פסיקת פיצוי לגבר עבור מתן גט

העובדות והטענות:

בני זוג ניהלו הליכי גירושין בבית הדין. ניתן פסק דין הדוחה את תביעת הגירושין. הם ניהלו הליכי רכוש בבית המשפט. ניתן שם פסק דין. הוגשה שוב תביעת גירושין. אך לא הובאו ראיות חדשות. הבעל הסביר את סרובו ליתן גט בדרישה לקבל פיצוי מן האשה, בסכום של חצי מיליון דולר, בגין טענות שיש לו נגדה. בית הדין הביא את הצדדים להסכמה כי הם יתגרשו ולאחר סידור הגט יחליט בית הדין על סמך החומר שבתיק, אם הבעל זכאי לתמורה או פיצוי תמורת הגט וכמה. בטרם סידור הגט ערך בית הדין "קנין" על פי דין תורה על הסכמות הצדדים. בית הדין פסק, לאחר סידור הגט, כי הבעל זכאי לקבל פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בניגוד לעמדתו בכל השנים. הפיצוי נקבע ל-60,000 ₪, ובנוסף 40,000 ₪ אם אלו ייפסקו לזכות האשה בהליך אזרחי בו תבעה את הבעל. הואיל והתביעה בהליך האזרחי נדחתה, עומד הפיצוי שנפסק על 60,000 ₪. בית הדין הגדול מסביר בפסק דינו בערעור, כי לבעל היתה זכות להמשיך להיות נשוי, והוא ויתר על זכות זו תמורת הזכות לתבוע פיצוי. הבסיס ההלכתי לפסיקת הפיצוי מושתת על הקנין שנעשה קודם הגט. לא ניתן להתנער מכך "לאחר שהגט המיוחל כבר נחלת העבר".

תוכן עניינים

העותרת טוענת כי בית הדין לא היה מוסמך לפסוק את הפיצוי, ופסק הדין הינו בלתי חוקי, בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור. המשיב דוחה את הטענות, ומוסיף כי אם תתקבל העתירה ייחשב הגט לגט מוטעה, מאחר והבסיס למתן הגט היה נעוץ בהסכמה כי פסיקת בית הדין לענין הפיצוי תכובד על ידי העותרת.

ניתן לבחון את סוגיית הסמכות בשני היבטים נורמטיביים: 

  1. כענין של רכוש שנכרך בגירושין; 
  2. כענין של גירושין ממש.
  3. כריכה בגירושין:
    1. בית הדין מוסמך לדון בתביעת גירושין ובתביעת רכוש שנכרכה בגירושין. הלכה היא, שכאשר ענין הרכוש נכרך בהסכמה, רואים זאת כענין שנכרך בכנות וכדין. 
    2. במקרה דנן, שאלת הפיצוי הכספי המגיע לבעל תמורת הסכמתו לבטל את התנגדותו לגירושין, לא נדונה בין הצדדים בערכאה אחרת, ולא היתה מניעה כלשהי לכרכה בגירושין. 
    3. אך מעבר לכך: בעלי דין רשאים בהסכמה לפתוח כל ענין שכבר נפסק ביניהם לדיון מחדש, בין אם הפתיחה תהא בבית משפט או בבית דין. כלל "מעשה בית דין" משתיק בעל דין רק כשהצד שכנגד מתנגד לפתיחת הענין מחדש. באחת הפרשות התנה בעל את הסכמתו לתת גט, בהסכמת האשה למסור לבית הדין את הסמכות לדון מחדש בכל עניני הממון לאחר הגט. בהתאם לכך סודר הגט. לאחר סידור הגט סרבה האשה להמשיך את הדיון בבית הדין וטענה כי הסכמתה היתה תחבולה להוציא מן הבעל את הגט. בית הדין השעה את תוקפו של הגט ודן בכשרותו. אמר בית המשפט העליון (להלן – פרשת אברהם):

