חוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו על ידי שר המשפטים מחייבים כי אם צוואה נוטריונית נערכת בבית חולים על הנוטריון לקבל אישור רפואי הקובע כי האדם במצב קוגניטיבי המאפשר לו להבין את אשר הוא מצווה.
לבית המשפט הגיע מקרה חריג בו הנוטריונית שערכה את הצוואה לא קיבלה אישור רפואי כדין.
המנוח הלך לעולמו ביום 3/10/08 בעקבות מחלה קשה והותיר אחריו צוואה שנערכה בפני נוטריונית 4 ימים בלבד לפני פטירתו.
בצוואה הנוטריונית שערך החליט המצווה להדיר את אשתו ובתה ולהעביר כל עזבונו לחברו הטוב שעמד לצדו בשעותיו הקשות.
בשנת 2009 ניתן צו לקיום הצוואה על ידי רשם הירושה בנצרת.
חמישה חודשים לאחר מתן הצו לקיום הצוואה הנוטריונית עתרו אשתו ובתה לביטול הצוואה בטענות הבאות: הצוואה נערכה שלא כדין, אינה מבטאת רצון המצווה, כי נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ועל כן היא פסולה.
המנוח והמתנגדת היו בני זוג נשואים בעת פטירתו של המנוח.
לצדדים לא היו ילדים משותפים, אך לאשה הייתה בת מנישואיה הקודמים.
יחסי המנוח ואשתו לא היו תקינים בשנים שקדמו לפטירתו. ביום 29/1/2007 אירע ככל הנראה אירוע אלים מצדו של המנוח, שעה שבעקבות ויכוח בין הצדדים, הוא נהג באלימות כלפי אשתו ובגין התנהגות אלימה זו הוגש כנגדו כתב אישום בעבירות של "תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש", "היזק בזדון לרכוש" ו"איומים".
בעקבות תלונתה של האשה במשטרה נעצר המנוח על ידי המשטרה והוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים בעניינו ביום 31/1/2008 שוחרר המנוח למעצר בית מלא בבית חברו יעקב ויסמן, הוא המשיב, ונאסר עליו ליצור כל קשר עם אשתו.
המנוח שהה "במעצר בית מלא" אצל חברו מספר חודשים ובחודש אפריל 2008, עבר להתגורר בדירה שכורה בבית שאן.
כעולה מעדות החבר (אשר לא נסתרה) והמסמכים הרפואיים, הרי שמרגע אבחונו של המנוח כחולה בסרטן ועד לפטירתו חלפו בקושי חודשיים ;
בסוף חודש אוגוסט 2008 אושפז המנוח בבית החולים "פוריה" בשל כאבי בטן והוא שוחרר כעבור זמן קצר. ביום 5/9/2008 אושפז בשנית המנוח בבית החולים רמב"ם ושם אובחן, כי הוא חולה במחלת הסרטן וכי מצבו הבריאותי הינו קשה. ביום 24/9/2008 הועבר המנוח לבית החולים האיטלקי בחיפה וביום 3/10/2008 הוא נפטר.
ביום 29/9/2008 הגיעה הנוטריונית, לבית החולים האיטלקי כשהיא מצוידת בצוואה שנערכה מבעוד מועד עבור המנוח ובהיותה בבית החולים, הסבירה למנוח תוכן הצוואה והוא חתם עליה בפניה.
אין חולק, כי מאז מעצרו של המנוח בגין האירוע נשוא כתב האישום שהוגש כנגדו ועד למועד פטירתו הוא לא היה כלל בקשר עם מי מהמבקשות.
לאחר פטירתו של המנוח נערכה הלווייתו וביום 24/11/2008 הגיש וייסמן בקשה לקיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה בנצרת.
ביום 18/1/2010 ניתן צו קיום צוואה אחר המנוח, בידי הרשם לענייני ירושה בנצרת.
ביום 10/6/2010 הגישו המבקשות עתירתן בפני הרשם לענייני ירושה, לבטל את צו קיום הצוואה ובבקשה זו לא פירטו כלל מדוע לא הגישו התנגדות לקיום הצוואה בסמוך לאחר הגשת הבקשה לקיומה.
