חלוקת רכוש מתי? איך מוכיחים ידועים בציבור? כמה זמן צריך כדי להיחשב ידועים בציבור? מה אומרים פסקי דין בנושא ידועים בציבור? המדריך המלא כל השאלות וכל התשובות המקיפות
המסגרת המשפטית – ראייתית לקביעת קיומם של "יחסי ידועים בציבור":
"ידועים בציבור" = הגדרה משפטית תלוית נסיבות:
עורכי דין דיני משפחה מומלצים: עו”ד דיני משפחה רחל רייצ'ל שחר במאמר מקיף בנושא ידועים בציבור אחד מהנושאים שהולכים ותופסים נפח משמעותי בתחום דיני משפחה.
הלכה למעשה, ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם אחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים השמורים עמם בדרך כלל, נמנעו מלמסד את יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. מכאן המושג "ידועה בציבור כאשתו" ו"ידוע בציבור כבעלה".
ההכרה המשפטית בבני זוג כ'ידועים בציבור' נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים.
מוסד הידועים בציבור עבר תהפוכות משפטיות והממסד המשפטי עבר מגישה שמרנית ביחס להכרה בבני זוג שלא התחתנו אל עבר גישה ליברלית המכבדת את תפיסת העולם האישית של בני זוג שבחרו להתגורר יחד מבלי למסד את יחסיהם.
יחד עם זאת גם היום ניתן לראות שמוסד הידועים בציבור אינו נותן מענה מלא להכרה בסטטוס האישי של בני הזוג על כך ועוד במאמר הבא.
הבלשן רוביק רוזנטל הגדיר את הצירוף, "ידועים בציבור" כך:
"בני זוג החיים תקופה ארוכה ללא טקס נישואין רשמי. הצירוף נטבע על ידי בית המשפט העליון בפסקי דין משנת 1948, במקורו התייחס הצירוף לבת הזוג בלבד ("ידועה בציבור"), והיה למונח בעל מעמד משפטי. הצירוף הצרפתי המקביל: vivre en concubinage (חיים כחברים לחיים)" (ר. רוזנטל, מילון הצירופים, הוצאת כתר (2005) בעמ' 389).
הפנייה למקור מילוני מחזירה את הפרשן לשדה המשפט. שכן "ידועים בציבור" אינו מושג מילוני, אלא הגדרה משפטית של יחסים בין בני זוג. וההגדרה המשפטית היא למעשה פרי חקיקה שיפוטית מבית מדרשו של בית המשפט העליון המצריכה הפעלת שיקול דעת שיפוטי על בסיס עובדות וראיות בדבר טיב יחסי הצדדים.
ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור:
האחד – חיי משפחה והשני – ניהול משק בית משותף (פסקי דין מחייבים בעניין זה הינם פסקי הדין של בית המשפט העליון ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617 (1970) ; ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690).
התנאי של "חיי משפחה" – מורכב מחיים אינטימיים, חיי אישות כבעל ואשה המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו. תנאי זה של חיי משפחה מוזכר באריכות בפסק הדין המנחה בעניין נסיס.עניין נסיס לעיל בעמ' 619).
אחד המבחנים המרכזיים בפסיקה לקיום "חיי משפחה" הינו תקופת חיים משותפים משמעותית. הרצון והמחויבות למסד קשר קבוע וארוך טווח הינו אחד מהמוטיבציות של בני זוג לקיים קשר נישואין פורמלי ולקבל על עצמם את מערך הזכויות והחובות הנובע ממעמד זה.
עמד על כך כבוד השופט זגורי בפסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה. כבוד השופט זגורי ציין כי בניסיון לבחון אם אכן מערכת היחסים בין הצדדים מדמה מערכת יחסים של זוג נשוי (שרק במקרה זה יוכרו כ'ידועים בציבור'), יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לעניין קביעות הקשר ומיסודו. ותקופת חיים משמעותית מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך הינה מרכיב בעל משקל רב בבחינת קיומם של "חיי משפחה" ( הרחבה בעניין זה ניתן לראות גם ע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (04/05/2006, פורסם במאגרים).
