מקרה כזה הגיע לשולחנו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. המנוחים זה לזו את כל רכושם וקבעו כי לאחר מות של שניהם, הרכוש יועבר בירושה לששת ילדיהם בחלקים שווים . לאחר מו הבעל ערכה האישה צוואה נוספת במסגרת צוואה זו, לאחר מות המנוח, ביטלה המנוחה את הצוואה ההדדית באופן מפורש והורישה את כל רכושה לשני ילדיה: לבנה י.א ולבתה א.א בחלקים שווים תוך שהיר מדירה ארת ארבעת ילדיה הנוספים מהירושה.
בצוואה המאוחרת הבהירה המנוחה כי היא מורישה את מלוא רכושה לשניים מתוך ששת ילדיה בשל טיפול מסור בה בזמנים הקשים, כאשר ארבעת הילדים הנוספים ניתקו עמה כל קשר וסרבו לעזור לה.
ארבעת הילדים שהודרו מהירושה טענו כי הצוואה ההדדית נועדה למנוע סכסוך ירושה בין כל הילדים ומטעם זה המנוחים הורישו את רכושם לכל הילדים בחלקים שווים.
עוד טענו כי הנתבעים השתלטו על דירת המנוחים והשפיעו על המנוחה עד כדי ניתוקה מיתר הילדים. כן טענו כי הצוואה המאוחרת הינה "תוצר" של דרישה יומיומית שהמנוחה תערוך צוואה חדשה, המדירה את התובעים מהירושה. התובעים העלו תמיהות על האופן והנסיבות של עריכת הצוואה המאוחרת. התובעים הוסיפו כי ספק אם הוסבר למנוחה על מה היא חותמת וספק אם היא הבינה על מה חתמה.
עוד הוסיפו כי הצוואה המאוחרת איננה מתיישבת עם תיקון מס' 12 לחוק הירושה התשכ"ה -1965 וכי הביטול של הצוואה ההדדית נעשה שלא כדין.
עוד טענו הילדים כי בעת החתימה על הצוואה המאוחרת המנוחה הייתה במצב רפואי קשה מאוד, והם הטילו ספק באם המנוחה היא זו שחתמה על הצוואה. לחלופין טענו כי ככל והמנוחה חתמה על הצוואה, חתימתה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת.
ביום 19.7.2005 התקבל בכנסת תיקון מס' 12 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן-"החוק") והוא נכנס לתקוף ביום 01.08.05. תיקון זה מעגן, במסגרת סעיף 8א' לחוק, הסדר מיוחד ביחס לעריכה וביטול של צוואות הדדיות וזו לשונו:
8א. (א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).
(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –
(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים
ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו,
לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה
או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה
ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים
ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי
הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי
אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או
החלק בעיזבון שירש;
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות
ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת
לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני
הזוג – בטלה.
נקודת המוצא הינה כי לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף ואולם ניתן לבטל צוואה הדדית אם בן הזוג המבטל צוואה הדדית, יסתלק מכל טובת הנאה שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת.
במקרה שהגיע לבית המשפט המנוחה ביטלה את הצוואה ההדדית, מבלי שהיא הסתלקה מחלקה בעיזבון המנוח על פי הצוואה ההדדית.
לפיכך המנוחה לא קיימה תנאי הקבוע בסעיף לביטול הצוואה ההדדית ולביטולה אין תוקף. התוצאה המעשית זו הינה כי הצוואה ההדדית לא בוטלה ומשכך היא הצוואה ברת קיום.
שני הילדים שירשו את כל הירושה טענו כי יש לכבד את דברי המת ולקיים את הצוואה המאוחרת.
בית המשפט קבע כי החובה לקיים את רצון המצווה ("מצווה לקיים דברי המת") הינה ברורה וידועה ואין צורך להכביר מילים על אודותיה ואולם משעה שעסקינן בצוואה הדדית, עיקרון "כיבוד דברי המת" חל, במידה שווה, על דברי המנוח ועיקרון "כיבוד דברי" המת מחליף את כותרתו ל"כיבוד דברי המתים".