מסמך הצוואה הנוטריונית עליו חתום המנוח הינו מסמך קצר בן עמוד אחד הנושא 6 סעיפים בלבד ומהם 2 סעיפים רלבנטיים במיוחד למקרה שבפנינו:
בסעיף 2 לצוואה ציווה המנוח את כל רכושו, כספיו וזכויותיו מכל מין וסוג לחברו הטוב וייסמן כאשר הוא מסביר, כי המהלך נעשה נוכח העובדה שוייסמן הינו חברו ושכנו הטוב אשר תמך בו כלכלית בשעותיו הקשות.
זהו לשון הסעיף :
"אני מצווה לשכני ולחברי הטוב, מר יעקב וייצמן, בעל ת.ז. 312023013, אשר תמך בי כלכלית בשעותיי הקשות, את כל רכושי וכל נכסי מכל מין וסוג שהוא בכל מקום, בין הארץ ובין בחוץ לארץ, שיישארו לאחר מותי, לרבות כל הזכויות המגיעות ממעסיקיי\ אצלם עבדתי כ-15 שנה, לרבות שכר עבודה, זכויות נלוות ופיצויי פיטורין וכן כל זכויותיי בכל קופות הגמל ו/או קרנות ההשתלמות המתנהלים על שמי".
בסעיף 3 לצוואה הדיר למעשה המנוח המנוח את המבקשות מצוואתו (אחת מהן, אשתו היא יורשת על פי דין), עת קבע כך:
"לבתי ולאישתי, שנטשו אותי בשעותיי הקשות, אני מצווה 1 ₪ לכל אחת".
המבקשות העלו בפני רשם הירושה ובבית המשפט לענייני משפחה שלל טענות כנגד תקפות הצוואה וכנגד כשרות המנוח לצוות.
המבקשות ביססו הבקשה במקור על הטענה, כי נפלו בפעולות הנוטריונית מספר פגמים מהותיים שיש בכל אחד מהם כדי הביא לפסלותה של הצוואה:
ראשית, נטען כי קיים פגם בכך שהצוואה הודפסה באמצעות מחשב, אך ציון התאריך על גביה נעשה בכתב יד.
שנית, נטען כי טופס אישור עשיית הצוואה שמולא על ידי הנוטריונית הינו חסר ביותר ; אמנם צויין כי דברי המצווה הוקראו בפניו, אך לא צויין כי אכן המצווה הצהיר שזו צוואתו וכן אין ציון של העובדה כי המצווה הצהיר שצוואתו הוקראה בפניו. לפיכך סבור ב"כ המבקשות כי הצוואה אינה מקיימת את מצוות סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 ודינה בטלות. כן נטען, כי טופס האישור לא כלל את גובה שכר הטרחה ששולם לנוטריונית.
פגם אחר בפעולת הנוטריונית, נעוץ בכך שהיא פעלה בניגוד לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז – 1977 המחייבת אותה בהצטיידות למפרע בתעודה רפואית שאמורה הייתה להיות מצורפת לאישור עשיית הצוואה.
לא זו בלבד שבמקור לא צורף האישור הרפואי לבקשת צו קיום הצוואה, אלא שבדיעבד, במהלך הדיון כאשר התברר מהו האישור הרפואי שנמסר לנוטריונית, עלה, כי האישור הוא מיום 24/9/2008 ולא ממועד חתימת הצוואה וכי הוא לא נמסר בנוסח של התוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים לעיל.
חטיבה אחרת של טענות הועלתה כנגד כשירות המנוח לצוות. על פי הנטען בבקשה לביטול צו קיום הצוואה, הרי שהתקיימו במקרה דנן תנאי סעיף 26 לחוק הירושה הקובעים, כי מקום שהצוואה נערכה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, זו האחרונה בטלה.
המבקשות טענו, כי המנוח סבל ממחלת הסרטן שפגעה בגזע המוח וניטלה ממנו הכשירות לצוות.
לשם הוכחת טענה זו, צורף אישור שנחתם על ידי המנוח בפני נציג חברת הביטוח ובו קבע המנוח שכספי הביטוח ישולמו למבקשות, כאשר החתימה שונה באופן מהותי מהחתימה על הצוואה.
