נשלל. הוא הופעל ע"י המשיבות. במקרים מסויימים אפילו פחד לבטא את רצונו הוא…".
בעניין אלוני, (עא 5640/92 י' אלוני ואח' נ' באומן, פ"ד מט(5) 373)
באותו עניין המתנגדת לצוואה בתם של המנוחים קרל ויונה (איוקה) פלצקו. בשנת 1971 ערכו המנוחים צוואות הדדיות שבהן הורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם לבתם. ארבע שנים אחר כך, ביטל את צוואותיהם הקודמות והורישו את כל רכושם לאחר מות שניהם לנכדיהם של אדם שסייע להם בתקופת השואה.
מצבם הפיזי של המנוחים בעת החתימה על הצוואה היה רעוע ביותר. המנוח נפטר ביום 25.2.85, ארבעה ימים לאחר עריכת הצוואה, ואשתו נפטרה ביום 18.3.85, כחודש לאחר עריכת הצוואה.
שש שנים לאחר קיום הצוואה, פנתה בתם לבית המשפט המחוזי וביקשה לבטל את צווי קיום הצוואה. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה, ומכאן הערעור לבית המשפט העליון.
בעניין שדה נדון מצב בו הבן הביא את אביו מבית-החולים למשרדו של עורך-דין, שם נכתבה הצוואה (לטובת הבן), מסר הנחיות לעורך-הדין בדבר הוראות הצוואה וגם נכח בשעת חיתום הצוואה.
לאחר שלא נותר מקום אף לספק קל שהמנוח ידע היטב את אשר הוא מבקש והוא ציווה את אשר ציווה לפי רצונו הוא, קבע בית-המשפט כי ליווי האב החולה על-ידי בנו אין בו, כשהוא לעצמו, להראות על השפעה בלתי-הוגנת כלשהי.
לעומת זאת, בענין עצמון קבע כב’ השופט גייפמן, כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים את קיום הצוואה, בין יתר הנסיבות, הם מיהרו להביא את אביהם לעורך-דין בכדי לערוך צוואה.
באותו מקרה התרשם בית-המשפט מדר פעולות שבוצעו, ובעיקר מהבהילות שבעריכת הצוואה, אשר תוארה באופן דומה על-ידי הפרקליט שערך את הצוואה. התובעים את קיום הצוואה התלוו לאב למשרד עורך-הדין, שמעולם לא טיפל בענייני אביהם ולא היה מוכר לאב. כל השלבים נעשו לאלתר, ובאותה פגישה יחידה במרש עורך-הדין גם הודפסה הצוואה ונערכה לאלתר.
שני הזוכים בצוואה לעניין נכס המקרקעין, התובעים, טרחו והתייצבו עם אביהם במרד עורך-הדין שערך את הצואה במועד עריכת הצוואה. אחד מהם הסיע את אביו מהבית למשרד עורך-הדין, והשני, שנוכחותו כלל לא הייתה נחוצה, הגיע באוטובוס למשרד עורך-הדין שערך את הצוואה, ואף נטל חופש מעבודתו במיוחד לשם כך. רק הבן שהודר מירושת נכס המקרקעין, לא הוזמן לעריכת הצוואה ולא עודכן על-ידי אחיו.
בעניין גולדמן קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בהבאת המצווה לעורך דין המוכר לזוכה, ולו יהא זה עורך-דין אשר טיפל בענייניו של הזוכה, כדי להצביע על עילת פסול – לא על-פי סעיף 30 ולא על פי סעיף 35 לחוק הירושה, וזאת כאשר הוכח שהמצווה הוא אשר הנחה את עורך-הדין באשר לתוכן הצוואה.
יש להבחין בין סוגי מקרים: הראשון הוא כשההשפעה הבלתי-הוגנת צומחת מתוך נסיבות העניין, הכוונה למצב של חוסר שוויון בין הצדדים מבחינה מנטלית, מוסרית או חברתית. סוג שני של מקרים הוא השפעה בלתי-הוגנת הצומחת מתוך דפוס היחסים שבין הצדדים, מבוסס על אמון של אחד ברעהו כשיחסים אלה מקנים בדרך-כלל לצד האחד מעמד של עליונות כלפי האחר, כשההשפעה הלא הוגנת משמעה ניצול האמון או התלות שזכה בהם בעל ההשפעה. קטגוריה זו מתאימה יותר להגדרת “עושק” שבסעיף 18 לחוק החוזים, אם כי “עושק” מושתת על ניצול מצוקה וחולשה ואילו השפעה בלתי- הוגנת מקורה ביחסי תלות ואמון.
ראוי להדגיש כי החלוקה בין הקטגוריות אינה כה חדה. היא עשויה לשמש מבחן עזר, אולם החשיבות המרכזית נוגעת לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. על-פי דיני היושר, בעוד שבמקרים הנמנים עם הקטגוריה הראשונה על הטוען לבטלות להוכיח שהופעלה ההשפעה הבלתי-הוגנת, הרי במקרים הנמנים על הקטגוריה השניה, נוצרה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואזי על הטוען לקיום העסקה להוכיח העדר השפעה בלתי-הוגנת. אולם באותם מקרים המשתייכים לקטגוריה השניה, אך אינם נכללים באותם דפוסי יחסים קבועים וברורים המעלים קיומה של חזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, על הצד הטוען להשפעה כזו להביא ראיות לכאורה בדבר קיומה, שיש בהן כדי להקים את החזקה ואז עובר הנטל הסופי על הכופר בקיומה.
עו״ד ונוטריונית רחל שחר, המופיעה בדירוג הבינלאומי של 50 המשרדים המובילים בישראל, נמנית עם המומחיות הבולטות בדיני משפחה, ירושה, צוואות ואפוטרופסות. בעלת ניסיון רב בליטיגציה מורכבת, עריכת צוואות מכל הסוגים, תכנון ירושה אסטרטגי, וניהול עיזבונות בישראל ובחו״ל.
המשרד מתמחה גם בהתנגדויות לצוואות, ובייצוג בתיקים העוסקים בהשפעה בלתי הוגנת, כשירות, פגמים בצוואה וסכסוכים בין יורשים — לצד כתיבת מדריך מקצועי בתחום זה, המשמש עורכי דין וסטודנטים.
אנו מלווים משפחות, יורשים ולקוחות בינלאומיים ומספקים שירות מקיף הכולל:
הגישה שלנו משלבת מקצוענות ללא פשרות, דיסקרטיות מלאה וזמינות אישית — כדי להעניק ללקוחות פתרונות מדויקים, יציבים וארוכי טווח.הגישה במשרד מבוססת על שילוב של עומק משפטי, חשיבה אסטרטגית, רגישות למצבים משפחתיים מורכבים ועמידה בלתי מתפשרת בסטנדרט מקצועי גבוה. כל זאת לצד דיסקרטיות מלאה, זמינות גבוהה ויחס אישי, שמטרתם להעניק ללקוחות פתרונות מדויקים, יציבים וארוכי טווח.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