היורשים טענו כי הביטוי " חופש לצוות" מתנגש עם מגבלות המוטלות על ביטול צוואה הדדית.
בית המשפט מצידו קובע כי בצוואות הדדיות קיימת סתירה בין שני עקרונות מרכזיים והם: "החופש לצוות" הכולל בתוכו את החופש של המצווה לשנות את צוואתו כרצונו בכל עת כמצוות סעיף 27(ב) לחוק לבין עקרון ההסתמכות של כל אחד מהצדדים לצוואה שעומד בבסיס צוואה הדדית. כל צד לצוואה מצפה כי השני לא ישנה את הוראותיו, בין בחייו של הנפטר הראשון ובין לאחר פטירתו.
על עקרונות אלה עמד כב' הנשיא ברק בפרשת מלמד בהערת אגב:
"גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של "המוריש האחר". מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירות דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? .. באמרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו, תוצאה זו קשה היא. במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד הופך המצווה השני לנאמן. יתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).
צפו בעו"ד רחל שחר מסבירה על צוואה הדדית
בבעמ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב(1) 601 קבעה כב' השופטת נאור :
" לדעתי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהן, והכל כמובן באין אינדקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד, חוק הירושה מלמדינו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ…בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים הייתה להתנות הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה)".
בית המשפט קובע כי אינטרס ההסתמכות של המנוח חזק יותר מכל אינטרס אחר ושינוי הצוואה ההדדית אסור
בבע"מ 4282/03 ל' נגריה פ' (פורסם בנבו, ניתן ביום 21.6.05) חזר בית המשפט העליון (כב' השופט טירקל) על האמור לעיל והרחיב :
" החלתן של הוראות חוק הירושה על צוואה משותפת ועל צוואה הדדית מעוררת קשיים משום שלכאורה מקצת ההוראות אינן מתיישבות עם צוואות כאלה…
בתי המשפט התגברו על קשיים אלה, בדרך כלל, בלי להכריע בשאלות העקרוניות, מתוך בחינתו של כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו…
השאלה אם יש להגן על אינטרס ההסתמכות נדונה גם בוועדה לתיקון חוק הירושה שבראשותי ובסיכומו של הדיון הוחלט לאפשר עריכה של צוואות הדדיות בין בני זוג ולהגן על אינטרס ההסתמכות על ידי קביעת הוראה שהמצווה שנותר בחיים לא יהיה רשאי לבטל את צוואתו, אלא באישורו של בית המשפט….
כאן מבקשים אנו לשחזר, על דרך של פירוש, את התכנית המשותפת שעמדה ביסוד הצוואה המשותפת וההדדית, את מטרותיהם המשותפות של המצווים ואת הרצונות של כל אחד ואחד מהם כפי שהתמזגו לרצון אחד. על כך אומר הנשיא א' ברק:
"לדעתי, קיים בצוואה המשותפת וההדדית אינטרס הסתמכות ברור. על פי עצם ההגדרה של ההדדיות, ההוראות של המצווה האחד נקבעות על יסוד הוראותיו של המצווה האחר. הוראותיו של האחד הן התמורה להוראותיו של האחר. על כן בצוואה משותפת והדדית יש להתחשב – שעה שמפרשים את הוראות הצוואה – באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה" (ברק, בעמ' 73. וראו גם דברי הנשיא א' ברק בע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר נגריה אבן טוב ואח', פ"ד נז(5) 145, 156)".