התנאי של "משק בית משותף" מדבר לא סתם על משק בית משותף מתוך הצורך האישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.
גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף', יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על ידי בני זוג נשואים, כמו, מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיוצ"ב (ע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני (04/05/2006, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
הלכה פסוקה היא כי לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין המרכיבים שהונים היוצרים את הסטטוס של ידועים בציבור וכי הרכיבים של חיי משפחה ומשק בית משותף שזורים ושלובים אלה באלה (כב' הנשיא שמגר בע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1), 431, בעמ' 433-434 (1989)).
בע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, (9/8/2010, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) שב וקבע כב' השופט בדימוס יורם דנציגר את תנאי חיי המשפחה וניהול משק בית משותף כתנאים מצטברים להכרה בבני זוג כידועים בציבור. הוא הוסיף, כי תנאים אלה הם בגדר מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית שעל הערכאה הדיונית להכריע בה לפי התשתית הראייתית הנפרסת בפניו.
א. מגורים משך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף, בה מעבירים עיתותיהם לרבות ארוחות וסעודות משותפים;
ב. יוצאים ומבלים יחד, לבד ועם אחרים, נוסעים נסיעות משותפות לחו"ל;
ג. דואגים אחד למשנהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית.
ד. מביעים דאגה האחד לשני ולמצבו ולהבטחת שלומו ובריאותו
ה. המבחן סובייקטיבי ודינמי. "אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם".
קיום יחסי ידועים בציבור על מי נטל ההוכחה וכיצד ניתן להוכיח
באשר לשאלת נטל ההוכחה לקיומם של יחסי "ידועים בציבור", נקבע בפסיקה כי בשלב הראשוני, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען למעמד של "ידוע בציבור", על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ובמקרה שלנו על התובעת (ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)).
בשל המשקל הרב שניתן בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם ניתן להסתייע, מבחינה ראייתית בעדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם. ברם יש להתייחס בחשדנות מה כלפי עדותו של מי שמבקש לשלול את קיומה של מערכת היחסים הנטענת. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקום בו אין בפני ביהמ"ש עדויות חיצוניות, אשר ילמדו על טיב הקשר בין בני הזוג ואפיוניו.
משכך, מן הראוי שביהמ"ש יתן את דעתו להתנהגות בני הזוג במהלך השנים כפי שעלתה בעדויותיהם – בבחינת עובדות – תוך הסתייעות בעדות בני הזוג כעדות מסתברת יותר והמתאימה לאותה התנהגות (ראו לענין זה גם הוראת תקנה 258יד(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 וכן דבריו הנכוחים של כב' השופט שוחט בתמ"ש (ת"א) 51990/98; 51941/98, פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 4/8/2002) ; תמ"ש (ת"א) 16870/00 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 14/02/2005)).
ראשית יש לומר כי כאשר בני זוג חיו יחד תחת קורת גג וגידלו ילדים צוותא יחד כמעט בלתי אפשרי יהיה לא להיכנס בגדר ידועים בציבור.
יחסי אישות, קיום חיי משפחה והיסוד הרגשי ביחסי בני זוג הינו מאפיין וסממן מרכזי של טיב היחסים (ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431 בעמ' 437-438 (1989)).
לאורך השנים התפתחה בפסיקה הקביעה כי "משק בית משותף" פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ויתר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי היום-יום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם על פי יכולתו ואפשרויותיו (דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 621/69, שצוטטו בע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון [פורסם בנבו] לעיל).
הצגת המחלוקת והרלבנטיות שלה לטענות רכושיות
כאשר ישנה מחלוקת בדבר בעלות ברכוש עולה הצורך להידרש לשאלת משך תקופת יחסי הצדדים "כידועים בציבור" וקביעת מועד תחילת היחסים תחת הסטטוס של ידועים בציבור. קביעה זו הינה קריטית לשאלת הבעלות על הרכוש המשותף ככל שנרכש בתקופת החיים המשותפים.