"עם כל ההבנה למצוקת העותרת, אין בידנו להושיט לה סעד. בא-כוח העותרת, עורך הדין מזרחי, הודה לפנינו, כי הצהרות העותרת – לפני בית הדין הרבני הגדול ולפני בית הדין הרבני האזורי – אודות הסכמתה לקיום דיון מחודש בענייני הממון על-פי דין תורה, לא היו אלא תחבולה שננקטה על-ידה ואשר נועדה להוציא מהמשיב גט בדרכי עורמה. עתה, משהשיגה את מבוקשה, מבקשת היא מבית-משפט זה לפטור אותה מתוצאות הסכמתה המדומה. לכך לא נוכל לתת ידנו. בעל-דין המופיע לפני ערכאה שיפוטית מוסמכת, וביודעין מוליך אותה שולל, אינו יכול לצפות כי בית המשפט הגבוה לצדק יסייע בידו להחזיר את גלגלו לאחור. איננו מתעלמים מן העמדה הבלתי-ראויה שנקט המשיב, כאשר דרש (כתנאי להסכמתו לגירושין) לפטרו מהסכמתו לפשרה שעל יסודה הכריע בית המשפט המחוזי בענייני הממון שבין בני הזוג. דא עקא, שלפני ערכאות בית הדין הרבני הצהירה העותרת, כי היא מסכימה לדרישת המשיב. אם חפצה העותרת לטעון, כי הסכמתה המוצהרת לאו-הסכמה הייתה, תתכבד ותעשה זאת לפני הערכאה השיפוטית שלפניה הצהירה על הסכמתה."

  1. בפרשת אברהם הנ"ל סוכם כי הדיון בענין הרכוש יהיה לאחר הגט. כפי שראינו, בית המשפט העליון לא מצא כל פגם בסמכות בית הדין לדון ברכוש בשל העובדה כי הגירושין כבר בוצעו. עם זאת, לאחרונה הועלתה ע"י ב"כ העותרת דכאן טענה, כי משסודר הגט בין הצדדים, נשמטה מבית הדין הסמכות לדון בכל ענין שנכרך בגירושין. זאת, על פי פסק הדין בבג"ץ סימה אמיר. בטענה זו אין ממש. במפורש נפסק שם, כי בית הדין ממשיך לשמור בידו את הסמכות הראשונית לדון בענין שהובא בפניו כדין, עד לסיום הדיון באותו ענין:

"…כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה (פרשת סימה לוי, בעמ' 607; ע"א 420/54 אריאל נ' ליבוביץ, פ"ד ט 1337; רע"א 2919/01 דניאל אושרוביץ נ' יעל ליפה (פריד), פד"י נה(5) 592; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 550)."

והשוו לענין פיצול דיון בהחזקת ילדים הכרוכה בגירושין:

"נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו."

  1. באשר לעצם החיוב ולגובה הסכום שנפסק כפיצוי, אין מקום להתערב גם אם מדובר בענין רכושי, הואיל והצדדים נתנו לבית הדין את הכוח לפסוק בדרך של פשרה ועל פי שיקול דעת רחב, כפי העולה מתוך החומר שבתיקי בית הדין, ומה גם שניתן ללמוד מנסיבות עריכת ה"קנין" כי היתה הסכמה לדון בכך לפי דין תורה.
  2. ענין של גירושין ממש:
    1. על פי דין תורה חייב בית הדין ליתן דעתו ולהסב את תשומת לב בני הזוג, לשאלות ממון הנובעות באופן ישיר מביצוע הגט:

"ויאמר לה החכם המסדר הגט: דע שבגט זה תהא מגורשת מבעליך (בסדרים). וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו, כדי שלא יבאו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה (הטעם מ"כ בסדר מהר"י מינץ)."

  1. בית הדין הרבני מוסמך לפסוק חיוב בכתובה ובפיצויים כחלק אינטגרלי מפסק הדין לגירושין. סמכות זו קיימת גם כאשר חלוקת הרכוש שבין הצדדים אינה בסמכותו של בית הדין. סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי כספי בקשר לגירושין, הותקפה בבג"ץ בפרשת צ'רניחובסקי. נפסק שם:

"מתברר שאפילו כשאין מסמך הנושא את השם כתובה בין בעל ואשה, הרי בקשר עם גירושין רשאי, לפי הדין, בית הדין הרבני לפסוק סכום כסף, ודינו יהיה כדין כתובה, למרות זה שאין מסמך הנושא את השם הזה. ב-ע"א 47/42, [1], כבר עיין, בנקודה דומה, בית המשפט העליון בזמן שלטון המנדט, ופסק בכיוון זה."

להלן בסעיף 4, נבסס ונמחיש את הקישור ההלכתי שבין  פסיקת הפיצוי הכספי לבין כשרותו של הגט. 