לשיטת המבקשות, הן החתימה והן השוני בין הוראות הצוואה לבין הוראות פוליסת הביטוח מלמדות על כך, כי לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. כן נטען, כי כאשר המבקשות התקשרו טלפונית לבית החולים, שבוע לפני הפטירה נמסר להן, כי לא ניתן לשוחח טלפונית עם המנוח והדבר מחזק הטענה מכוח "קל וחומר" שהמנוח לא יכול היה כשיר לצוות.
המבקשות טענו, כי עיתוי הכנת הצוואה, סמוך לפטירה ולא בעת גילוי המחלה מצביע, כי באותו מועד היה נתון המנוח לחסדיו של וייסמן ולא היה יכול לפעול באופן עצמאי. המבקשות טענו, כי וייסמן מנע מהן לקיים כל קשר עם המנוח בעת שהייתו בבית החולים.17.3.
עוד הוסיפו המבקשות, כי הנסיבות מלמדות שהצוואה הוכנה זמן רב לפני חתימתה וכי חברו, מי שהוגדר בצוואה כיורש יחיד, ניצל לרעה את מצבו הבריאותי של המנוח ועל ערש דווי דאג להחתימו על גבי הצוואה.
המבקשות טענו בבית המשפט כי וייסמן הוא זה ששילם לנוטריונית, הוא זה שיצר עמה קשר והוא זה שתיאם עמה את הגעתה להחתים את המנוח על הצוואה בבית החולים.
זאת ועוד, לדברי המבקשות הזוכה בצוואה נכח בבית החולים מחוץ לחדרו של המנוח ודי בנוכחותו כדי להוות השפעה בלתי הוגנת על המנוח.
אילו חפץ המנוח בנוכחות נוטריון יכול היה לדאוג לערוך הצוואה באמצעות נוטריון אחר שערך עבור המנוח ייפוי כח עת אושפז בבית החולים רמב"ם. גם נסיבה זו מצביעה לטענת המבקשות על כך כי מדובר במהלך של וייסמן ולא במהלך של המנוח.
צוואה יכולה להיות בכתב יד, בעדים, בפני רשות או על-פה (סעיף 18 לחוק הירושה).
סעיף 22 לחוק הירושה מגדיר צוואה בפני רשות וסעיף 53 לחוק הנוטריונים הביא להוספת סעיף 22(ז) לחוק הירושה הקובע, כי דין נוטריון כדין שופט לעניין אותו סעיף. משכך ניתן להסיק על נקלה, כי הצוואה שנערכה בפרשה שלפנינו הינה "צוואה בפני רשות".לשם הצורך לבחון הטענות לפגמים בהתנהלות הנוטריונית נביא להלן את לשון הוראות החיקוק הרלבנטיות שלאורן תידון הסוגיה:
סעיף 22 לחוק הירושה קובע:
(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם רשות של בית משפט, או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
לענין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט."
סעיף 19 לחוק הנוטריונים קובע:
"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון או למעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".
תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים קובעת:
"לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".
אילו נוסח טופס התעודה הרפואית שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים הוא כדלהלן:
"אני הח"מ ד"ר…… מעיד ומאשר בזה, כי בתאריך היום…. בדקתי את החולה, מר/ת…. בעל תעודת זהות/דרכון מס' ….הנמצא ב….. ומצאתי שהנ"ל חולה במחלה…….
אני מצהיר כמו כן כי החולה מר/ת…. הוא/היא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון."
היותו של אישור נוטריוני ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות על פיו (ראה גם : ה"פ (חיפה) 86/06 ברכה מוזר נ' דב לוי [פורסם בנבו] (11/11/2007)).
נפתח בטענה כנגד פגמים באישור הנוטריונית בדבר עשיית הצוואה ; סעיף 22(א) לחוק הירושה קובע שתי דרכים להבאת דבר המצווה בפני הנוטריון: הדרך האחת היא "באמירת דברי הצוואה בעל-פה"; הדרך השנייה היא "בהגשת דברי הצוואה בכתב". הוראות אלה מתקיימות אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון, הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על-ידיו למצווה (ע"א 594/99 נסים אוחנה נ' אסתר אלעזר פ"ד נה(3) 355 (12/03/2001)).