ידועים בציבור איך מוכיחים שיתוף ברכוש
כאשר תובע עומד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו ומוכיח, כי יחסי הצדדים הינם כשל "ידועים בציבור", עדיין עליו להוכיח כי התקיים משטר של שיתוף רכושי כנטען על ידה. בהקשר זה מתבקשת השאלה מה הדין?
הפסיקה קובעת, כי בהתקיים תנאים מסויימים עשויה הלכת שיתוף נכסים יציר הפסיקה לחול גם על בני זוג החיים "כידועים בציבור".ישנו דמיון רב בין המשטר של שיתוף רכושי בין בני זוג ידועים בציבור לבין בני זוג שנישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973. הדמיון נובע מהרציונל המשותף להחלת החזקה המשפטית על פי הנסיבות.
הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג (שנישאו) מבוססת על קונסטרוקציה משפטית שעניינה קביעה שיפוטית של קיומו של הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש משותף. על-פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות. לכן נפסק, כי "אך טבעי הוא איפוא, כי השאלות, אם במקרה קונקרטי קיים הסכם על שיתוף נכסים ומה היקפו של השיתוף, הן שאלות שבעובדה, המוכרעות על-פי כל נסיבות העניין" (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 בעמ' 446 (1984) (להלן : "הלכת שחר נ' פרידמן").
אותו היגיון ורציונל חל גם ביחס לבני זוג שלא נישאו ומקיימים זוגיות המוכרת במשפטנו "כידועים בציבור". לפיכך, על בית המשפט לתור אחר קיומן של אינדיקציות ראייתיות המעידות על התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג והם:קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. בהתקיים תנאים אלה עשויה הילכת השיתוף לחול גם על בני-זוג החיים יחדיו ללא נישואים (ע"א 4385/91 רחל סלם נ' רם כרמי, פ"ד נא(1) 337, בעמ' 346 (1997)).
אמנם, הלכת שיתוף הנכסים הוחלה, בעיקרו של דבר, על זוגות הנשואים זה לזה. אך כיוון שבסיסה הרעיוני של הלכת השיתוף אינו מושתת על אקט הנישואין אלא על קיומו של הסכם משתמע בין הצדדים, ברי כי הלכה זו ניתנת להחלה גם על בני זוג ידועים בציבור (ראה להמחשה פסק דינו של כב' השופט גלובינסקי בתמ"ש (חיפה) 27500/97 י.מ נ' א.ס. [פורסם בנבו] (28/12/1998)).
כך היו דבריו של כב' הנשיא דאז ברק בהלכת שחר נ' פרידמן לעיל בהקשר זה:
"הלכת שיתוף הנכסים הוחלה, בעיקרו של דבר, על זוגות הנשואים זה לזה. היש מקום להחילה על בני-זוג שלא נישאו, והחיים כידועים בציבור? כפי שראינו, בסיסה המשפטי של הלכת השיתוף הוא בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואן. כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור"
נפסק לא אחת כי השוני בין בני הזוג הנשואים לבין בני זוג "הידועים בציבור" הינו בנטל ההוכחה בלבד. שכן העובדה שהחיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל העדר גמירת דעת באשר לשיתוף בזכויות.
הפסיקה קובעת שלא דומים בני-זוג, החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כבני-זוג, שחיים כידועים בציבור, מכיוון שהם רוצים "לנסות" זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם.
ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם ככל שיחלוף הזמן ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכול תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור (מ' שאוה, "'הידועה בציבור כאשתו' – הגדרתה, מעמדה וזכויותיה", עיוני משפט ג (תשל"ג-ל"ד) 484; ד' פרידמן, "הידועה בציבור בדין הישראלי", עיוני משפט ג (תשל"ג-ל"ד) 459 ; הלכת שחר נ' פרידמן לעיל בעמ' 449 ; וכן ראה ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 בעמ' 346-347 (1997)).