  1. בית המשפט העליון ראה תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם גירושין, כ"ענין של גירושין". בית המשפט העליון, בבג"ץ מרום, דחה את הטענה שזאת הינה תביעה ממונית רגילה כמו תביעת פיצויים בגין הפרת הבטחה לנישואין:

"לפי דיני ישראל הגירושין מבוצעים על ידי פעולה של הצדדים ובדרך כלל היא חייבת להיות מרצונם החפשי. גט הניתן על ידי הבעל מתוך כורח שלא כדין הריהו גט מעושה שאינו נחשב לגט. בקשר לכך מסביר השופט שרשבסקי בספרו על דיני משפחה, כי במקרה שבני זוג עורכים הסכם לגירושין שיש בו חיוב לתשלום פיצויים על ידי הבעל אם לא יקיים אותו, והאשה מגישה תביעה לגביית הפיצויים על אי מתן הגט ופסק הדין מחייב את הבעל בתשלום פיצויים והוא נותן את הגט כדי להשתחרר מן החיוב, קיימת שאלה חמורה אם הגט שהבעל נתן הוא גט מעושה אם לאו, שאלה שדעת הפוסקים חלוקה בה (שם, ע' 197-196. 

בעקבות דברים אלה, אומר בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, כי דבר חיוב הבעל בפיצויים על אי קיום הסכם לגירושין, שהדין הדתי ולא האזרחי קובע את תכנו המשפטי, יורד לשרשו של ענין הגירושין. והוא מוסיף לאמור:

"כיון שקיים קשר הדוק מבחינת הדין המהותי הדתי בין הזכות לפיצויים על יסוד הסכם הגירושין ובין תקפו של הגט העלול להינתן על פי תביעת פיצויים כזו או כתוצאה ממנה – הרי זה ענין של מעמד אישי לפי הסימן 53(1) שבגדר השיפוט הייחודי הדתי." 

לזה, עם כל הכבוד, אני מסכים, ומשום כך גם אני סבור כי תביעת פיצויים על הפרת הסכם לגירושין היא ענין של גירושין הנתון לשיפוטו הייחודי של בית הדין הדתי. ייתכן שאף אפשר לראות בהסכם לגירושין ענין של נישואין, שהרי הסכם להפקעת נישואין, אף שהוא עצמו אינו מפקיע את הנישואין, הריהו נובע מהנישואין. רק זוג נשוי יכול לעשות הסכם כזה".

  1. פיצויי גירושין בפסיקת בתי הדין הרבניים:
    1. בתי הדין נוהגים במקרים מתאימים לפסוק פיצויים בהקשר של גירושין. דווקא השימוש הרווח יותר לענין זה, הוא ביחס לאשה המסרבת להתגרש. לרוב, הפיצוי אמור לרצותה להסכים לגט. כידוע, קיים חרם דרבינו גרשום האוסר לתת גט לאשה בניגוד לרצונה. בכך הושווה בדין העברי מעמד האשה למעמד הבעל לענין הצורך שהגט יהיה מתוך רצון טוב. מאז החרם, כשם שמתן הגט צריך שיהיה מרצונו של הבעל, כך קבלת הגט צריכה שתהיה מרצונה של האשה. 
    2. כאשר קיימת עילת גירושין מובהקת, שמכוחה בית הדין מחייב בעל לתת גט בניגוד לרצונו, יפסוק כך בית הדין גם לגבי אשה. אם תסרב האשה לקבל את הגט, לא יראה בית הדין בחרם דרבינו גרשום כמחסום מפני נקיטת סנקציות נגד האשה או מפני מתן היתר נישואין לבעל. למרות זאת, לא יבטל בית הדין את החרם, אם יראה בית הדין שניתן, על ידי תשלום כסף בסכום סביר שבאמצעותו "יקנה" הבעל את הגט – את חירותו להינשא מחדש – לשכנע את האשה לקבל את הגט. בית הדין  "יכריח" את הבעל לשלם, למרות שאין לתשלום זה בסיס מוצדק ביחסים הרכושיים שבין בני הזוג. וכך באו הדברים בלשונו של "ערוך השלחן":

"…וכן אם רצונה לקבל גט רק שמבקשת יותר מכתובתה המגיע לה, אם חכמי המקום כמו הרב והב"ד רואים שביכולתו לשאת, כי אין זה היתרון דבר גדול לפי מצב אותו האיש, פשיטא שאין מתירין לו ויוסיף לה כרצונה. האמנם אם מבקשת סך רב ולפי ראות עיני הב"ד יהרס מעמדו כשיתן לה מה שמבקשת, אז מתירין לו, וכן כל כיוצא בזה".