אין ספק כי נוכח אישור הנוטריונית במקרה דנן, עסקינן בצוואה בפני רשות בהתאם לרישא של סעיף 22(א) לחוק הירושה, שכן מדובר במקרה דנן ב"באמירת דברי הצוואה בעל פה". העובדה, כי התאריך נרשם על ידי הנוטריונית בכתב ידה על גבי הצוואה המודפסת במועד החתימה אין בה כדי לפגום בצוואה והדבר לגיטימי.
לב"כ המבקשות היו טענות נוספת ולפיהן אישור עשיית הצוואה לא נעשה כדין (סעיפים 17-18 לבקשה). הטעם לכך היה שבניגוד להוראת סעיף 22(ב) לחוק הירושה, לא סומן באישור הנוטריוני, כי המצווה יצהיר כי זו צוואתו וכי היא נקראה בפניו. לטענות אלו לא היה מקום, שעה שבסעיף 4 לאישור הנוטריוני שצורף לצוואה, סומן כי הנוטריונית קראה בפני המצווה את דברי הצוואה כפי שרשמה אותם כאמור וכן תרגמה לו את דברי הצוואה לרוסית. ההמשך לא סומן ומכאן שעל פי נוסח הטופס, יש להמשיך ולקרוא את הסיפה של האישור כחלק בלתי נפרד מהרישא. בסיפה נרשם : "והמצווה הצהיר מרצונו החופשי כי זוהי צוואתו". החלק שלא סומן על ידי הנוטריונית באישור לעיל מתייחס למקרה שבו הצוואה נעשית בכתב ומוגשת לה ולפיכך בדין היא לא סימנה חלק זה, שכן עסקינן בצוואה שנאמרה בעל פה לנוטריונית כאמור לעיל.
הטענה המהותית והמבוססת יותר של המבקשות כוונה כנגד אי מילוי הוראת תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים. הואיל והמנוח חתם על הצוואה בהיותו מאושפז בבית חולים, אימות חתימתו עליה ואישור עשיית הצוואה על-ידי הנוטריונית, היה מותנה בהצגת תעודה רפואית, כמצוות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים.
בעוד שבמקרה רגיל, שבו נדרש נוטריון לאשר פעולה משפטית הנעשית לפניו, יוכל הנוטריון לאשר את הפעולה אם "…שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה", כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, הרי שבאשר למצב שבו מבצע הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, אין די בשכנועו העצמי של הנוטריון, ומוטלת עליו חובה לדרוש כי תוצג לפניו תעודה רפואית, כאמור בתקנה 4(ה).
מנוסח הטופס שנקבע בתוספת הראשונה לתקנות לעריכת התעודה הרפואית עולה, כי נדרשת תעודה רפואית המאשרת כי עושה הפעולה המשפטית מצוי "…בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון". הצגתה של תעודה רפואית, המשקפת את מצבו של החולה במועד עשייתה של פעולה משפטית, נועדה להבטיח כי מבצע הפעולה המשפטית מסוגל להבין את משמעות הפעולה ואת השפעתה על מצבו המשפטי.
במקרה שהובא בפני בית המשפט, נפלו שני פגמים בתעודה באישור עשיית הצוואה הנוטריונית: האחד נעוץ בכך שתעודת הרופא הוכנה ביום 24/9/08, כחמישה ימים קודם חתימת הצוואה.
הפגם השני שנפל בצוואה הנוטריונית הוא שלא הייתה זהות בין בין נוסח תעודת הרופא שנמסרה לנוטריונית לבין נוסח תעודת הרופא שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים ;
בתעודה שנמסרה לנוטריונית נרשם, כי "הנ"ל מרותק למיטה, מתמצא בזמן ומקום, משתף פעולה עם המטפלים בו, הוא חייב בעזרה מרבית והשגחה צמודה בכל הפעולות".
זאת בעוד שהנוסח בתוספת לתקנות דורש אישור רפואי בדבר צלילות המצווה, הכרתו המלאה והכרזה בדבר היותו אחראי וכשיר לעשיית פעולה בפני נוטריון.
כאשר נשאלה על כך הנוטריונית היא השיבה, כי בנוסף לתעודה הרפואית הוצג בפניה גם ייפוי כח נוטריוני שערך המנוח שבועיים קודם עריכת הצוואה וזאת כאשר היה מאושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה.