לדברי עו"ד רחל שחר בספרות הובעה דעה כי "האופי המהותי המייחד את הצוואה ההדדית הוא מבחן ההסתמכות: צוואה הדדית כוללת הכרה באינטרס הסתמכות הדדי של בני זוג בשונה מצוואה רגילה שאין בה אינטרס הסתמכות מוכר. עיקרון זה בא לידי ביטוי בהגבלת חופש של המצווים לבטל את צוואתם או לשנותה, וזאת, על ידי איזון ראוי בין חופש הצוואה לבין אינטרס ההסתמכות בצוואה הדדית. היסוד להגבלת החופש לשנות או לבטל את הצוואה ההדדית, הוא האופי ה"מעין חוזי" (מעין עסקה") בצוואה הדדית… צוואה הדדית, להבדיל מצוואה רגילה, היא פעולה משפטית דו צדדית – שילוב של צוואה ושל הסכם, שבו מוטלת על המצווים, מכוח החוק, הגבלה הדדית להימנע משינוי חד צדדי של הצוואה, והגבלה זו משקפת את הפן ההסכמי הגלום בצוואה "
בית המשפט לענייני משפחה קובע כי לטעמו בצוואה הדדית, יש להעדיף את עיקרון "ההסתמכות" על פני עיקרון "חופש לצוות". קרי בית המשפט קובע למעשה שאדם שעורך צוואה הדדית מסתמך על היורש שלו שלא ישנה אותה ולכן היורש אינו יכול לשנות את הצוואה ההדדית מבלי להסתלק תחילה ממה שקיבל בצוואה ההדדית.
בית המשפט קובע כי
שימו לב היטב בית המשפט קובע כי הניסוח הבא קובע שלא ניתן לשנות צוואה הדדית לחלוטין. בס' 8 לצוואה ההדדית קבעו המנוחים כי:
"צוואתנו זו הינה האחרונה ותעמוד בתקפה כל עוד לא שונתה ו/או בוטלה ו/או הוחלפה על ידינו"
המנוחים בחרו להשתמש בלשון רבים והם קבעו כי שינוי/ביטול/החלפה של הצוואה ייעשה על ידי שניהם ועל ידי שניהם בלבד. המשמעות של קביעה זו הינה כי אף מצווה אינו רשאי לבטל את הצוואה באופן חד צדדי.
עוד ניתן ללמוד מקביעה זו כי כל שינוי/ביטול/החלפה של הצוואה ייעשה בחיי המנוחים וכי לא יהיה תוקף לביטול לאחר מות אחד מהם. לפיכך, "הצמדות" ללשון הצוואה – ואיש לא מנע מהמנוחים "לוותר" על סעיף זה או לנסחו בדרך שונה – מובילה למסקנה על פיה לביטול הצוואה ההדדית, לאחר מות אחד המנוחים, אין תוקף.
בסיומו של פסק הדין מתייחס בית המשפט בחוכמה לחישוב שערכו הנתבעים בסיכומיהם. לשיטתם, הצוואה הדדית בטלה וחלקו של המנוח עובר בירושה למנוחה על פי הדין. בתוך כך המנוחה תזכה ב-75% מכלל העיזבון, בעוד שכל הילדים יזכו ב-25% הנותרים, בחלקים שווים. החישוב של הנתבעים תומך במסקנה כי אין לבטל את הצוואה ההדדית.
וכל כך למה? משום שהחישוב אינו מביא בחשבון תרחיש אפשרי אחר: לו ידע המנוח כי המנוחה תשנה את הצוואה ההדדית, ולמעשה תפר את "הסכם הצוואתי", יכול והיה משפר את מצבם של התובעים על דרך של עשיית צוואה רגילה לטובתם אגב הדרת המנוחה ונתבעים מעיזבונו והוא לא עשה כן בהסתמך על הצוואה ההדדית כשהוא סמוך ובטוח כי העיזבון יתחלק בין כל הילדים בחלקים שווים.
התוצאה היא כי הצוואה ההדדית ברת קיום. התוצאה המעשית היא כי ההתנגדות נדחית. כפועל יוצא, נדחית גם הבקשה לקיום של הצוואה המאוחרת.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