  1. מנהג בתי הדין לפסוק פיצויים לאשה המתגרשת נסקר בהרחבה בפסק דינו של השופט צבי טל בפרשת יעקובי-קנובלר. ביחס לטעמי מנהג זה, הוא מונה שלושה טעמים עיקריים. אחד הטעמים הוא:

"הפיצוי כמחיר הגט. אם הגיע בית הדין למסקנה כי רצוי להתיר את קשר הנישואין ועם זאת אין עילה מספקת מן הדין לחייב בגט, יחוייב הבעל עם מתן הגט בתשלום פיצויים לאשה, על מנת להגיע לאיזון אינטרסים בין בני-הזוג, בדרך שיהיה בה כדי לרצות את האשה ולפייסה". 

  1. הרב הראשי לישראל הגרא"י הרצוג זצ"ל, דן באשה "עוברת על דת יהודית" (פגיעה בדרכי הצניעות) אשר סרבה לקבל גט. למרות שעל פי הדין היתה צריכה האשה להסכים לקבל גט, העדיף הרב הרצוג להסתמך על דעות הפוסקים שאין להכריח את האשה לקבל את הגט, כל עוד אפשר לרצותה על ידי תשלום כסף:

"…ועכ"פ כדאי הוא לפסוק כוותיה בשיש בנים ושהבעל ביכלתו לתת לה כסף, ובכל אופן נראה שאין להתיר לו  חדר"ג כשאפשר לרצותה ברצי   כסף  לפי ראות עיני הב"ד ולא להוציאה בלא כלום".

  1. גובה הפיצויים שפוסק בית הדין תלוי בנסיבות האינדיבידואליות של כל מקרה ומקרה. לאחרונה מצאנו מקרה שבו בית הדין הרבני הגדול חייב אשה לקבל גט ויחד עם זאת פסק לטובתה פיצויי גירושין בסך 100,000 ₪, אם תאות לקבל מיד את הגט:

"הגענו למסקנה, שבנסיבות האמורות, יש מקום לחייב את האשה בגט, ולהפסיק את התשלום המזונות שנפסקו על ידי בית הדין הרבני. 

הבעל יוכל להשליש גט ולהפטר בזה מכל חיובי הממון כלפי האשה. יחד עם השלשת הגט, ישליש הבעל בבית הדין סך 100,000 ₪ שיימסרו לאשה כפיצוי, במידה ותקבל את גיטה. אולם, 100,000 ₪ יימסרו לה, אך ורק אם תיטול את הגט תוך 30 יום מהפקדתו. במידה ותוך 30 יום לא תטול את הגט, אזי יקבל הבעל את כספו בחזרה, והגט ימשיך להיות מופקד בבית הדין"