בנוסף היא הסבירה, כי בטרם הכניסה לחדר בו שכב המנוח, שוחחה עם האח והעו"ס ונאמר לה, כי הוא צלול ומבין הכל וכי רק מצבו הגופני אינו טוב.
לטענת הנוטריונית, האישור הרפואי בהתאם לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים לא נעשה "מעכשיו לעכשיו" (עמ' 11 שורה 16 ובעמ' 16 שורה 22), לא ניתן להשיג באופן מיידי רופא ולבקש ממנו חתימה על תעודה כאמור ולכן ממציאים את המסמך כמה ימים קודם לכן (שם, בשורה 18). הנוטריונית הסבירה, כי כיוון שכך מתנהלים הדברים, היא נוהגת לבקש מספר ימים מראש את האישור הרפואי ביחס למצבו של המצווה
וכך נפסק בע"א 36/88, זלוף דורה נ' זלוף שאול, פ"ד מו(3) 184 ,עמ' 188-189:
"7. ברור הוא כי בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה. על חשיבותה של תעודת רופא, המשקפת את מצבו הרפואי של חולה המאושפז בבית חולים, ביום עשיית הפעולה, אין צריך להרבות במלים, ולא בכדי הותקנה התקנה הנ"ל. תעודה אשר כזאת לא היתה בפני הנוטריון, ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון, אשר העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה. והשאלה היא, על כן, האם הרים המשיב נטל זה ?”
וכך גם נפסק מאוחר יותר בבית המשפט העליון בע"א 1395/02 נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5) 49, עמ' 61 (2005)).
"עם זאת באשר לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון בלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה), נפסק שאי-הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה"
לא זו בלבד שמדובר בפגם שיש בו אך להעביר את חובת ההוכחה לפתחו של הצד המבקש להסתמך על הצוואה, אלא שנפסק כי מדובר למעשה בפגם צורני, שבית המשפט יכול להתגבר עליו בנסיבות מתאימות כדי לכבד את רצון המת באמצעות הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה.
גמירות דעת המצווה וכשירותו לערוך צוואה ולהבין טיבה הוא אחד מהתנאים החשובים ביותר לעריכת צוואה.
במקרה שהובא בפני בית המשפט ב"כ המבקשות טען לסדרה של ראיות נסיבתיות שיש בהן, לטעמו, כדי להמחיש כי לא התקיימה בקרבתו של המנוח אותה גמירות דעת הנדרשת לשם עריכת הצוואה. משכך הוא סבור, כי בהתאם למצוות סעיף 26 לחוק הירושה, היא בטלה.
ב"כ המשיב השיב לטענה זו, כי בפני בית המשפט הובאו ראיות ישירות אודות מצבו של המנוח עובר ובמהלך הכנת הצוואה ושעה שלא הובאה כל חוות דעת רפואית הקובעת, כי לא היה יכול להבין טיבה של צוואה, הרי שלא עלה בידי המבקשות להוכיח היעדר כשירות מצד המנוח לערוך הצוואה.
בית המשפט קבע בעניין זה כי "סבורני, כי עלה בידי המשיב להוכיח גמירות הדעת של המצווה וזאת אף מעל לכל ספק כנדרש בהליך זה וארחיב: ראשית, חשוב להדגיש כי האישור הרפואי מיום 24/9/2008 עליו נסמכה הנוטריונית, לא נסתר כלל על ידי המבקשות. באישור זה נרשם כי חרף העובדה שהמנוח סבל מסרטן ששלח גרורות לכבד ולמוח וחרף העובדה שמבחינה גופנית הוא נדרש לעזרה צמודה והוא מרותק למיטתו, הרי "שהוא מתמצא בזמן ובמקום, משתף פעולה עם המטפלים בו" (שורה 1-2 להערות בתעודת הרופא).
תעודת הרופא לעיל נחתמה בידי דר' מריה רייזמן שאף הוזמנה למסור עדותה בבית המשפט בצירוף התיק הרפואי המלא של המנוח. מעדותה של דר' רייזמן עולה, כי במעמד מתן האישור הרפואי, היה מנוח כשיר להבחין בטיבה של צוואה שעה שהוא היה צלול והתמצא במקום ובזמן".