למקרים בהם הוחלה חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים בכלל ועל דירה שנרכשה קודם הקשר בפרט ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1994); ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(') 77 (1994); תמ"ש (ת"א) 70030/98 אנה טהר (טוהר) נ' לאון טהר (טוהר), (19/01/2000, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
מכל המקובץ לעיל עולה באופן ברור כי נטל ההוכחה הרובץ על הידוע בציבור הטוען לשיתוף רכושי, הינו נטל כבד יותר מאשר על בן זוג נשוי הטוען לשיתוף כאמור (ראה גם בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235, פסקה 7 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש (2006)).
יפים לעניין זה גם דברים של כבוד השופט מצא
בעניין סלם נ' כרמי לעיל לעניין נטל ההוכחה:
"אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולוא גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג". (הלכת סלם נ' כרמי לעיל בעמ' 349-350).
דברים נכוחים נוספים נאמרו בפסיקה מהעת האחרונה:
"כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "…מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 438; עע"מ 4614/05, עע"מ 6626/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (טרם פורסם), [פורסם בנבו], בפיסקה 22 לפסק-דיני).
עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי.
יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמעת – בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק)." בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית, (20/06/2013, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
נסכם ונאמר, כי הנטל הראייתי המוגבר הינו כפול : מחד גיסא נטל מיוחד להוכחת קיומה של הלכת שיתוף בין ידועים בציבור בכלל ומאידך גיסא, נטל כבד להוכחת שיתוף בנכס חיצוני שנרכש קודם התגבשות היחסים "לידועים בציבור" בפרט. האם התובעת עמדה בנטל כפול זה? נדון בכך בהמשך.
הפסיקה קובעת שהמאמץ של בן-הזוג הטוען לשיתוף נבחן על-פי יכולתו ומצבו.תרומתו תיחשב כמאמץ גם אם מבחינה כמותית או איכותית פחותה היא מזו של בן-הזוג האחר. הכוונה במאמץ משותף שכל אחד מבני-הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, מי פחות מי יותר, ואין הכוונה לתרומה כספית/עסקית דווקא (ראו : תמ"ש (ת"א) 70030/98 אנה טהר (טוהר) נ' לאון טהר (טוהר), (19/01/2000, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) והאסמכתאות שהובאו שם בפסקה 9).
מספר דרכים עומדות בפני בן זוג שרוצה לטעון לידועים לטעון ולהוכיח כי מגיעות לו או לה זכויות בבית :
הדרך הראשונה היא בגדר "הימור על כל הקופה" : טענה כי השיתוף בין הצדדים החל קודם או במקביל לרכישת הבית. החיסרון בבחירה בדרך זו הוא שאם ייקבע כי לא היה שיתוף כלל או כי השיתוף החל בשלב מאוחר יותר, ייקשה לטעון לשיתוף בבית שהוא למעשה "נכס חיצוני".
הדרך השניה, היא לטעון "למתיחה למפרע" של הלכת השיתוף בין הצדדים גם על הבית כנכס חיצוני שנרכש קודם השיתוף וזאת לאור יחסי הצדדים ומכוח כוונת שיתוף ספציפית.
הפסיקה קובעת, כי ישנם מצבים שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר.
החיסרון בבחירה בדרך זו נובע מכך שמדובר במקרים מיוחדים שבהם הטוען לשיתוף עומד בנטל הוכחת קיומה של כוונת שיתוף מיוחדת ביחס לנכס החיצוני.
יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ג'יוסי המפרט השתלשלות ההלכה הפסוקה לעניין החלת שיתוף לעניין נכסים חיצוניים שנרכשו קודם היחסים ואני שותף למסקנתו דלהלן:
"הדעה הרווחת בפסיקה גורסת, אם כן, כי נכסים שהיו למי מבני הזוג לפני הנישואין או לפני החיים המשותפים, לא יחסו תחת כנפי הלכת השיתוף. עם זאת, במקרים מיוחדים ניתן להכיר בנכס כזה כמשותף כפוף להוכחת כוונת שיתוף מפורשת לגביו וכי בני הזוג התייחסו אליו ככזה. כמו כן, אין להחיל אוטומטית על נכסים כאלה את חזקת השיתוף מכוח אותם חיים הרמוניים ותקינים של בני הזוג ויש לדרוש, כאמור, הוכחה בדבר שיתוף ספציפי" (תמ"ש (נצ') 3210/08 ח' ב.ד. נ' י.נ. (11/12/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
בניגוד לדעה הרווחת שיפוץ משותף בנכס אינו מקנה לאלתר זכויות
"מתקשה אני לראות בשיפוץ שנערך מאוחר יותר כמי שמבטא בהכרח, כוונת שיתוף כזו, במיוחד כשבני הזוג חיים בדירה, עושים בה שימוש ונהנים ממנה, ובמיוחד שעה שמגורי הנתבע בדירה לא היו כרוכים בתשלום כלשהו. הדעת נותנת כי כוונת השיתוף מתגבשת בדרך כלל, במועד הרכישה ובמועד תשלום כספי התמורה ולא במועדים מאוחרים יותר מתוך נסיבות הקשורות בשיפוץ הדירה בלבד, כשאין לדעת בכמה השביח השיפוץ את הדירה הספציפית ובכמה העלה את שוויה" (תמ"ש (נצ') 3210-08 ח' ב.ד. נ' י.נ. (11/12/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
האם ניתן לטעון לשיתוף בנכס כאלמנט מפצה המביא לחלוקה שוויונית אמיתית של העתודה הכלכלית של בני הזוג
כב' השופט שוחט הסביר בפסק דינו המאלף כיצד בין בני זוג שחלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג ניתן לצורך כך לעשות שימוש בסעיף 8 לחוק ואילו בין בני זוג שהוראות החוק לא חלות עליהם, ניתן למצוא פתרון בדמות הרחבת מוטת הכנפיים של הילכת השיתוף והחלתה על כמה שיותר נכסים אשר שימשו את התא המשפחתי בעת אחדותו.
המבחן יהא מבחן השימוש שנעשה בנכסים אלה גם אם במקורם לא היו ממש פרי "מאמץ משותף" של בני-הזוג.
הבסיס העיוני לכך הוא כוונת הצדדים ביחס לשיוכו של אותו נכס כנכס עתודה כלכלי לכל המשפחה כלפי העתיד, ולא רק לבן-הזוג שהכניס אותו ו/או צבר אותו לתא המשפחתי, בלי ליתן חשיבות יתרה למקורו של אותו נכס.
פתרון זה מכניס לגדר החלוקה יותר נכסים, ולא רק את הנכסים המסורתיים הרגילים והמקובלים. בכך החלוקה השווה הופכת להיות לשווה יותר מבחינת השוויוניות שבה כלפי בן-הזוג הנחות יותר.פתרון זה רחוק הוא משינוי הקונספציה משום שהוא בעיקרו עדיין תגמול על העבר ולא צפייה כלפי העתיד. עם זאת דומה שזהו הפתרון של המשפט הישראלי אשר הכניס תחת כנפיה של הילכת השיתוף נכסים שנרכשו לפני הנישואין, כמו דירת מגורים (תמ"ש (ת"א) 70030/98 אנה טהר (טוהר) נ' לאון טהר (טוהר), (19/01/2000, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).
בית המשפט לענייני משפחה בקריות כבוד השופט אסף זגורי קובע כי בכל הנוגע לשיפוץ שמתרחש תוך כדי תקופת החיים המשותפים "כידועים בציבור", בן הזוג שאינו בעלים בדירה זכאי למחצית שווי השיפוץ.
ידועים בציבור כמה מסקנות חשובות
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם: דיני משפחה וירושות, ידועים בציבור, אפוטרופסות, ייפוי כוח מתקדם והסכמי ממון.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה. עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתליי בית המשפט.