  1. לאחרונה ממש דן נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרה"ג שלמה משה עמאר, בבקשה לאישור צווי הגבלה שהוטלו על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב על אשה, לאחר שזו סרבה לקבל גט למרות שחוייבה בכך על ידי בית הדין. כל הנושאים הרכושיים הוכרעו בין הצדדים בפסקי דין סופיים, ולמרות זאת המשיכה האשה לטעון בדבר קיפוח זכויותיה. לאחר שנשיא בית הדין הגדול שמע את טענות ומענות הצדדים, ולאחר שהאשה נאותה במסגרת הדיון בפניו לקבל את הגט מרצונה, אם ישלם לה הבעל סך של 20,000 ₪, החליט הנשיא – חרף התנגדות חריפה וחד-משמעית של הבעל – שלא לאשר את צווי ההגבלה, והורה לבעל להפקיד את הסכום האמור בקופת בית הדין קודם הגט, על מנת שהם יועברו לאשה מיד לאחר הגט.
  2. הצד השווה שבכל המקרים שתוארו לעיל,  מתאפיין במה שמכונה כיום "סחטנות גט". אכן, לגברים אין מונופול על "סחטנות-גט". "סחטנות-גט" הינה סחורה עוברת לסוחר גם בידי נשים. על פי נתוני האגף למערכות מידע בהנהלת בתי הדין, נפתחים בכל שנה בישראל כ-9000 תיקי תביעות גירושין, כמחציתם בידי נשים וכמחציתם בידי גברים. 96% מתיקי תביעות הגירושין מסתיימים תוך שנה מפתיחתם. קיימים בסך הכל כ-1000 תיקי תביעות גירושין פעילים שנפתחו ב-10 השנים האחרונות וטרם הסתיימו בגט, כ-450 תיקים מתוכם נפתחו בידי נשים שתבעו גירושין; כ-550 מתוכם נפתחו בידי גברים שתבעו גירושין. מדובר בתיקים שבהם ניתנו פסקי-דין לגירושין, אך מסיבות שונות לא בוצע הגט. המשמעות היא, שבניגוד לתעמולה הרווחת והמנוהלת על ידי ארגוני נשים, לגברים בישראל קשה להתגרש כפי שקשה הדבר לנשים, ובמידת מה סרבנות גט מצויה יותר אצל נשים. פרשות של סרבנות-גט, הינן פרשות קשות וכואבות מאד. הן מתמשכות זמן רב. זמן רב מאד. כל מקרה של סרבנות לשמה, נמשך יותר מדי זמן. כל מסורבת-גט הכורעת תחת נטל הסרבנות, הינה בבחינת עולם מלא. כך גם כל מסורב גט שאינו יכול לשקם את חייו כדת וכדין. אך הסרוב לתת או לקבל את הגט נמצא בשוליים, ויותר נכון – בשולי השוליים, של תיקי הגירושין בישראל. עם זאת, במסגרת שוליים צרים אלו, "סחטנות" הינה סממן המאפיין במידה קרובה מאד הן נשים והן גברים. 
  3. סחטנות גט איננה תופעה המתקבלת בשוויון נפש, או חלילה בברכה, במשפט העברי. הבאנו לעיל, בדברי הרב הרצוג, כי מטבע הלשון הרווח בלשון  חכמים לענין זה הוא "רצי כסף". מונח לשוני זה הינו בעל משמעות כפולה. ראשית, הוא מבטא "רצון". שנית, הוא מבטא ספירת מטבעות כסף, ולקוח מלשון חיי המסחר בתקופת התנ"ך והגמרא: "מרצה מעות לשולחני" או "המרצה מעות לאשה מידו לידה". מקורו של הביטוי "רצי כסף" הוא בתהלים: "גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס  בְּרַצֵּי   כָסֶף  בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ". הפסוק שם עוסק בעמלק, אשר נמשל לחיית יער הדרה בין קנים, ומשחר לקרבות ולטרף. הוא אינו מתרצה לכל אדם, אלא אם כן הוא "מרצה להם מעות". לשונות חכמים במורשת ישראל רוויות ברבדים המשקפים משמעויות מורכבות. נראה, שלא בכדי הוקש סחטן הגט, הדורש לרצותו במעות, לבזוי שבאויבי ישראל. אבל הגינוי שיש לחכמים נגד סחטנות הגט, אינו יכול להביא לפריצת גדר החובה ההלכתית החד-משמעית שגט יינתן מרצונו הטוב של הבעל, או יתקבל ברצונה הטוב של האשה, אלא אם כן קיימות עילות הלכתיות לחיוב או כפיית גט. העדפת בתי הדין למצוא דרכי שכנוע למתן גט וקבלתו, גם באמצעות "רצי כסף", מובנית בשיטת המשפט העברי. עם כל חוסר הנחת הנובע מהצורך להשתמש באמצעי זה, הוא חלק משיטתנו המשפטית. לעיל הבאנו דוגמאות לשימוש באמצעי זה כדי לרצות אשה להסכים לגט. להלן נביא מספר דוגמאות לשימוש בו כלפי גברים. 
  4. הרא"ש דן באלמנה שהתקדשה על ידי מלמד תינוקות בטבעת שאולה, ותבעה גט באומרה שהיא מואסת בו ומעדיפה להיות עגונה כל ימיה ולא להינשא לו. לאחר דיון ארוך ביכולת לקדש אשה באמצעות טבעת שאולה, אומר הרא"ש:

ועוד הראה לי מורי ה"ר ר' יצחק ז"ל תשובת רבינו שמשון בעל התוספות, דהויא מקודשת בטבעת שאולה, וטוב הדבר לפתותו  ולרצותו בכסף שיגרשנה. אמנם, אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר, שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבק בבת טובים, ובנכל  ובתרמית פתיה, וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש, דגרסינן ביבמות בפרק ב"ש (קי): משום שנעשה שלא כהוגן, הפקיעו הקידושין.  גם זה, שעשה שלא כהוגן, נהי דקדושין לא נפקיע, מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו, שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו  לגרשה. אמנם, יש לנסות אם יוכלו לפייסו בריצוי כסף, ואם לא יאות, אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה. ושלום, אשר בן ה"ר יחיאל  זצ"ל."