בית המשפט קובע בעניין זה כי מקום שבית המשפט סבור כי עדות הנוטריונית המלמדת על כשירותו של המנוח במעמד עריכת הצוואה עצמו להביע את רצונו ולהבין את טיבה, הינה עדות מהימנה, אף רשאי בית המשפט להעדיפה על עדויות אחרות, ולבסס עליה את מסקנתו בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בשעה שנעשתה (ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215, בעמ' 223 (30/04/2000) ; עמ"ש (י-ם) 316/02 אליהו הדסי נ' אדריאנה יהושע [פורסם בנבו] (16/06/2002)). במקרה דנן, לא זו בלבד שעדות הנוטריונית מהימנה בעיניי, לא הובאה כל עדות אחרת לסתור אותה.
הנחת היסוד היא כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה, כאמור בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. לתיאור בעלי כשרות ונעדרי כשרות לעשיית צוואה, ניתן להיעזר בנוסחאות שונות, כגון: פגם בכושר השיפוט, היעדר כושר הכרעה, חוסר כוח לפעול בתבונה, ועוד כיוצא באלה צירופי תיבות האמורים להגדיר פגם בכשרות (ת"ע (חי') 3170/99 קרן גרימברג נ' סימונה מורגנשטרן, [פורסם בנבו] (27/06/2001). במקרה דנן, כל המונחים שננקטו על ידי דר' רייזמן, יתר הרופאים שטיפלו במנוח והנוטריונית מלמדים על כך כי כושר ההכרעה, השיפוט והתבונה של המנוח לא היו פגומים, חרף מצבו הגופני והחולני. זאת ועוד, לא היועמ"שף לא עו"ס בתי החולים ולא המבקשות פעלו למנות אפוטרופוס לגופו או לרכושו של המנוח והדברים מדברים בעד עצמם.
עולה איפוא מכל העדויות שהמנוח, חרף מחלתו הקשה ומצבו הגופני היה צלול לחלוטין, התמצא במקום ובזמן והיה לו הכושר הקוגניטיבי וככל הנראה, גם הנפשי, לדעת להבחין בטיבה של צוואה, זאת לפני ובמהלך חתימתה.
לעניין יכולתו של מצווה להבחין בטיבה של צוואה נפסק, כי רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על הצוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318 ; ע"מ (ב"ש) 110/04 מזין נ' מזין [פורסם בנבו] (24.2.05) ; ת"ע (י-ם) 42190/06 פלונית נ' אגודת (ירושלים), [פורסם בנבו] (10/11/2009). דברי הנוטריונית מלמדים כי ביחס לכל אלה, התקיימה "יכולת" בקרבו של המנוח להבחין בצוואה.
"החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים… הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של אדם… זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קניין חוקתית… 'מטרת דין הצוואה בכלל – ודיני פרשנות הצוואה בפרט – הוא להגשים את רצונו ('אומד דעתו') של המצווה'" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרן וישראל, פ"ד נד(2) 215, 222-223).
על כן נפסק, כי לא תתקבל טענה בדבר אי-כשרות מצווה לערוך צוואה, אלא אם הביא הטוען ראיות ממשיות ברורות, המלמדות על מצב הבנת המנוח ביום עריכת הצוואה:
"הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר – וליום עריכת הצוואה דווקא" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נגד מרום, פ"ד מט(1) 318, 328 (ההדגשה שלי א.ז.).
ודוק, ספק בלבד בעניין חופשיות רצונו של המצווה אין די בו:
"נקפיד הקפד היטב ולא נפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם נוכל לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון. רק אם נשתכנע כי דעתו של המצווה טולטלה בחוזקה בידי מחשבות-שווא ובכוחם של תעתועי הזיה, נורה על ביטולה של צוואה, ובמקום של ספק נקיים צוואה ולא נבטלה" (ע"א 1212/91 קרן לב"י נגד ביינשטוק, פ"ד מח (3) 705 עמ' 733 ; ת"ע (חי') 4260/00 מנדל דרבנאנו נ' ציפי הלל (מור), [פורסם בנבו] (17/05/2004).
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