במלים אחרות: הרא"ש מוצא בנסיבות הענין שבפניו עילה הלכתית המאפשרת כפיית גט. אין מדובר בעילה תיאורטית בלבד. עילת הכפיה מתבססת על שלושה יסודות: פיתוי האשה להתקדש באמצעות תרמית; טענת "מאיס עלי"; וחוסר התאמה בין בני הזוג. למרות שהרא"ש פוסק להלכה שאין לכפות גט בטענת "מאיס עלי", כאן הוא מוכן לצרף דעתו לפסק דין לכפיה. אך בתנאי: תחילה יש למצות את האפשרות "לנסות אם יוכלו לפייסו בריצוי כסף".

  1. פרשה מורכבת שהסעירה את העיר, בה בעל נתן גט, ולאחר הגט טען כי נתן את הגט לאונסו והוא אינו כשר, נדונה ארוכות בשו"ת התשב"ץ. המשיב שם פוסק להלכה כי הגט, גט כשר הוא. אחד מטעמיו הוא הסכמת משפחת האשה לפצות את הבעל קודם הגט ולרצותו בממון. משמע, ריצוי הממון מקהה את הקושי שבאילוץ הבעל לתת את הגט:

"עוד טעם אחר בדין זה שנתפשרו עמו במעות ומאחר שהיה כך חזר הדין כמכר וכבר אמרו (ב"ב מ"ז ע"ב) במכר תלויה /תליוה/ וזבין זביניה זביני וכן בגט מאחר שנתרצה ברצי כסף לגרש הוי גטו גט וכן כתב רשב"ם ובע' העיטור ז"ל וקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שגט שיש בו מעות הוא כמכר וישרה סברא זו לאחרונים ז"ל והריב"ש ז"ל עשה בה מעשה וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב בתשובה לחכמי איטליא שלא מצא לשום פוסק שיחלוק על סברא זו חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עלה ולפי זה אם לא מסר מודעא אפי' הגט מתוך אונס הוי גט כשר דאגב זוזי גמר ומגרש ואם מסר מודעא אין מודעתו מודעא אלא א"כ ידעו העדים באונסו שהוא אמת וגם כתבו בה ואנן סהדי ידעי' באונסיה ואם לאו אינה מודעא כמו שהוא הדין במודעא דמכר ואפי' כתוב בה כך אם ביטלה מבוטלת."

  1. על תשובת התשב"ץ הנ"ל, לפיה יש לצרף פיוס באמצעות רצי כסף לכפיית גט, הסתמך הראשון לציון, הגאון ר' עובדיה יוסף, בין יתר נימוקיו, בפסק דין לכפיית גט שניתן בשבתו בערעור בבית הדין הגדול. וכך פוסק הרב יוסף:

"(יא) מסקנא דדינא שאם לא יאות המשיב לגרשה מרצונו הטוב בגט כריתות כדמו"י, יש לכוף אותו לתת לה גט פיטורין ולשחררה  מעגינותה. ומ"מ משום חומר איסור ערוה החמורה יש לנהוג לאחר כפיה עד שיאמר רוצה אני, לפייסו ברצי   כסף, כפי שהצהירה  התובעת שמוכנה לשלם לו חמש מאות ל"י, בכדי שיהיה בגדר תליוה וזבין זביניה זביני, לדעת כמה פוסקים, וכמ"ש בשו"ת חוט  המשולש שבסו"ס התשב"ץ (סי' לה): שמאחר שנתרצה לבסוף ברצי   כסף  לגרשה בגט, הוי גיטו גט כשר, וכ"כ רשב"ם והעיטור שגט  שיש בו מעות למגרש הרי הוא כמכר, וכ"כ קצת מרבותינו הצרפתים. וישרה סברא זו בעיני האחרונים. והריב"ש ז"ל עשה בה מעשה.  וא"ז הרשב"ץ כתב לחכמי איטליא שלא מצא לשום פוסק שיחלוק ע"ז, חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עלה, ולכן אם לא מסר מודעה אפי' היה הגט מתוך אונס כשר, דאגב זוזי גמר ומקנה. עכ"ל. וכן ראיתי באור זרוע הגדול ח"א (סי' תשנד דק"י רע"א) בתשו' רבינו  ישעיה הא', שכ', שכל שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט, שיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שהרי יש כאן נתינת ממון ואמרי' בחזקת הבתים תליוה וזבין זביניה זביני דאגב זוזי גמר ומקנה. וה"נ לגבי גט כזה שהוא  כשר ויכולה להנשא בו לכתחלה. ע"ש. (וכן הוא בתשובות הרי"ד סי' כב דקכ"ז ע"ב). וכן מוכח בתשו' הרשב"א שהובאה בב"י אה"ע (סי' קלד) שכל שקיבל כסף ממש גמר ומגרש. ע"ש. (וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קכו). אמנם ראיתי להמאירי (ב"ב מח עמוד רסט) שכ', שלא אמרו כן אלא במכר שנתינת המעות תמורתו ראויה בו אצל כל בני אדם, וזה שאנסוהו ונתנו לו מעות חזר לו לנוהג  העולם וגמר והקנה, אבל גט שקיבל עליו מעות הואיל ונאנס אין אומרים שמפני המעות גמר והקנה. ומעתה גט מעושה אין כסף מטהרו. וכן נ"ל ברור. ואף לגדולי הדורות שלפנינו מצאתיה כן. ע"כ. וע' בשו"ת עבודת הגרשוני (ס"ס לה) שכ' בפשיטות שכל שיש שם מתן מעות למגרש, גמר ומגרש. ע"ש. וע"ע בס' בית מאיר (ס"ס קלד) ובפתחי תשובה שם. ובשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' קכה) ד"ה ולענין. ובשו"ת דברי מרדכי גלאנטי (דף קמה סע"א). ואכמ"ל. מ"מ כיון שמצאנו כמה פוסקים שסוברים להקל בזה. והריב"ש  עשה מעשה רב להקל בכה"ג. שפיר סמכינן עלייהו בנ"ד שבלא"ה יש כמה צדדים וצדי צדדים לכופו ליתן גט."

  1. במקרה דנן, כאמור, בית הדין הגדול ציין בפסק דינו בערעור כי פסיקת הפיצוי מושתתת על הקנין שערכו הצדדים קודם הגט. נסביר זאת בקצרה. ככלל, פסיקת פיצוי במסגרת פסק דין לגירושין, אינה צריכה מבחינה הלכתית להסכמת הצדדים – לא לעצם החיוב בפיצוי ולא לגובהו. בית הדין פוסק פיצוי בהתחשב במכלול הנסיבות העובדתיות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. עם זאת, במקרה דנן בו הצדדים קיבלו בקנין על הסכמתם שבית הדין יפסוק בדבר הפיצוי, מתרחב בהרבה הבסיס ההלכתי לפסיקת הפיצוי. קיים נוהג הלכתי שצדדים לסכסוך הבאים בהסכמה בפני בית הדין, מקבלים על עצמם בקנין את אשר יפסוק בית הדין, "אם לדין ואם לפשר". מקורו של הנוהג הוא בריבוי המחלוקות בהלכה בדיני ממונות, ריבוי היוצר הכבדה של ממש על יכולתו של הדיין לפסוק באמת על פי דין תורה. כבר בתלמוד הירושלמי נמצא דיין שאמר איני יודע לפסוק דין תורה. קבלת הקנין משמעה, שהצדדים מקנים זה לזה את רכושם בהתאם לסכום שייפסק על ידי בית הדין. כתוצאה מן הקנין ההדדי, גם אם פסק הדין לא יהיה תואם במדוייק את דין התורה, הריהו פסק דין שניתן כדין. הקנין מביא לכך שה"פשר" שפסק בית הדין, קולע אל הדין. משהסכימו הצדדים לקבל ב"קנין" בפני בית הדין על פי דין תורה, אין מי מהם יכול לומר כי פסיקת בית הדין אינה תואמת דין תורה או כל דין אחר.
  2. משמעות ביטול פסקי הדין נשוא העתירה:
    1. ב"כ העותרת טען בדיונים בפני בית המשפט העליון, כי האשה לא העלתה בדעתה כל אפשרות שבית הדין יפסוק לבעל פיצוי. לטענתו, היה זה דבר שאינו מתקבל על הדעת, בהעדר כל בסיס בדין ובמוסר. על כן אין לתופסה על הסכמתה, שהיתה פגומה בחוסר גמירות דעת. דעת לנבון נקל, שאין בטענה כל ממש. אדם אינו יכול לשטות בבית הדין. לעיל כבר הבאנו מקרה בו דחה בג"ץ טענה דומה על הסף. עם זאת, לדידה של האשה, משמעות הטענה היא, "במשקפיים הלכתיות", כי היא הטעתה את הבעל בקשר למתן הגט. אף שהיא התחייבה לשלם לבעל את אשר ישית עליה בית הדין, היא לא התכוונה באמת לקיים את התחייבותה.  אם עתירתה של האשה תתקבל, ופסק דינו של בית הדין האזורי יבוטל, יקרין הדבר במישרין על כשרות הגט. הוא יבוטל על ידי בית הדין. הרכב בית הדין האזורי שדן בעניינה של העותרת, עסק כבר בעבר כמה פעמים בשאלת "גט מוטעה", ופסק כי יש למנוע מאשה להינשא בגט שהתברר כי הוא מוטעה:

" כאשר אשה מפרה את הסכם הגירושין שעל בסיסו ניתן הגט, יש שאלות הלכתיות כבדות משקל על כשרותו של הגט. ענין זה מבואר בהרחבה במאמרו המצויין של הרה"ג אוריאל לביא שליט"א אב"ד צפת "האם יש חשש בכשרות הגט כשהבעל הוטעה בהסכם הגירושין" (נדפס בקובץ שורת הדין, חלק ב', עמ' קמ"ו-קץ). שם גם מבואר, שלדעת הפוסקים שהפרת ההסכם פוסלת את הגט, לא מועיל ביטול המודעות עובר לסידור הגט, והצהרת הבעל שהגט נעשה ללא תנאי.

כך דעת המהר"ם מלובלין סימן קכ"ב, ושו"ת משכנות יעקב (חלק אה"ע סימן ל"ד), שגם אם ביטל הבעל את התנאים לפני סידור הגט כמקובל, לעולם הוא עומד בדעתו הראשונה, וסומך שיקיימו את מה שהבטיחו לו, ואם אינם מקיימים אח"כ, יכול לומר אילו ידעתי שלא יקיימו לא הייתי מגרשה והגט בטל למפרע.

יתר על כן, המהר"ם מוסיף: "ואפילו הוא שתק אנן לא שתקינן, דבאיסור חמור כזה אין להקל ולסמוך על דיבור קל". לכן על ביה"ד עצמו לעורר את הענין ואין צורך בטענות האב.

ובשו"ת חלקת יואב (אה"ע סימן כ"ה), כתב גם כן, שאם בשעת סידור הגט כבר היה בדעת האשה שלא לקיים את מה שהבטיחה לו,  הרי זה גט מוטעה. כי אם היה יודע הבעל את הדבר במתן הגט לא היה מגרשה, "ואם כן, הוא מוטעה בעיקר המעשה, ואין אמירת הבעל שמגרשה בלא תניא מועיל כלל והגט בטל".

לכן חמור הדבר שבעתיים, כשהפרת ההסכם נעשית ימים מספר לאחר הגירושין.

ובספר 'העמק שאלה' (חלק אה"ע סימן קט"ז), פסק, שאם הבעל יחוייב בממון לאחר הגט (בניגוד להסכם), פשיטה ליה שהוי גט מוטעה.

וראה בית מאיר, אה"ע סימן קמ"ה סעיף ט',  שחושש לדעת המהר"ם מלובלין, ומחפש דרך כיצד לסדר הגט באופן שלא יהיה שום חשש לגט מוטעה גם לדעת המהר"ם. וראה גם בספר 'דברי יוסף' לרבי יוסף כהן זצ"ל אה"ע, ח"ב, סימן י"ח. 

ואם כן מי יערב לבו להקל באיסור אשת איש כנגד דעת המהר"ם מלובלין, המשכנות יעקב, הבית מאיר, החלקת יואב והעמק שאלה?"

  1. בתי הדין אינם מתייחסים בשוויון נפש לביטולו של גט. תוצאות הביטול עלולות להיות חמורות ומרחיקות לכת, במיוחד כאשר בינתיים נישאה האשה מחדש וילדה ילד. עם זאת, בתי הדין לא ישלימו ולא יקלו באיסור אשת איש כאשר שאלה חמורה זו מתעוררת בדרך של רמיסת הבסיס שעליו ניתן הגט, ברגל גאווה ובמצח נחושה.
  2. סיכומו של דבר הוא, שאין עילה להתערבות בג"ץ.

רחל רייצ'ל שחר ושות' – עורכי דין ונוטריון (2004) מומחים במתן פתרונות לסוגיות גירושין. המשרד מעסיק עורכי דין ונוטריונים בעלי ניסיון מעשי של עשרות שנים ומספק פתרונות יצירתיים ותוצאות יוצאות דופן.

0
כל הפתרונות במקום אחד
0
שנות ייצוג משפטי
% 0
נצחונות בתיקים
% 0
שקט נפשי
+ 0
לקוחות מרוצים
צרו קשר לקבלת ייעוץ ללא עלות